אי אפשר לטעון שאני נמנה בין תומכי הרפורמה המשפטית או בין מגיניה. אמנם לכאורה הפרופיל שלי מתאים לכך- אני רב אורתודוקסי שגר בשטחים. אבל היכן שאני גר, באפרת, אני הוא מי שמארגן את ההפגנות נגד הרפורמה ומעודד אחרים להצטרף, וגם חוטף על זה לא מעט משכניי. אך למרות כל זאת, אפילו אני חייב להודות שחלק מהביקורת של תומכי הרפורמה היא מוצדקת וחשובה, ומי ששכנע אותי בכך הוא דווקא הפרופ' יובל נח הררי, בקריאתו ב"הארץ" לעובדי התעשיות הביטחוניות לסרב לעבוד עבור דיקטטורה.
אחת מנקודות הביקורת הנשמעות תדיר מתומכי הרפורמה היא: אם בית המשפט אמור להגן על זכויות אדם, איפה הוא היה בזמן ההתנתקות? ואם הוא לא ממלא את חובתו להגן על זכויות אדם, למה צריך אותו? כאמור, איני תומך ברפורמה, ועד היום לא הצלחתי להבין איך הפקדת השמירה על זכויות אדם בידי השר בצלאל "למחוק את חווארה" סמוטריץ' אמור לתקן את הבעיה הזו. אבל יש כאן נקודת ביקורת שדווקא מתנגדי הרפורמה ומגיני הבג"ץ צריכים להיות קשובים אליה, והיא השאלה עד כמה בית המשפט הצליח להגן על זכויות אדם? עד כמה ההחלטה שלו שלא להפעיל את כוחו - דווקא היא זו שבנתה את המצע שעליו צמחו הנסיונות לקחת ממנו את הכח הזה בדיוק?
כמובן, ההתנהלות של בית המשפט בזמן ההתנתקות איננה הדוגמא היחידה לכך. הטענה שזו הדוגמה החמורה או הבולטת ביותר לכישלון של בתי המשפט בשמירה על זכויות אדם, היא עדות לראייה סלקטיבית וצרה למדי. כתושב אפרת, וחרף היותי מתנחל, איני יכול להתעלם מהשכפ"ץ שהעניק הבג"ץ לפעולות הצבא בשטחים. על כל הריסת בית פלסטיני שנמנעה בידי בג"ץ, כמה הריסות בתים אושרו? ועל כל הוראה של בג"ץ להרוס בית יהודי שנבנה בניגוד לחוק, כמה בתים קיבלו היתר?
אם בנושא הזה ואחרים אפשר למצוא לפחות כמה מקרים שבהם בג"ץ בכל זאת פסק ופעל כדי להגן על זכויות אדם, ישנו תחום אחד שבו למרות עשרות עתירות, אין ולו פסיקה פומבית אחת כזו. התחום הוא כמובן "הייצוא הביטחוני", המינוס המכובס לסחר בנשק. מה שמחזיר אותנו למאמר של הררי.
פרופ' הררי מסיים את מאמרו בקביעה המוסרית החדה והצודקת לפיה "מי שנותן נשק לדיקטטורים, אחראי לכל מה שהדיקטטורים יעשו עם הנשק הזה", אך לפני כן הוא כותב את המשפטים הבאים: "עד היום אפשר היה לקוות שההחלטות איך להשתמש בכלים האלה, ולמי למכור אותם, מתקבלות על ידי מנהיגים שמחויבים לערכי הדמוקרטיה ולזכויות אדם, ושההחלטות הללו כפופות לפיקוח משפטי סביר".
מוזר שהיסטוריון מפורסם כמו פרופ' הררי אינו מכיר את העובדות ההיסטוריות הרבות הסותרות לחלוטין את הקביעה הזו שלו. מדינת ישראל מפקחת באופן הדוק על הייצוא הביטחוני שלה, ומאשרת ביודעין ייצוא לדיקטטורות ולמשטרים האכזריים בעולם. זו עובדה שהממשלות השונות מנסות בכל דרך להסתיר מהציבור, אבל אי אפשר להכחיש אותה.
בהקשר הזה אפשר להזכיר את "פרויקט פגסוס", פרויקט עיתונאי בינלאומי, משותף לעיתונאים מרחבי העולם, כולל ישראל, שחשף את הרוגלה שיצאה מציון והופעלה נגד עיתונאים, פעילי אופוזיציה ופעילי זכויות אדם במדינות שונות.
אפשר להזכיר אינספור פרסומים בעיתונות הבינלאומית, לעיתים מפי הלקוחות עצמם, לפיהם בעשור וחצי האחרון נשק ישראלי נמכר לדרום סודן בזמן מלחמת האזרחים, למיאנמר בזמן שהתבצע בה רצח עם, לאזרבייג'אן בזמן הלחימה בנגורנו-קראבך, ולעוד מקומות מפוקפקים בזמנים אפלים.
משרד הבטחון עצמו מודה שישראל מייצאת נשק ל-130 מדינות בעולם. אלא שבעולם אין 130 דמוקרטיות, ואין גם 130 מדינות שמחויבות באופן מלא לזכויות האדם של אזרחיהן.
הרשויות הישראליות מנסות להסתיר, ללא הצלחה, את הכשל המוסרי והחוקי הזה, ובית המשפט הוא שותף מלא לניסיון ההסתרה הזה, על ידי הסכמתו העקבית להליכי איפול שונים על כמעט כל דיון וכמעט כל החלטה שלו בעתירות שהוגשו בנושא. כך היה בעתירות להפסיק ייצוא ביטחוני למיאנמר בזמן רצח בני הרוהינג'ה, וכך היה גם בעתירות חופש מידע בנוגע לייצוא ביטחונים לפני 30 שנה לרואנדה בזמן רצח העם.
שיתוף הפעולה של בית המשפט עם תופעת הסחר הישראלי בנשק עם משטרים מפרי זכויות אדם אינו מסתכם בצווי איסור פרסום. קשה מאד להגיד שעל הייצוא הביטחוני בישראל מוטל "פיקוח משפטי סביר", כדברי פרופ' הררי, כשלא ניתן להצביע על מקרה שקוף אחד שבו בית המשפט לא עמד דום אל מול עמדת הממשלה כשהדברים נוגעים לשאלות של ביטחון לאומי ויחסים בינלאומיים. מקרה אחד שבו בית המשפט לא פסק שעליו "לקבל את עמדת משרד החוץ ומשרד הביטחון בנידון".
בוודאי שבלתי אפשרי לטעון זאת מרגע שבית המשפט העליון קבע ב-2021 בעתירה נגד ייצוא סייבר לרוסיה(!), שהנושא הזה איננו כפוף יותר לביקורת שיפוטית, למעט במקרים חריגים ביותר.
אם כן, אולי מצב העניינים הוא בדיוק הפוך מזה שתיאר פרופ' הררי. זה לא שאחרי שישראל תפסיק להיות דמוקרטיה היא תתחיל למכור נשק לדיקטטורות. אולי אחת הסיבות העמוקות בגינן אנחנו נמצאים כעת על סף הפיכה לדיקטטורה היא מפני שבמשך שנים רבות כל כך הסכמנו - לא רק בית המשפט והממשלה אלא כולנו, מתוך חוסר עניין ואדישות - לשתף פעולה, לחמש ולאמן דיקטטורות ברחבי העולם.
ניסיון ההפיכה המשטרית הביא להתעוררות ציבוריות בתחומים רבים, מנחיצותה של חוקה כתשתית לקיומנו כאן ועד למעורבות אזרחית פעילה בחיים הדמוקרטיים. הנה תחום נוסף שכדאי שנתעורר אליו: אסור ואי אפשר לבנות לעצמנו דמוקרטיה משגשגת ובריאה בה בעת שנו מחמשים דיקטטורות רצחניות מחוץ לגבולותינו.
אבידן פרידמן הוא מנכ"ל ומייסד שותף של עמותת ינשו"ף, המקדמת קביעת גבול מוסרי לייצוא ביטחוני ישראלי