מאז שהפכה מערכת המשפט ואכיפת החוק לדמון הגדול של המחנה האנטי-ליברלי בישראל, מקפידים בציבור הליברלי לגונן בחירוף נפש על המערכת ולתארה כמגדלור של דמוקרטיה ושלטון החוק. אמנם, יש המקפידים להזכיר מעת לעת את חלקה של מערכת המשפט בהכשרת הכיבוש, ואת גישתו העוינת של בית המשפט העליון כלפי הגנה על זכויות האדם הכלכליות והחברתיות. אך ככלל, הזרם המרכזי של הציבור הליברלי בישראל מעדיף, כאמור, לצופף שורות סביב המערכת נוכח ההתקפות עליה מהצד האנטי-ליברלי, ולהעניק לה גיבוי כמעט אוטומטי.

על כן עד עתה כמעט שלא נדון התפקיד הקריטי שמילאה מערכת המשפט במתן רוח גבית לכוחות הפופוליסטיים והאנטי-ליברליים בראשות נתניהו, המובילים בימים אלה את ההפיכה המשטרית. סקירה של תיקים מרכזיים אשר נדונו במערכת המשפט מאז עלייתו לשלטון של נתניהו בשנות ה-90 ושעסקו בהתנהלות שהיה בה משום הפרה של כללי המשחק הדמוקרטיים – של נתניהו או של אחרים במחנה שלו – מובילה למסקנות מטרידות.

המערכת התייחסה לכל תיק כאל אירוע מבודד, אשר נסיבותיו ייחודיות ומנותקות מההקשר הפוליטי והחברתי הרחב שבו פועל המחנה האנטי-ליברלי, קרי, ערעור על מוסכמות היסוד של שיטת המשטר בישראל. נראה שהמערכת העדיפה להכיל, לאפשר ולהעניק "הנחות סלב" לזרם האנטי-ליברלי ולנציגיו, תוך התעלמות מהסכנה הנשקפת לדמוקרטיה. זאת, במקום להבחין בסיפור הגדול העולה מצבר התיקים, על אודות כפירת המחנה האנטי-ליברלי בדמוקרטיה ובשלטון החוק, ובמקום לבלום את המגמה המסוכנת הזו באמצעות פרשנות מחמירה של הנסיבות העובדתיות ושל הוראות הדין ובאמצעות אכיפה בלתי מתפשרת.

בכך שמערכת המשפט לא פעלה באופן הזה אלא בחרה בגישה המקלה והפייסנית היא תרמה במו ידיה, כמדומה, לעלייתם ולהתחזקותם של הכוחות המאיימים כעת לכלותה.

היועץ שהודה שכשל בראיית הנולד

האירוע הראשון ומבשר הרעות התרחש ביוני 1995. נתניהו, שהיה אז יו"ר הליכוד ויו"ר האופוזיציה מזה כשנתיים, חשף בנאום שנשא מעל דוכן הכנסת (ובלשכה המדינית של הליכוד יום קודם לכן) מסמך מסווג שהכין תא"ל צבי שטאובר, בכיר באגף התכנון בצה"ל. המסמך נערך לקראת פגישה שתוכננה בין הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק, לבין רמטכ"ל צבא סוריה, חיכמת שיהאבי, במסגרת מהמשא ומתן לשלום בין המדינות.

היועץ המשפטי של הכנסת, צבי ענבר, המליץ להסיר את חסינותו של נתניהו ולהעמידו לדין בגין חשיפת המסמך המסווג. אך היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, החליט לסגור את התיק בנימוק שפעולת נתניהו חוסה תחת החסינות המהותית של חברי הכנסת. בג"ץ דחה עתירה נגד החלטת היועץ וצידד בנימוקיו.

מיכאל בן-יאיר, היועץ המשפטי לממשלה, נובמבר 1993 (צילום: צביקה ישראלי, לע"מ)

לימים צייץ בן יאיר בטוויטר כי ההחלטה לסגור את התיק נגד נתניהו היתה אמנם נכונה מבחינה משפטית, אך כשלה בראיית הנולד. דומה כי בן יאיר כיוון בדבריו לדפוס הפעולה שהתגלה כסדרתי אצל נתניהו, ואשר עיקרו זלזול בנורמות ההתנהגות המקובלות בזירה הציבורית והפוליטית, תוך עשיית דין לעצמו. ואכן, מאז פרשת מסמך שטאובר התנהלו למעלה מעשרה תיקים בעלי פרופיל ציבורי גבוה, שבמרכזם שחיתות שלטונית ופגיעה בשלטון החוק – ורובם ככולם הסגירו דפוס פעולה דומה מצד נתניהו והמחנה שבהנהגתו. אלא, שבעוד שתגובתה של מערכת אכיפת החוק בפרשת שטאובר ניתנת להבנה נוכח החסינות המהותית שחלה אז על נתניהו במסגרת הנאום שנשא כחבר כנסת, הרי שלגבי התיקים שיתוארו כעת מתבקש לקיים דיון ביקורתי בתגובותיה המאכזבות של מערכת המשפט ואכיפת החוק.

עוד ב-1997, נסגרו התיקים בפרשת בר-און-חברון, בניגוד להמלצת המשטרה. בפרשה נחשדו ראש הממשלה נתניהו, שר הפנים אריה דרעי ושר המשפטים צחי הנגבי כי רקחו עסקה למינוי מקורב פוליטי, רוני בר-און, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה על מנת שיוביל לסיום חקירות השחיתות של דרעי, בתמורה לתמיכתה של ש"ס בהסכם חברון עם הפלסטינים. היועץ המשפטי אשר מונה אחרי חשיפת הפרשה, אליקים רובינשטיין, סגר את התיקים בניגוד להמלצת המשטרה, ובג"ץ דחה עתירה נגד הסגירה משום שסמך את ידיו על החלטת היועץ.

היה זה המקרה המשמעותי הראשון מאז פרשת קו 300 שחשף קנוניה בסדר גודל נרחב בצמרת השלטון לפגוע בשלטון החוק. כישלונה של מערכת המשפט למצות את הדין הפלילי עם האחראים לפרשה – ותחת זאת להסתפק ב"דו"ח ציבורי" נטול שיניים שמתח עליהם ביקורת אך נעדר כל צעדי אכיפה – הכשיר במידה רבה את הפיכתם של איומים דומים על שלטון החוק לחלק מהתרבות הפוליטית שהנחיל כאן מאז הגוש האנטי-ליברלי בהנהגת נתניהו.

רה"מ בנימין נתניהו נפגש עם אליקים רובינשטיין בעת שכיהן כשופט בבית המשפט העליון, 12.2.12 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

מופע נוסף של חולשה מערכתית התגלה כשלוש שנים אחר כך, עם החלטתו של היועץ רובינשטיין לסגור את התיק בפרשת עמדי, בניגוד להמלצת המשטרה והפרקליטות. בפרשה נחשדו בנימין ושרה נתניהו, לצד חשודים נוספים, בניסיון לקבל מימון מקופת המדינה לעבודות פרטיות שביצע עבורם הקבלן אבנר עמדי, כמו גם בניסיון ליטול לרשותם הפרטית מתנות שקיבל נתניהו במסגרת תפקידו הציבורי. לימים אמר רובינשטיין, בהתבטאות שנגעה לתיקֵי האלפים של ראש הממשלה, כי "נתניהו לא למד לקח. צריך להצטער שהנו-נו-נו שהיה שם [בפרשת עמדי] לא נקלט".

נראה, אכן, כי התנהלות המערכת בתיק הזה הכשירה במידת מה את הקרקע להתרחשויות סביב תיקי האלפים של נתניהו. במהלך החקירות שנוהלו נגד ראש הממשלה במשך למעלה משלוש שנים, נקט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, גישה מקלה שספגה ביקורת כבר בזמן אמת – לדוגמה, סביב הנחייתו למשטרה לאפשר את חקירתם של בני הזוג נתניהו במועדים נפרדים, תוך הגדלת הסיכון לתיאום עדויות ביניהם. הגישה המקלה של היועץ ניכרה גם בכתבי האישום שהגיש בסופו של דבר, כאשר החליט להסתפק באישומים במרמה ובהפרת אמונים בתיקים 1000 ו-2000 במקום באישומים בשוחד, כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות.

שופטי משפט המו"לים (מימין): עודד שחם, רבקה פרידמן-פלדמן ומשה ברעם; יומה הראשון של עדות ארנון מילצ'ן, ביהמ"ש המחוזי בירושלים, 25.6.23 (צילום: אורן פרסיקו)

בהמשך ישיר לכך, ניהול המשפט בתיקי האלפים נעשה מתחילתו תוך התחשבות מופלגת בטענות נתניהו וההגנה. מרגע פתיחת המשפט – ולמעשה, גם בימים אלה – בית המשפט המחוזי נוקט לא אחת גישה שניתן לְפָרְשַׁהּ כסובלנית יתר על המידה כלפי ריבוי הבקשות הדיוניוֹת של ההגנה וכלפי מה שנראה כאסטרטגיה מכוונת מצדה למשוך זמן, ליזום דחיות ועיכובים, וחמור מזה, לתקוף את עדי התביעה ועדי המדינה בצורה בלתי מתקבלת על הדעת.

רק באחרונה פרסם בית המשפט (לאחר סערה ציבורית) את תמצית השיחה שקיימו שופטי ההרכב עם באי כוח הצדדים, שלא לפרוטוקול, ובה המליצו לתביעה לחזור בה מאישום השוחד נגד נתניהו בתיק 4000; הם אמרו כי "טובת המדינה" מחייבת הסדר טיעון. כצפוי, אמירות אלה שימשו את נתניהו וסביבתו לתקוף את מערכת אכיפת החוק. עוד אישר בית המשפט זה לא כבר את בקשת ההגנה ולפיה שרה נתניהו תנכח בגביית עדותו של ארנון מילצ'ן בברייטון, אנגליה, וזאת חרף העובדה שהיא אינה צד להליך ולמרות החשש מפני השפעתה האפשרית על העד – חשש שנראה כי התממש.

המשפט הוליד הר

משפט נתניהו הוליד שורה של תיקים שעסקו כולם בכאוס הפוליטי והחוקתי שאליו קלע נתניהו את ישראל, אחרי שהתעקש להמשיך ולכהן בתפקידו בעודו נאשם בעבירות פליליות חמורות. בכל התיקים הללו בחרה מערכת המשפט ואכיפת החוק לנקוט גישה פאסיבית, אשר נִרמלה את המצב הלא-נורמלי שיצר כאן נתניהו.

כך, באחת מהחלטותיו השנויות ביותר במחלוקת, בג"ץ הכריע פה אחד, ובהרכב של 11 שופטים, כי נאשם בפלילים שמשפטו מתנהל יוכל לקבל את המנדט להרכיב ממשלה. במהלך הדיון ציטטה עו"ד דפנה הולץ-לכנר, באת כוחם של קבוצת בכירים באקדמיה, בכלכלה ובהיי-טק, שעתרו בנושא, את אמירתו של מנחם בגין ולפיה "בנפול מבצר המשפט אין עוד מציל לאדם". על כך הגיבה הנשיאה חיות במילים "שום מבצר לא נופל, זה פופוליזם" – אמירה שהפכה מאז לסמל של מערכת המסרבת להכיר באיומים הקיומיים הנשקפים לה ושל חולשתה מולם. ואמנם, ההחלטה סללה במידה רבה את הדרך להעצמתו של המשבר שאליו נקלעה ישראל בעקבות כהונת נתניהו כראש ממשלה בעודו נאשם בעבירות שחיתות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות (צילום: מארק ישראל סלם)

זמן קצר לאחר מכן, היועץ המשפטי מנדלבליט דחה את פנייתם של אותם בכירים באקדמיה, בכלכלה ובהיי-טק, לפתוח בחקירה בחשד להמרדה, בעקבות הנאום שנשא נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים, שעה קלה לפני פתיחת משפטו, כשהוא מוקף בשרי הליכוד עם מסכות קורונה על פניהם.

שופטי ההרכב במשפט בחרו אף הם שלא להתייחס כלל לאירוע, ובמקום להעמיד את נתניהו במקומו ולהבהיר לו כי בית המשפט לא ישלים עם השמעת דברי הסתה נגד ההליך – בוודאי לא כאשר הם נאמרים בין כתליו – הם ניהלו את הדיון הראשון בתיק (ואת כל אלה שאחריו) כאילו הנאום כלל לא התקיים. הבלגה זו הכריעה במידה רבה את גורלו של משפט נתניהו להתנהל בצל התקפות, איומים ודה-לגיטימציה מתמשכים, מבלי שמערכת המשפט ואכיפת החוק פועלת באופן נחרץ להגן על לגיטימיות ההליך ומבלי לגָבות די הצורך את הפרקליטים הניצבים בחזית.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במתקפה חריפה על מערכת המשפט, לפני פתיחת משפטו כשמאחוריו חברי-כנסת ושרים מהליכוד. בית-המשפט המחוזי בירושלים, 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)

הדברים לא הסתיימו אף בכך. חרף החלטת בג"ץ מ-2020, כי נדרש הסדר ניגוד עניינים לצורך כהונתו של נאשם בפלילים כראש ממשלה, היועץ מנדלבליט התמהמה בגיבוש ההסדר וניהל משא ומתן עם נתניהו על פרטיו במשך חודשים ארוכים. בתקופה זו חל על נתניהו הסדר זמני שגיבש היועץ, אך פרטיו לא פורסמו לציבור. רק כשנה לאחר תחילת המגעים, פרק זמן שבּו תקף נתניהו ללא הרף את מערכת אכיפת החוק ועשה לה דה-לגיטימציה חמורה, היועץ גיבש הסדר סופי וטען כי הוא חל על ראש הממשלה גם ללא הסכמת האחרון.

כפפות של משי עם התקשורת התועמלנית

מישור נוסף של התדיינות משפטית במהלך התקופה שבנדון, נגע לניסיונות המחנה האנטי-ליברלי בראשות נתניהו להשתלט על כלֵי תקשורת ולהפוך אותם לערוצי תעמולה. גם כאן, גישתה של מערכת המשפט התגלתה כמכילה וכמאפשרת. דוגמה בולטת התקבלה עם דחיית העתירות נגד סיווג העיתון "ישראל היום" כתרומה פוליטית אסורה ב-2015.

שופטי העליון צידדו בעמדתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית ושופט העליון, סלים ג'ובראן, נגד הטלת מגבלות על העיתון – שמשמש בפועל ככלי תעמולה מרכזי של נתניהו למן ייסודו ב-2007 – מכוח דיני הבחירות. עתירה דומה הוגשה כעבור כשנתיים לוועדת הבחירות המרכזית, וזאת לאחר שנחשפו הקלטות השיחות בין נתניהו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, במסגרת תיק 2000 ואשר העידו, לכאורה, על מעורבותו העמוקה של נתניהו ב"ישראל היום". העתירה נדחתה אף היא על ידי יו"ר הוועדה ושופטת העליון, אסתר חיות, אשר קבעה כי העתירה לא נתמכה בראיות מעבר לפרסומים בתקשורת על אודות ההקלטות.

השופט סלים ג'ובראן, במהלך הדיון על העתירה נגד "ישראל היום", 23.2.15 (צילום: אורן פרסיקו)

חמש שנים אחר כך, ב-2022, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית ושופט העליון, יצחק עמית, דחה גם את העתירה שטענה כי ערוץ 14 פועל בניגוד לחוק מימון מפלגות, וכי הוא משמש בפועל להפצה של תעמולת בחירות מטעם הליכוד. דחיית העתירה הצטרפה לשורה ארוכה של פטורים והקלות רגולטוריות שקיבל הערוץ במרוצת השנים, במהלכן הפך מערוץ מורשת לערוץ חדשות, תוך שינוי החוק וחריגה מהכללים המחייבים להקים לצורך כך חברה ייעודית.

לבסוף, מערכת המשפט הפגינה פאסיביות גם נוכח שבירת הכללים בפרשת הכשרת התמודדותם של עמיחי שיקלי ועידית סילמן ברשימת הליכוד. שני חברי הכנסת מסיעת ימינה סייעו לאופוזיציה להפיל את ממשלת בנט-לפיד, ובהמשך זכו לשריון מטעם נתניהו כמועמדים ברשימת הליכוד לכנסת.

בית המשפט העליון הפך את החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות, השופט עמית, והתיר את התמודדותו של שיקלי (את התמודדות סילמן התיר גם עמית), על אף שהוכרז כפורש מסיעת "ימינה" ולא התפטר מהכנסת בסמוך לכך – נסיבות המונעות, לכאורה, מחבר כנסת להתמודד ברשימה מכהנת בבחירות שלאחר מכן. שופטי העליון קבעו כי מתקיימות נסיבות חריגות המאפשרות את שריונו של שיקלי בליכוד. ההחלטה התקבלה לאחר שנתניהו תקף בחריפות את השופט עמית על החלטתו לפסול, והאשימו בניסיון "להפיל את שלטון הימין".

לשאוב השראה מדמוקרטיות מתגוננות

כל אחת מההחלטות בתיקים הללו נסמכה, כאמור, על הנמקה משפטית מפורטת. אין אפוא בדבריי כדי לטעון שההנמקות הללו היו בהכרח שגויות מבחינה משפטית. אך הניתוח ה"טכני" של ההחלטות איננו העיקר, ובקריאה אותן מנקודת מבט ציבורית וערכית, לא ניתן להתעלם מהתמונה הכוללת העולה מהן. תמונה של מערכת משפט המבכרת לרוב את הפרשנות המצמצמת והמקלה של העובדות ושל הדין, ובכך מרימה ידיים נוכח הניסיונות – המגיעים כולם מצד אחד של המפה הפוליטית – לתמרן, לעקוף ולקעקע את כללֵי המשחק הדמוקרטיים ואת שלטון החוק.

את הגישה הפרשנית שאני מציע אין לבלבל עם מודל "הדמוקרטיה המתגוננת", שעיקרו הטלת הגבלות על זכויות, דוגמת זכות ההתארגנות והזכות להיבחר, וזאת במטרה לבלום השתלטות אנטי-דמוקרטית על השלטון. ואולם, מתבקש לשאוב השראה ממודל הדמוקרטיה המתגוננת גם לענייננו, ובאופן ספציפי – על מערכת המשפט ואכיפת החוק שלנו להכיר באיום הניצב לפתחהּ, ולהשתמש בכלים המקצועיים העומדים לרשותה כדי לרסנו.

כמובן, היו לאורך השנים החלטות שבהן הפגינה המערכת נחישות אל מול האיום. הדוגמה הטרייה ביותר היא פסק הדין של בג"ץ שפסל את מינויו של אריה דרעי לשר מחמת אי-סבירות קיצונית לנוכח הרשעותיו בפלילים והמצג שהציג בבית משפט השלום לגבי פרישתו המסתמנת מהחיים הפוליטיים. אולם, כשם שהחלטות נקודתיות שהחמירו עם ההתנחלויות אינן מפחיתות מאחריותה ההיסטורית של מערכת המשפט להכשרת הכיבוש, כך החלטה נקודתית כזו או אחרת נגד המחנה האנטי-ליברלי אינה משנה את התמונה הכוללת לגבי חולשת המערכת לאורך השנים.

מדוע כך נוהגת המערכת?

ניתן להציע שלושה הסברים מרכזיים להתנהלותה זו של מערכת המשפט. הראשון נעוץ במשקלם הגובר של שופטים שמרנים על כס השיפוט. כך, במהלך כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים מונו 330 שופטים ורשמים ובכללם ארבעה שופטים הנחשבים לשמרנים לבית המשפט העליון. גם המינויים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה של יהודה וינשטיין, אשר שימש קודם לכן כסניגור לבכירים שהואשמו בעבירות צווארון לבן, ואחריו של אביחי מנדלבליט, שכיהן כמזכיר ממשלתו של נתניהו וזוהה עם קו דתי-ימני, העניקו ייצוג מובהק למשפטנים שמרנים בצמרת התביעה הכללית. אלא שאין בנימוק זה כדי להסביר את התפקיד שמילאו שופטים ומשפטנים המזוהים עם הגישה הליברלית באימוץ הקו הסלחני כלפי המחנה האנטי-ליברלי. לצורך כך נדרש אפוא הסבר נוסף.

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, 20.9.15 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)

הסבר אפשרי כזה מתמקד ברתיעה בצמרת מערכת המשפט, במיוחד בקרב שופטים ליברלים, מפני עימות רעיוני ומוסדי עם המחנה האנטי-ליברלי בכלל ועם נתניהו בפרט. זאת, לנוכח התמיכה הציבורית בהם והאחיזה שקנו בדעת הקהל. בהקשר הזה, דומה כי החשש המרכזי בקרב ראשי מערכת המשפט היה ונותר מפני עימות שיוביל לאובדן אמון הציבור במערכת המשפט; להתקפות נגד ראשי המערכת היישר מפס הייצור של מכונת הרעל; ולהאצת היוזמות מצד השלטון להגבלת כוחה של המערכת בחסות הכרסום באמון הציבור כלפיה.

המחשה כואבת להלך-מחשבה זה ניתן למצוא לא רק בפסקי הדין שנסקרו כאן אלא גם במדיניות הנוכחית של הפרקליטות ומערכת אכיפת החוק, כפי שנדונה באחרונה בתקשורת, להקפיא כמעט לחלוטין חקירות שחיתות ציבורית מאז תיקי נתניהו – ככל הנראה, מתוך חשש לתגובת-נגד מהמחנה האנטי-ליברלי וממנהיגיו, שתערער עוד יותר את אמון הציבור במערכת. על כך ניתן לומר כי אמון הציבור הוא אמנם שיקול לגיטימי, אך דומה כי האיזון בינו לבין השיקולים המקצועיים הופר. הסקירה שנערכה כאן מלמדת כי מערכת המשפט מייחסת מזה זמן משקל רב מדי לשיקולי "אמון הציבור", המוטים מטבעם, כמעט, לטובת הקבוצה האנטי-ליברלית (הגדלה והולכת) בחברה הישראלית.

שרת המשפטים אילת שקד עם נשיאת העליון אסתר חיות בטקס השבעת שופטים, 8.1.19 (צילום: נועם רבקין פנטון)

ההסבר האפשרי השלישי להתנהלותה של מערכת המשפט נעוץ בגישה הממלכתית, הטבועה במידה רבה בדי.אן.איי של המערכת. בדומה למופעים שלה בזירה הפוליטית, הממלכתיות הישראלית בגרסת 2023 מתעקשת לדבוק בחזון מדומיין בנוגע למסגרת המדינתית, על מוסדותיה וערכיה הוותיקים – כמעין דבק שעודנו מאחד בין הקבוצות בעם, מסוגל להכיל את סדר היום הערכי והתרבותי הייחודי לכל קבוצה, ושביכולתו לאפשר לכלל הקבוצות להתכנס סביב מטרות לאומיות משותפות.

תפיסה זו, אשר נדמה כי הזמן קפא בה מלכת, ממאנת להכיר בכך שהכוחות האנטי-ליברליים כופרים במסגרת הזו, חותרים תחתיה ופועלים להחליפהּ במסגרת חדשה – סמכותנית, לאומנית והלכתית. כתוצאה מכך, הממלכתיות – גם כפי שהיא באה לידי ביטוי במערכת המשפט – מתעקשת להכיל ולפייס את הזרמים האנטי-ליברליים ולדבוק בתפיסתה הנאיבית לפיה כולם יכולים להוסיף ולדור תחת האוהל הישראלי הגדול. אגב כך, הגישה הממלכתית והמכילה של מערכת המשפט כלפי המחנה האנטי-ליברלי תרמה להכשרתו בלב הזרם המרכזי של דעת הקהל הישראלית.

מדוע האיתרוג מוביל להתקרנפות

לצד זאת, מתבקש לשאול האם גישתה המקלה של מערכת המשפט כלפי המחנה האנטי-ליברלי היתה בבחינת הרע במיעוטו? במילים אחרות, האם התנגשות עם הזרמים האנטי-ליברליים, לוּ התרחשה כמה שנים קודם לכן, היתה בהכרח מעודדת אותם לקדם "רפורמה משפטית" מוקדם יותר?

רצוי להטיל בכך ספק. הניסיונות לפגוע במערכת המשפט התחילו כבר לפני שנים, בהובלת פוליטיקאים מהימין, דוגמת נפתלי בנט ואיילת שקד, וכללו, לדוגמה, ניסיונות לקדם פסקת התגברות. הם נחשבו גם אז נועזים ואפילו קיצוניים ביחס לאקלים הפוליטי ששרר בשעתם. רפורמת לוין-רוטמן התאפשרה בעיקר הודות לצירוף הנסיבות שנוצר אחרי בחירות 2022. ייתכן אפוא שדווקא הצבת גבול ברור בפני הכוחות האנטי-ליברליים בזמן אמת היתה עשויה לרסנם בטרם גדלו לממדיהם הנוכחיים.

נפתלי בנט ואיילת שקד (צילום: מרים אלסטר)

במבחן התוצאה, הזהירות המופלגת שנקטה מערכת המשפט מול חורשי רעתה לא הגנה עליה מפני הניסיונות להתנכל לה, כי אם להפך. ככל שהמערכת הרכינה את ראשה מול הפופוליזם האנטי-ליברלי, כך גברה הלגיטימציה הציבורית לדרכו, ואיתה התעוזה והתיאבון שלו לנטרול עצמאותה של מערכת המשפט. חולשת המערכת אף הפקירה את הציבור הליברלי. הוא מצא עצמו בעשורים האחרונים לכוד בין גוש אנטי-ליברלי, המאיים על המעט שעוד נותר מהדמוקרטיה הישראלית, לבין מערכת משפט, הנמנעת לעתים תכופות מדי משימוש בכלים העומדים לרשותה כדי לבלום את הסכנה.

מטרת הדיון כאן איננה רק לערוך תיעוד היסטורי של טעויות העבר. המטרה היא להפיק לקחים אופרטיביים לקראת המשך המאבק על עצמאותה של מערכת המשפט ועל הדמוקרטיה הישראלית. אילו? בראש ובראשונה, על המערכת לזנוח את הרתיעה מעימות עם מתנגדיה ולהחליף את הגישה הממלכתית – הניטרלית מבחינה ערכית – בגישה המכירה בַאיום שמציב הפופוליזם האנטי-ליברלי על הדמוקרטיה הישראלית (כפי שהוא מאיים על הדמוקרטיות גם במקומות אחרים בעולם). גישה כזו תפעל לסכל את האיום על הדמוקרטיה באמצעות אקטיביזם שיפוטי ואכיפה בלתי מתפשרת.

שינוי תודעתי נדרש גם מצדו של הציבור הליברלי. רבים בקרבו עודם סבורים כי הטלת ספק במערכת המשפט – במיוחד בתקופה זו – מעניקה תחמושת בידי מתנגדיהּ. זו טעות. האדישות כלפי כשלי מערכת המשפט בהגנה על הדמוקרטיה גורמת לכך שהשיח הנוגע למערכת מוסיף להתנהל במעמד צד אחד – האנטי-ליברלי. רק קולו הוא שנשמע, ורק אותו עמלה המערכת לרָצות ולפייס. כל עוד לא יהיה מי שיאזן זאת, וכל עוד לא יהיה מי שידרוש ממערכת המשפט להפסיק לפחד ולהתחיל להתייצב באומץ נגד מבקשי נפשה – התקרנפות המערכת מול המחנה האנטי-ליברלי תימשך.

על הציבור הליברלי להתחיל אפוא לשאול שאלות בנוגע למערכת המשפט ואף לבוא אליה בדרישות – בראשן, הדרישה למלא את תפקידה בשמירה על הדמוקרטיה, ללא מורא. ההתנגדות הפומבית שהביעה באחרונה צמרת המערכת לַהפיכה המשטרית אמנם מעוררת תקווה, אך מוקדם מדי להפעיל את צפירת ההרגעה. שאננות עלולה לגרום למערכת המשפט להעדיף ברגע האמת, שוב, את פיוס המחנה האנטי-ליברלי – בין אם בתגובתה לחקיקה אנטי-דמוקרטית, במידה שחקיקה כזו תעבור בסופו של דבר בכנסת, ובין אם בסוגיות אחרות, ביום שאחרי החקיקה. זה הזמן, על כן, לעמוד על המשמר. לא מדובר ב"ירי בתוך הנגמ"ש" או ב"טהרנות" אלא בתנאי שאין בלתו בדרך לגניזת ההפיכה המשטרית ולתיקון הדמוקרטיה השברירית של ישראל.

עו"ד עמירם גיל הוא משפטן, לשעבר מנהל תוכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן ועורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת "תלם"