מתוך המאמר, שפורסם בגיליון מס' 23 של כתב-העת "פנים", בחורף 2003:
"כמו במקרה של הילדים הגוועים מרעב בסומליה והפליטים בקוסובו - הטלוויזיה בעולם מאוהבת בתמונות מוות, פציעות, סבל וברוטליות אנושית. הדימויים העירומים, הנתפסים כמובנים מאליהם, ללא הסבר נוסף, שולחים מסרים אמוציונליים, שנקלטים מיד. התמונות מוצאות בדרך-כלל מרצף רלבנטי של אירועים או מהקשר פוליטי והיסטורי.
"כהכללה ניתן לטעון שלאחר שהתקשורת עיצבה את המשחק הפוליטי כך שיתאים לדרך שבה היא תופסת את צופיה (ראו את הרס המפלגות והחלפתן באישים ש'עוברים מסך', תהליך שהביא לבחירת נתניהו, שאיש לא הכיר את כישוריו כמנהיג), היא עברה לעצב את המלחמה בדרך שתביא למעורבות קהלים גלובליים.
"אם ניצחון במאבק נמדד בניצחון במאבק על דעת הקהל הבינלאומית, ואם דעת הקהל נמדדת באמצעות הטלוויזיה, הרי שהשפעת הטלוויזיה נמדדת באמצעות דימויים של אנושיות נדרסת ו/או ברוטליות אנושית המועברים למסך בבית".