כבר 14 שבועות נמשכות ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו, כשבשבועות האחרונים בולטות במיוחד תמונות שלטי הענק הצבעוניים שהמפגינים בשדרות קפלן בתל אביב פורסים מעליהם בעיצומה של ההפגנה השבועית. במוצ"ש האחרון הפך ויראלי ברשתות החברתיות צילום השלט הענק עם תמונת בנימין נתניהו בדמות פרעה מודרני, שגם עורר ביקורת וגינויים, לצד דגלי ענק של איטליה ובריטניה לאות הזדהות עם הנרצחים באירועי הטרור בשבת.
השלטים הללו אינם מיועדים למפגינים בשטח, שכלל אינם יכולים לראות אותם, או אפילו לצלמי העיתונות והעיתונאים בשטח המתעדים את ההפגנה בזמן אמת ומעבירים דיווחים למערכות. הם מפנים את מבטם מעלה – אל עבר הרחפנים המצלמים את הפגנת הענק המתרחשת בקפלן מדי שבוע, כדי לייצר "תמונת ניצחון" משכנעת. האקט התקדימי הזה ממחיש את האופן בו אימוץ טכנולוגיות חדשות על ידי תנועות מחאה יכול גם לעצב ולייצר פרקטיקות ומסרים בתוך המחאה ואפילו לשנות אותה.
בניגוד לקודמותיה, המחאה הנוכחית מבליטה את מרכזיות וחשיבות נקודת המבט החיצונית והעילית של רחפני הצילום, חלקם עצמאיים בשירות המחאה וחלקם של צלמי עיתונות, ומזמינה מחשבות ושאלות ראשונות על ההשלכות והמשמעויות של הפניית המבט הזאת מעלה במסגרת המחאה.
במחאת בלפור לפני שנתיים נקודת המבט של הרחפן בלטה לרגע בתמונה הבלתי נשכחת של צלם "הארץ" תומר אפלבאום מהפגנת הדגלים השחורים הסימטרית והמסודרת בכיכר רבין בחודש אפריל 2020. אך העמדת המפגינים ההיא לא תוכננה עבור תמונת הרחפן או עבור המבט (gaze) החיצוני שלו, היא היתה תוצר של מגבלות המגפה. הצילום העילי המושלם היה בעיקר הברקה עיתונאית ואמנותית של אפלבאום חד העין.
הפגנת הדגלים השחורים בכיכר רבין, 2020, צילום של תומר אפלבאום (צילום מסך)
במחאה הנוכחית הדינמיקה הפוכה. בהפגנות בקפלן בשבועות האחרונים נראה שמובילי המחאה מתכננים פעולות, כוריאוגרפיות ושלטים רבים עבור נקודת המבט של הרחפן. לראשונה פעילי המחאה מפנים את מבטם מעלה אל עבר השמיים המרוחקים כאחת מנקודות המבט המרכזיות מולה המחאה מתארגנת במטרה להעביר מסרים ולהוכיח את חשיבותה וכוחה. הם עושים זאת כי זה משרת אותם אבל האם הם מודעים גם להשלכות או מחירים אחרים שזה עשוי לגבות?
בעוד מחאות קודמות לרוב התייחסו לרחפנים כאיום וכלי מעקב בידי הממסד וכוחות הבטחון, המחאה הנוכחית מסתכלת עליו כמשאב שאפשר לנצל ולמנף כדי לייצר ארוע מדיה שבועי מעורר עניין שיהדהד ברשתות החברתיות, בתקשורת המקומית ואפילו העולמית. הוא חלק בלתי נפרד ממערך המדיה וההפצה שלה ועל פי עמודי הפייסבוק המובילים של המחאה - אולי אחד המרכזיים שבהם.
למעשה, ההתמקדות במבט הרחפן מלמעלה החלה עוד טרום פריסת שלטי הענק הצבעוניים מדי שבוע, בנסיונות לקלוט ולתעד מרחוק את ההיקף העצום והמסיבי של ההפגנות לאורך שדרות קפלן ובין בנייני הממשלה והקריה עד לירידה לשדרות איילון, כדי להוכיח את הלגיטימיות והפופולריות שלה כמשקפת את רצון העם. הטכנולוגיה שבעבר היתה איום ועין ממסדית מפקחת נתפסת כעת ככוח פוטנציאלי בידי המחאה. לצד הרחפנים בולט גם השימוש בתוכנות ואלגוריתמים המתיימרים לחשב במדויק ובאופן מדעי את מספר המפגינים, כיאה למחאה המובלת בידי אנשי הייטק.
הפגנה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו מול המעון הרשמי בבלפור, ירושלים, 17.4.21 (צילום: אוליביה פיטוסי)
בשונה ממחאת בלפור של השנים הקודמות, שגם היא כוונה נגד ממשלתו של נתניהו על רקע תיקי האישום בשחיתות נגדו, התמונות אותן מבליטה המחאה הפעם אינם מופעים אינדיווידואליים רדיקליים, צבעוניים והומוריסטים, אלא דווקא שטיחים עצומים וחסרי פנים של ההמון שנושא עליו כמו קנבס ריק את השילוט המעוצב עם התמונות והסיסמאות הבולטות בעברית ואנגלית, כדי להבליט ולהדהד אותן ברשתות ובתקשורת בארץ ובעולם ולהוכיח את היקפה וכוחה של המחאה.
הסתכלות השוואתית על המחאות השונות לאורך זמן יכולה ללמד אותנו על נקודת ההתייחסות והמבט המרכזית של התנועות החברתיות השונות. מחאות חברתיות מוקדמות יותר, כמו מחאת האוהלים למען צדק חברתי ב-2011, חיפשה והזמינה בעיקר את המבט החיצוני ההגמוני של כלי התקשורת המרכזיים כדי לקבל לגיטימציה והשפעה.
מחאות מאוחרות יותר כמו מחאת בלפור של ימי מגפת הקורונה הסתכלה יותר פנימה, אל עבר המבט המשתתף של פעילי המחאה שתיעדו, שידרו (לעתים שידור חי) ושיתפו ברשתות החברתיות ולצופים בבית. המחאה הנוכחית לעומת זאת היא הראשונה שמפנה את מבטה כלפי מעלה – לטכנולוגיית הרחפן החדשה יחסית בעלת מבט העל – דמויית תמונת אלוהים – שנתפסת כגורם נייטרלי ואובייקטיבי שיתעד ללא הפרעה את הארועים ויוכיח או יבליט את צדקת המחאה.
הפגנה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו מול המעון הרשמי בבלפור, ירושלים, 17.4.21 (צילום: אוליביה פיטוסי)
אפשר להבין את המבט כלפי מעלה וההתרחקות מההתמקדות האינדיווידואלית אל עבר ההמון חסר הפנים גם כתגובת נגד למתקפות הדה-לגיטימציה נגד מחאת בלפור של הסיבוב הקודם. כמו הבחירה בדגלי ישראל שהופכים את מרבית התמונות לים בכחול לבן, גם ההתרחקות למבט של הרחפן הופך את המפגינים להמון חסר פנים והומוגני שקשה לצאת נגדו בהאשמות ומתקפות על ידי התמקדות בדמויות, שלטים או סיסמאות שנויות במחלוקת. בסיסמאות שעל שלטי הענק הפונים מעלה קל יותר לשלוט מאשר במאות אלפי מפגינים שיוצרים לעצמם סיסמאות ושלטים. המבט העליון של הרחפן יוצר תמונה אחידה ועוצמתית של אזרחים שמפגינים יחד למען מטרה אחת, בלי גוש נגד הכיבוש, דגלי פלסטין או ספקני חיסונים.
עם זאת, חשוב לזכור שכמו כל טכנולוגיה גם לבחירה בטכנולוגיות בהקשר של מחאה יש תוצאות בלתי צפויות ומחירים שלפעמים מבינים רק בדיעבד. לבחירה ולשינוי בנקודות המבט העיקריות של המחאה יש גם השלכות על המסרים, השפה והסגנון שלהן. הבחירה להשתמש או להתמקד בטכנולוגיה מסוימת אינה אינסטרומנטלית בלבד יש לה גם השלכות על מהות ומסר. כמו המעבר מתנועות של ארגון היררכי מסורתי לתנועות חברתיות מרושתות של עידן האינטרנט שמבליטות פלורליזם ודמוקרטיזציה של דעות, מסרים והנהגות על חשבון השפעה וסדר יום אחיד וברור.
עוד מוקדם לנתח את המחיר וההשלכות של ההתרחקות מנקודת המבט האישי אל תמונת העל של הרחפן במחאה הנוכחית. במדינה רב-תרבותית ודו-לאומית כמו ישראל, יומרני לנסות ולייצר קולקטיב המוני אחיד וחסר מורכבויות כמו ממבט רחפן. טשטוש המורכבות והאחדת המסר מקשה עוד יותר על שילוב אוכלוסיות שגם כך לא מוצאות את עצמן בינתיים בהפגנות, בעיקר האזרחים הערבים אך גם ציבור הנוטה יותר לימין או בעלי כיפה.
ההתרחקות מהאישי והרגשי אל עבר ההמון והמבט הכמותני עובדת בהפגנות ענק, אך מחאה אפקטיבית לאורך זמן לא נמדדת רק במספרים. דעות ורגשות של אנשים פרטיים צריכים לקבל מקום מרכזי כדי לשמור אותם מחוברים. מנקודת המבט של הרחפן המחאה בינתיים שומרת על כוחה - השאלה היא כיצד היא נראית גם מנקודת מבטם של המפגינים.