"תשע ממשלות ו-15 שרים התחלפו במהלך הקריירה של גלית כהן במשרד להגנת הסביבה, אבל היא אף פעם לא חששה כל כך מפני העתיד", נכתב בכותרת הראיון ב"הארץ" עם גלית כהן, המנכ"לית היוצאת של המשרד. "מה שקורה תחת הממשלה הנוכחית זו המתקפה הכי גדולה שראיתי על המשרד בכל שנותיי", מצוטטת כהן בפתיח לריאיון ארוך ונוקב בו היא מתריעה מהצעדים האנטי-סביבתיים של הממשלה החדשה, מלינה על נערי האוצר, תוקפת משרדי ממשלה אחרים ובאופן כללי מדגימה חוסר יכולת כלשהי להסתכל במראה.
נכון, הממשלה הנוכחית מניעה מהלכים מדאיגים ומסוכנים, גם בתחום הסביבה. אני בהחלט שותף לדאגה של אנשי וארגוני הסביבה מהאופן בו מתנהלת ממשלת נתניהו השישית וגם כתבתי על כך לא פעם. נכון גם שהנעת מהלכים בכנסת מצריכה התמודדות לא פשוטה עם משרד האוצר, יכולת פוליטית ונכונות לפשרות. אבל אחרי 23 שנים בהן עבדה כהן במשרד להגנת הסביבה בתפקידים בכירים, שנים בהן שמענו הרבה דיבורים וקיבלנו הרבה הבטחות אבל ראינו הרבה פחות מעשים וקיבלנו הרבה יותר כישלונות, כל מה שיש לה לעשות זה להפנות אצבע מאשימה ממנה והלאה?
כהן החלה את עבודתה במשרד בשנת 2000 כפרויקטורית, ומשם המשיכה וטיפסה מעלה לראשות אגף מדיניות סביבתית והייתה לסמנכ"לית בכירה לתכנון, מדיניות ואסטרטגיה. ב-2021 הגיעה לכיסא המנכ"לית, תחת השרה תמר זנדברג. בכל השנים הללו, בהן כיהנה בעמדות מפתח בכירות במשרד, עמדו בראשו שרים שונים תחת ממשלות שונות, מה לא השתנה? הפקידות הבכירה במשרד.
אם אתם רוצים דוגמה לכישלון המתמשך של המשרד להגן על הסביבה, שלא קשור בממשלה זו או אחרת, אין טוב יותר מלבחון את הטיפול בפסולת בישראל
לכן, כשכהן מודאגת מחוסר ההיערכות של ישראל למשבר האקלים ומהשלכותיו על תושבי שדרות והפריפריה, היא צריכה לשאול את עצמה איך היא כאחראית על אסטרטגיה לא הצליחה לסמן את הנושא כמרכזי שנים ארוכות ולשכנע את השרים ואת אנשי המשרד בחשיבותו, ואיך למרות החלטות ממשלה והקמת מנהלת היערכות לשינויי האקלים תחת המשרד לא התקדם כמעט כלום?
וכשכהן מודאגת מהמעבר של המשטרה הירוקה מהמשרד להגנת הסביבה למשרד לביטחון לאומי, ראוי לשאול האם הפיקוח והאכיפה של המשרד להגנת הסביבה מספיקים ומרתיעים? כי לפי הדו"חות של מבקר המדינה והמצב בשטח - התשובה היא לא רבתי.
אם אתם רוצים דוגמה לכישלון המתמשך של המשרד להגן על הסביבה, שלא קשור בממשלה זו או אחרת, אין טוב יותר מלבחון את הטיפול בפסולת בישראל, שהיא אחד הגורמים המרכזיים הן לזיהום אוויר מסוכן והן ולפליטות גזי החממה במדינה. במקרה זה, כל כולה של האחריות נתונה בידי המשרד להגנת הסביבה, עם תקציב ייעודי לטיפול בתחום בקרן לשמירת הניקיון, אבל הכשלון מתמשך ומהדהד.
גילה כהן, המנכ"לית היוצאת של המשרד להגנת הסביבה (מימין), עם השרה הנכנסת עידית סילמן והמנכ"ל הנכנס גיא סמט (צילום: אסף אפרתי, לע"מ)
כהן עצמה הובילה בשנת 2020 את הכנת התוכנית האסטרטגית למשק פסולת בר-קיימא בשנת 2030, תחת השרה דאז גילה גמליאל, אחת מתוכניות רבות שביקשה להפוך את הקערה ולעבור ל-20% הטמנה ו-80% מחזור, אבל גם כשסיימה את תפקידה במשרד כמנכ"לית ב-2023, המצב בשטח לא השתנה. אנחנו עדיין מטמינים 80% מהפסולת, וזה מבלי שלקחנו בחשבון את הפסולת הרבה שמושלכת באופן פיראטי ונשרפת בשטחים הפתוחים וגורמת לזיהום האוויר, מקורות המים והקרקע.
ממשלות מתחלפות ואיתן גם שרים, אבל גם אם האיומים על המשרד להגנת הסביבה גוברים, הכישלונות הבוטים שלו בשטח נותרים יציבים. לאחרונה פורסם הדו"ח הדו-שנתי של ארגון ה-OECD וסיכם את מצבנו הסביבתי. על פי הדו"ח, המתייחס לנתונים עוד לפני כניסתה של הממשלה החדשה לפעולה, רוב אזרחי ישראל חשופים לזיהום אוויר חלקיקי כבד, שמקורו במגזרי התחבורה, האנרגיה, התעשייה והפסולת, הרבה מעל לגבול המומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמי והרבה יותר מהממוצע ב-OECD או באיחוד האירופי. מדובר בחלקיקים נשימים שמוגדרים כמסרטנים וכגורמים למחלות לב, דם, נשימה וריאה.
הדו"ח גם מציין שהמדינה לא הצליחה לקדם מעבר לאנרגיות מתחדשות, יישום מס פחמן ועוד. זהו כתב אישום לא פשוט, אבל כהן בוחרת להאשים את כולם ורק לא לעשות בדק בית. למעשה, הריאיון עם כהן מתמצת את הבעיה העיקרית של המשרד להגנת הסביבה לדורותיו: יהירות, ניתוק מהמציאות, חוסר יכולת להניע תהליכים חוצי תחומים ומשרדים וסירוב לקחת אחריות.
הבעיות הסביבתיות שלנו והכישלונות של המשרד להגנת הסביבה לא החלו עם הממשלה החדשה. כדי שהם יסתיימו מתישהו, ההנהלה הבכירה של המשרד צריכה לא לחפש אשמים אלא לתרגל ביקורת עצמית, ואולי גם קצת ענווה.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)