בנאום "אני נכנס לאירוע" של ראש הממשלה נתניהו בשבוע שעבר (23.3), הוא לא פסח שוב על הגז הטבעי. נתניהו האשים את בג"צ בכך ש"התערב בלי סמכות בעניינים שלא היה צריך להתערב בהם", ובין היתר עיכב את מתווה הגז "במשך שנים". מדובר, כמובן, בשקר.

העובדות הרבה יותר פשוטות: בג"צ לא התערב ולא עיכב את המתווה, אלא דרש שהפרוצדורה, כלומר אישור המתווה הממשלתי בכנסת, תהיה כחוק. מי שעיכב במשך שנים את הוצאת הגז מהאדמה, שנים לפני שהעליון בכלל היה בתמונה, היו חברות הגז עצמן שחיכו עד שהרגולטור ייכנע לדרישותיהן.

עו"ד צחי גרוסוסר, לשעבר סגן נשיא נובל אנרג'י במזרח התיכון והיועץ המשפטי שלה, צייץ בתגובה לנאום נתניהו: "בתור מי שייצג את נובל במתווה הגז ובבג"צ אני יכול להגיד שבג״צ לא פסל את מתווה הגז. סעיף היציבות תוקן בהסכמתנו. החלטת בגצ היתה אינטליגנטית ושירתה את פיתוח שדות הגז".

לנתניהו יש רומן ארוך עם הגז הטבעי ועם טייקוניו, ורומן ארוך באותה מידה עם הפצת שקרים ודיסאינפורמציה על הגז הטבעי ובשירות הטייקונים. להלן כמה ציטוטים נבחרים מהשנים האחרונות.

הציוץ של צחי גרוסוסר (צילום מסך)

הציוץ של צחי גרוסוסר (צילום מסך)

עם אישור מתווה הגז החדש בשנת 2015, הבטיח רה"מ נתניהו: "ההסכם יכניס לאזרחים מאות מיליארדי שקלים בשנים הבאות, וישמש לבריאות, לחינוך ולרווחה, וגם להורדת יוקר המחיה". על ההבטחות הכספיות הללו חזר נתניהו שוב ושוב לאורך השנים, אבל "קרן העושר" אליה מוזרמות הכנסות המדינה מההיטל על רווחים המופקים ממשאבי טבע ובעיקר מהפקת גז טבעי, הוקמה באיחור של שנים והסכומים שמצטברים בה רחוקים שנות אור מהתחזיות של נתניהו (כ-600 מיליון דולר, לפי הדיווח האחרון של הקרן). הבריאות, החינוך, הרווחה ויוקר המחייה נותרו כשהיו.

כמה חודשים אחר כך, בחתימה על המתווה החדש כראש הממשלה וכשר הכלכלה (אחרי שהזיז מתפקידו את אריה דרעי, שסירב למחוץ את הגורמים המקצועיים שהתנגדו למתווה), אמר נתניהו: "יש לי שלושה חזונות לישראל - תל"ג של חצי טריליון דולר, חצי מיליון תושבים בבאר שבע וצמצום הפערים. בשביל החזונות האלה אנחנו חייבים לתת גז". נתניהו נתן גז: הוא התעלם מכל האזהרות ואישר את קיומו של מונופול דורסני, שהכניס סכומי עתק למספר מצומצם של מיליארדרים. אבל החזונות נשארו בגדר חזיונות, אף אחד מהם לא השתמש. הטייקונים המשיכו להרוויח והפוליטיקאים המשיכו לרכוב על אדי הגז.

אפשר לבחון בפינצטה עוד ועוד מהאמירות של נתניהו בשבחי הגז הטבעי ונגד המעטים האמיצים שנלחמו בעד האינטרסים של הציבור בכל הקשור אליו, אבל מי שגדולה יותר אפילו מאינספור השקרים של נתניהו היא האמת. האמת על כל מה שממשלות נתניהו השונות כשלו מלעשות ביחס לגז בפרט ולמשק האנרגיה בכלל, בזמן שנתניהו משתמש באותו גז כחומר תעמולה זמין.

שר האנרגיה יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע אסדת קידוח הגז לווייתן, 31.1.2019 (צילום: מארק ישראל סלם)

שר האנרגיה יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע אסדת קידוח הגז לווייתן, 31.1.2019 (צילום: מארק ישראל סלם)

ממשלות נתניהו הבטיחו פעם אחר פעם כי בזכות הגז נוכל להתנתק מהפחם המזהם, אבל עד היום התחנות הפחמיות בחדרה ובאשקלון פועלות ומזהמות, ומחירי החשמל עולים בשל עליית מחיר הפחם בעולם. ממשלות נתניהו גם הבטיחו לקדם אנרגיה מתחדשת, וכושלות בכך באופן סיסטמטי. ממשלת נתניהו הבטיחה להגיע ל-10% אנרגיות מתחדשות עד סוף שנת 2020, יעד שלא הגענו אליו גם ב-2023. זה לא הפריע לנתניהו ולשריו לשחק עם המספרים ולשקר שקרים.

החלטה נוספת של ממשלת נתניהו היתה שעד שנת 2030 נגיע ל-30% אנרגיה מתחדשת בייצור חשמל בישראל, וגם זה לא נראה אפילו באופק. כאן נתניהו לא לבד. את ההזנחה הזו המשיכה גם ממשלת בנט-לפיד. למרות שלכולם ובכל העולם ברור שמעבר לאנרגיות מתחדשות עם אגירה הוא כורח המציאות וצו השעה, והשימוש בגז טבעי מונע מאינטרסים צרים וזרים והוא זה שמונע את קידום האנרגיות המתחדשות בישראל.

בימים אלו החשב הכללי באוצר סיכם עם שיכון ובינוי על ביטול של הפרויקט הסולארי הגדול בישראל עד כה, להפקת 250 מגה-ואט ויכולת אגירה של 210 מגה-ואט ליד דימונה, ובו בזמן קרא משרד האוצר להקמת 4 תחנות מונעות גז חדשות בישראל לאלתר. בד בבד, כחלק מחוק ההסדרים שמוביל משרד האוצר, הממשלה אישרה בשבוע שעבר למשרד האנרגיה לאפשר לתחנות כוח מזהמות לפלוט לאוויר מזהמים מעבר להיתר הפליטה שלהן שנקבע מתוקף חוק אוויר נקי, ובכך לכסות על הכישלון המהדהד לפיתוח משק אנרגיה בר-קיימא בישראל.

נתניהו הצליח לקדם דלקים פוסיליים ולדחוק אנרגיות מתחדשות, תוך שהוא עוקף או מכניע את שומרי הסף, גורמי המקצוע ובתי המשפט. אפשר רק לדמיין מה הוא יעשה למשק האנרגיה ולהגנת הסביבה אם יצליח בהפיכה המשטרית שהוא מוביל.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)