"סאיידתי וסאיידתי", כך היה סלומון מוניר פותח את תוכנית הספורט בערבית, הביזארית למחצה, ששודרה לפני שנים רבות בערוץ 1, מדי יום שני. לאחר כמה מלות נימוסים והבטחות בנוגע לצפוי בתוכנית, היה המגיש החייכן זורק את הצופים למגרשי הכדורגל הנידחים ביותר בעיירות ובכפרים. בכל מגרש ניסתה מצלמה אחת נוטפת מזיעה וממאמץ לעשות עבודה של ארבע וללכוד את כל האירועים המרכזיים. לפעמים החמיצה שער, לפעמים תפסה את זנבו של המהלך. השדרים היו נשנקים על כל החמצה, והצופים איתם.
אם נקשט את התוכנית ההיא בתואר "מיתולוגית", לא נחטא לאמת. היא הביאה את המראות והקולות האותנטיים ביותר מסמטאות הספורט של ישראל האחרת: הרבה כדורגל מליגות א' וב', ראיון עם כוכב מהצפון, קצת אגרוף ממועדון כפפות-הזהב בעכו. חצי שעה של ספורט ערבי-ישראלי באיכות צילום קשה למאכל אדם, אבל חוויה מזוקקת למכורי הכדורגל.
השנים חלפו, המסך הספורטיבי נכבש בחלקו על-ידי ערוצים בתשלום ו-HD, טכנולוגיות הצילום והעריכה שודרגו לבלי הכר, ובכל זאת העבר חוזר מדי פעם לבצבץ בגיחת הפתעה. זה מה שקרה השבוע בערוץ הספורט המפואר והנוצץ. יותר נכון, באתר האינטרנט שלו.
אחת בצהריים היא שעה מעט מוזרה לפתיחת משחק, אבל לבעלי הזכויות חוקים משלהם. במגרש משחקות שתי קבוצות מליגות נמוכות: אסי גלבוע והפועל אשקלון. שתיהן רוצות להיות סינדרלה – להגיע הכי רחוק במפעל היחיד שנותן לקטנים סיכוי להכות את הענקים במשחק נתון אחד. זהו שידור ישיר זניח, שמתקיים במגרש זניח – ביישוב יעל שבחבל התענכים, למרגלות הגלבוע, כמטחווי בעיטה מכביש 60 המוביל לג'נין.
השידור באתר ערוץ הספורט (צילום מסך)
ערוץ הספורט שלח צלם אחד עם מצלמה אחת, שדר אחד ומיקרופון אחד. אולי היה שם גם טכנאי שדאג לחבר את המצלמה אל הסיב, אבל בגדול, מעמסת השידור נפלה על שניים בלבד. השידור מודר אך ורק לאתר האינטרנט. אפשר היה לשדר את המשחק באחד מחמשת אפיקי ערוץ הספורט בטלוויזיה, אבל אלה היו עסוקים בשידורים חוזרים, ואף אחד לא רצה להטריד אותם. ואולי ויתרו מראש על שידור טלוויזיה כי בשביל זה צריך עוד כמה מצלמות, עוד כמה צלמים, וגם טכנאים, אנשי הפקה, עורך, במאי וחדר קונטרול. אלא שהערוץ הנוצץ, כידוע, מתחבט גם הוא בבעיות פרנסה. נשארנו עם שידור ישיר שהזכיר את שנות ה-80 העליזות.
השדר תומר לוי הוא בכלל כתב שטח בחיפה והצפון. שידור משחקים אינו המקצוע שלו. אבל אם הולכים על ביזאר – אז עד הסוף. כתב-שדר בבלעדיות מזהרת, רק הוא והמיקרופון שלו. בלי פרשן, בלי כתב על הקווים, ואפשר לנחש שגם בלי חוברת של נתונים וסטטיסטיקות שלהם זוכים השדרים הבכירים. כאן בתענכים לא משחקות ברצלונה ולא מכבי חיפה. ובגלל זה יש רק מצלמה אחת, ערירית, אמיצה. בלי עוד אחת שתיתן מבט אחר על המתרחש, בלי במאי שינווט את התמונה, בלי כתוביות שיעדכנו כמה-כמה, בלי שעון, בלי הילוכים חוזרים, בלי ערך מוסף כלשהו. מסך נקי, חף מאלמנטים, רק להעביר בשלום את התמונה והסאונד.
תומר לוי בודד בצריח. אף אחד לצדו לא קישקש משהו על "לגביע חוקים משלו" ונתן לו כמה שניות של אתנחתא לקצת אוויר, לגימת מים, סתם להסיט לרגע את המבט מהמגרש. קולו ניחר ככל שהזמן התקדם, והזמן במשחק הזה התקדם בלי עין הרע ואף פרח וגדל. קודם נגמרו 90 דקות ב-0:0, אחר-כך הלכו לחצי שעה של הארכה שהסתיימה ב-1:1, ואז הלכו לפנדלים באטיות מרגיזה. וכמה שתומר לוי רצה שזה ייגמר. "השופט מנהל פה שיחה עם השחקנים שזה לא יאומן", הוא רטן. "למה זה צריך לקחת כל-כך הרבה זמן?". וזה נמשך ונמשך. "השוער מסדר את הגרביים", התלונן לוי, "בסוף הוא ייאלץ לסדר את התחתונים". אפשר היה להבין אותו. בדידותו של שדר במשחק שלא נגמר.
120 דקות פלוס עוד כ-10 של דו-קרב פנדלים, שבהן צלם אחד היה צריך להיות מרוכז כל הזמן, לרדוף עם העדשה בעקבות הכדור ומדי פעם לכוון ביד מתונה למקומות קצת אחרים, אבל לא יותר מדי. הוא הרי המצלמה הראשית. קולות האוהדים נשמעו כל הזמן, אבל הצופים מול המסך לא כל-כך זכו לראות במי מדובר, כמה יש שם, איזו תפאורה, קצת צבע. ברגעים המתים התחשק לקבל גם איזה קלוז-אפ יפה של הגלבוע, אבל כאמור, צלם אחד עם מצלמה אחת, אל טל ואל מטר.
יותר משתי שעות שידור מול מסך האינטרנט. לפעמים התמונה נתקעה לכמה שניות, אבל הקול נשמע כל העת, הופך את השידור לרדיו מצולם, העיקר שהצופים יישארו בעניינים. צלם אחד, שדר אחד, קבוצות שוליים, מגרש זניח, תמונת מסך בטעם של פעם. ובכל זאת, הדרמה הספורטיבית היתה חזקה יותר. היא בנתה היטב את המתח, החזיקה את הסקרנות וגברה על עליבות הצילום.
אפשר להגיד על ערוץ הספורט שהוא קמצן, שהוא מתעלל בצופיו, שהוא הבטיח בקדימונים דרמות גביע, אבל לא באמת השקיע בכולן. ובכל זאת, האהבה שלו לנוסטלגיה, למורשת הספורט הטלוויזיונית בישראל, ראויה לציון. סלומון מוניר היה מרגיש בבית.
לא סיבה למסי-בא
ישראל היא עדיין רפובליקת בננות. איך יודעים? לפי הכותרות. "מסי בא, תפתחו את היומנים: בארסה תשחק בארץ ב-31 ביולי". לשון הודעת הכותרת בערוץ הספורט. או: "סיבה למסי-בא", גרסת שער אחורי ב"ידיעות אחרונות". או: "פרס: אולי נגלה את מסי הבא" (ב-ynet). ערוצי הטלוויזיה ואתרי הספורט פינו זמן מסך למסיבת העיתונאים של נשיא מדינת ישראל עם נשיא ברצלונה. השניים החליפו מחמאות רשמיות והכריזו בחגיגיות יתרה על משחק ראווה בין בארסה לקבוצה ישראלית-פלסטינית, לא פחות. כצפוי, הבננה כולה על חשבוננו: יום אחרי הכותרות ההזויות הודיע ג'יבריל רג'וב לנשיא סנדרו רוסל ברמאללה שלא משחק ולא נעליים.
שידור ישיר בערוץ הספורט (צילום מסך)
הפרט השולי הזה – שאלת הסכמתה של הרשות הפלסטינית לדיל היחצני – כמעט שלא הוזכר בשום אייטם, לא כתהייה, לא כשאלה ולא כעבודה עיתונאית אלמנטרית של קבלת תגובה מרמאללה. מי שהרוויחו נקודות מהמהלך הריק הזה הוא מרכז פרס לשלום, מארגן האירוע, וקבוצת ברצלונה, שישראל עבורה היא עוד נקודת נחיתה והמראה במסע יחסי-ציבור בערבות אסיה.
וכך, לתפארת המוצר "קידום השלום", לעסה והקיאה התקשורת הודעה חגיגית לעיתונות. רק הבננות התרבו בטור הנדסי: המשחק ייערך בירושלים, נכתב, על אף שיו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, דווקא אמר משהו על איצטדיון רמת-גן, בעוד שראש עיריית חיפה נזעק להגן על שמה הטוב של עירו ודרש את הכבוד בחצר שלו.
נשיא המדינה שמעון פרס ונשיא מועדון הכדורגל FC ברצלונה, בשבוע שעבר בתל-אביב (צילום: מארק ניימן, לע"מ)
אפילו לו"ז מפורט נקבע למציאות הווירטואלית שרקחו יחצני שני הנשיאים, באדיבות העיתונים והאתרים: ברצלונה תנחת בישראל בבוקר, מנתב"ג תמשיך לביקור בגדה ורק אז, אחרי יום עמוס בנסיעות וטיולים, תתייצב למשחק מול ערב-רב של שחקנים מכל העדות והלאומים. וכמעט שכחנו: בעקבות המשחק ישראל תיסוג לקווי 67', הפלסטינים יכתתו רוגטקות למזמרות, נתניהו ואבו-מאזן ייפגשו לבקלאווה וגלידת סורבה-פיסטוק, והאינתיפאדה השלישית תתבייש בפינה.
לא דניז ולא חזניוק
הפרסום ב-nrg (צילום מסך)
לפני שנה פורסם ב"מעריב" וב-nrg ראיון עם הטניסאית הצעירה דניז חזניוק, שפתחה פה גדול על שחר פאר וגרמה להרבה רעש בבצת הטניס הישראלי. השבוע ביום רביעי (27.2.13) חשבו ב-nrg שיש להם המשך עסיסי לראיון ההוא. הם נתקלו בסטטוס שהעלתה חזניוק בדף הפייסבוק שלה ובו ליגלגה על פאר, ומיהרו לפרסם את דבריה בכותרת הראשית של מדור הספורט. כעבור שעה קלה התברר שלא דניז ולא חזניוק, אלא דף הומוריסטי של כמה ממעריציה. הידיעה הוסרה חיש קל, אבל המעריצים די נהנו מהנפילה של האתר והעלו אותה על ראש שמחתם.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il