מה רוצה השלטון

"במשך שנים נהגתי לדלג בדרכי לעבודה, השכם בבוקר, בין כמה תוכניות שעוברות על כותרות החדשות והעיתונים. לכאורה, הדבר הכי יבש שיש. מה כתוב על שער עיתון 'מעריב', מה מספרת הכותרת של 'ידיעות אחרונות', מה אומרים ב'יתד נאמן'. בשבועות האחרונים גם זה הפך לבלתי נסבל", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב", בטור שמפרט את עוולותיה של התקשורת הישראלית על-פי השקפתו וכבר הספיק להצית את מחול הזעם הצפוי מראש ברשתות החברתיות.

היום, מציין ליבסקינד, הוא כבר לא יכול לקיים את טקס הבוקר שלו. "בתוכנית הבוקר של גלי-צה"ל, שבמשך שנים נהניתי משירותיה, המגיש לא מסוגל עוד לקרוא כותרת בלי ללעוג לזו שהוא לא מסכים איתה, בלי להתפלא על ההוא שדעתו נראית לו מוזרה, ובלי להוסיף את השנקל שלו על הטור שלא חופף את דעתו. ואני אפילו לא מדבר על הצורך באיזון ובגיוון ובשיקוף של הדעות בחברה הישראלית. אני מדבר על סתם הקראה של כותרות עיתונים שלא אתה כתבת, ולא אתה ניסחת, אבל חשוב לך מאוד להסביר מה נכון לי לחשוב עליהן".

ההערה הזאת של ליבסקינד היא הפתיח לביקורת שיש לו על גופי תקשורת שהחליטו, לשיטתו, להתמסר למאבק בבליץ החקיקה הממשלתי שהוא מכנה "הרפורמה המשפטית".

קל להגחיך את הביקורת הזאת, במיוחד כשלוקחים בחשבון שהטור שאתם קוראים ברגע זה ממש הוא מעין גרסה כתובה של הפורמט המרגיז שבו הקריין מסרב להיות צינור וחוץ מלמסור את המידע מצרף גם פרשנות אישית. אבל ליבסקינד נוגע בנקודה חשובה לגבי תפקידה של העיתונות בחברה דמוקרטית. אזרחים צורכים עיתונות גם כדי לדעת מה קורה, ולא רק כדי שיגידו להם מה המשמעות של מה שקורה. כדי לקבל מידע ולהסיק מסקנות עצמאיות, ורק אחר-כך, אולי, להקשיב למסקנות שמישהו אחר הסיק ולשקול אם לאמץ אותן.

ההתעקשות של עיתונאים וכלי תקשורת לא להסתפק בדיווח – ולצרף שוב ושוב, בהבלטה ובמובלע, גם את הפרשנות – היא כלי רדיקלי ששמור למצבי חירום.

בארצות-הברית אימצו את הכלי הזה כדי להילחם במכונת השקרים של הנשיא הקודם. דונלד טראמפ פיצח את קוד ההפעלה של התקשורת, רכב עליה כל הדרך לבית הלבן ולאחר מכן השתמש בה כדי לחולל כאוס ולטשטש את הכהונה הקטסטרופלית שלו, רצופת הכשלים ומעשי השחיתות. בתחילת הדרך, השקרים של טראמפ היו כל-כך צבעוניים, מרתקים ומגוחכים, שהעיתונות נגררה לדווח עליהם שוב ושוב. התוצאה היתה שבעיני אנשים רבים השקרים נעשו אמת.

בשלב מסוים, בתקשורת האמריקאית הבינו את ההשלכות של טיפול בטראמפ לפי הקונבנציות החדשותיות הרגילות, ה"אובייקטיביות" לכאורה, שפשוט מוסרות הלאה דברים שאמר אדם חשוב מתוך הנחה שהציבור צריך לשמוע מה אומרים נבחריו. מרגע זה ואילך החלו העיתונאים לבדוק את אמיתות הדברים, ובמקרים שבהם טראמפ או חקייניו שיקרו או הפריחו אמירות חסרות בסיס – ציינו זאת בהבלטה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ בספטמבר 2018, בעת שכיהן כנשיא ארצות-הברית (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

את אותה הגישה בדיוק מפעילים כעת עיתונאים ישראלים ששומעים את ראש הממשלה ושריו מדברים על "רפורמה משפטית" שבסך הכל נועדה לתקן עיוותים עתיקים שהתגלו במערכת אכיפת החוק. העיתונאים יודעים שה"רפורמה" לא נועדה לטפל בסחבת או בגיוון האתני באולמות השיפוט, אלא להכפיף את מערכת אכיפת החוק כולה לממשלה הנוכחית, שהעומד בראשה עומד לדין על פשעים חמורים ועלול לסיים את הקריירה בכלא.

ברגע שעיתונאי אוחז בתובנה הזאת, הוא ימעל בתפקידו אם יגביל את דיווחיו למידע היבש ולז'רגון הרשמי בלי להסביר לקוראיו, מאזיניו או צופיו את המשמעות האמיתית של הדברים, ובלי לפרק את השקרים.

האחריות הציבורית של העיתונאים מתחדדת כשמרימים לרגע את המבט, מתבוננים סביב על מפת התקשורת ונוכחים שחלק גדול מהשחקנים שמתרוצצים עליה פועלים ממניעים הפוכים. לא מתוך יומרה להעצים את הציבור ולהסביר לו בפני מה הוא עומד, אלא מתוך יומרה להעצים את השלטון ולהסתיר מהציבור את המשמעות האמיתית של המהלכים – ועל הדרך להחליש ככל הניתן גופי עיתונות בלתי תלויים, עם יומרות עצמאיות ואתוס של פעולה בשם הציבור ולמענו.

לא סתם המהלך העקבי ביותר שמקדם בנימין נתניהו, לכל אורך שנות פעילותו הפוליטית, הוא החלשה שיטתית של העיתונות והחלפתה בגופי תעמולה. כרגע המאבק הזה מתמקד בתאגיד השידור הציבורי, אבל שאר האויבים כבר סומנו מזמן ויחזרו לחטוף ברגע שהממשלה תתפנה לכך. התעלמות מהמלחמה שמתחוללת כעת היא פריבילגיה ששמורה לעיתונאים עם משאלת מוות.

משל ממעבר לים

עיתונאי צריך להיות מטומטם או מושחת במיוחד כדי לפרסם ביודעין דברים שהוא יודע שהם שקר. נתנאל שלומוביץ, ב"הארץ", כותב על מקרה כזה שאירע מעבר לים – ברשת פוקס של רופרט מרדוק, מושא ההערצה של נתניהו. "דומיניון, תאגיד המייצר מכונות הצבעה, הגיש תביעת דיבה עצומה נגד הרשת שסיפקה במה נרחבת לתיאוריות קונספירציה על זיופים בבחירות ב-2020", כותב שלומוביץ.

"הפצצה הוטלה בסוף השבוע החולף, כשדומיניון הגישה לבית-המשפט בניו-יורק את כל המסמכים והראיות שברשותה במסגרת תביעתה. מסרונים ומיילים חשפו את ערוותם של כל כוכבי הערוץ, עורכיו ומנהליו ואפילו הבעלים רופרט מרדוק. כולם, בלי יוצא מן הכלל, נתפסו על חם אומרים מה הם חושבים בשיחות פנימיות ואז את ההפך לצופיהם. התכתבויות פנימיות הראו כי אנשי פוקס כלל לא האמינו לשקרים של טראמפ מהרגע הראשון, אבל זה לא מנע מהם להציג את השקרים בכל פעם שעלו לשידור.

"מטמון המסרונים והמיילים שנחשף לציבור דרך בית-המשפט מגלה כי בפוקס חששו שאם יעזו לדווח את העובדות, הם יאבדו צופים טראמפיסטים לטובת ערוצים מתחרים, ימניים סהרוריים יותר, כמו ניוזמקס. המניע כפול אך שזור זה בזה: כסף ופחד. [...] ההודעה המביכה ביותר לערוץ נכתבה על-ידי לא אחר מהכוכב הגדול ביותר שלה, טאקר קרלסון. במשך תוכניתו של שון האניטי ב-19 בנובמבר 2020, כתבת הערוץ ג'קי היינריך קבעה בשידור חי כי טענות טראמפ לזיופים 'אינן נכונות, ונזרקו מכל בית-משפט'. טראמפ ועוזריו זעמו על כך.

"גם קרלסון, שכתב להאניטי הודעה שבה דרש לפטר את הכתבת. 'צריך לעצור את זה מיד, עוד הלילה. זה פוגע בחברה (פוקס). מחיר המניה צונח. זו לא בדיחה'. כך, במילים פשוטות ביותר, סיפק קרלסון את המניע החשוב לו מכל – מחיר המניה. הררי המסרונים והמיילים ממחישים עד כמה פוקס היתה מפוחדת לגבי הרייטינג כשקיבלה החלטות לגבי סיקור הבחירות".

בניגוד לאמריקה, בישראל גופי התקשורת כבר לא נסחרים בבורסה, והמנהלים שלהם רק חולמים להרוויח סכומי כסף משמעותיים. אם בפוקס-ניוז חדשות הכזב הם תולדה של שילוב בין ברית פוליטית ומניעים מסחריים, בישראל החלק הראשון דומיננטי הרבה יותר. הדוגמה המובהקת היא "ישראל היום", העיתון שהקימו בני הזוג שלדון ומרים אדלסון עבור נתניהו ב-2007 כחלק מהקאמבק שהפך אותו למנהיג הישראלי שנאחז בכיסא ראש הממשלה יותר זמן מכל אחד אחר.

לפני כשנה נטש "ישראל היום" את נתניהו וניסה למצב את עצמו מחדש לא כעיתון ביביסטי אלא כעיתון ימני אידיאולוגי. נתניהו היה אז באופוזיציה, ממשלת השינוי משלה, ונדמה היה שסוף-סוף הגיע זמן ההכאה על חטא. זה לא קרה כמובן. מרים אדלסון ובעלה המנוח שלדון מעולם לא הסבירו לציבור את מהות הברית שכרתו עם נתניהו, שבמסגרתה שפכו על החינמון ההפסדי שהריץ אותו למעלה ממיליארד שקל, סכום שממשיך לתפוח עם כל גיליון שרואה אור. העורכים הקודמים עמוס רגב ובועז ביסמוט סותמים גם הם את פיהם, וכך גם העורך הנוכחי עמר לחמנוביץ.

מאז הניצחון של נתניהו בבחירות האחרונות ניכרת התקרבות מחודשת בין הצדדים. לא התגייסות מוצהרת וטוטאלית כמו בשנים עברו, אלא גלגול זהיר יותר של מערכת היחסים הישנה, שאולי לוקח בחשבון את העובדה שבעתיד הלא רחוק תידרש אדלסון להעיד בבית-המשפט על חלקה ב"תיק 2000" ועל התפקיד שמילא "ישראל היום" בארסנל התעמולה של נתניהו.

בזמן ששלושת היומונים האחרים מהדהדים את המחאה ואת הביקורת על המהלכים השלטוניים, הסיקור החדשותי של "ישראל היום" נראה כמו התגלמות המושג "לא לבלוע, לא להקיא". כך גם אפשר לסכם מודעה עצמית שנדפסת היום בעמודי החדשות. "זה מדאיג גם אותנו", נכתב בה. "על רקע הרפורמה המשפטית, בחודש האחרון נוצר במדינת ישראל שיח ציבורי קשה, מתלהם ומסוכן. הוא מגיע מכל קצוות הקשת הפוליטית, ומשפיע על מרקם החיים של כל אחת ואחד מאיתנו. אנחנו ב'ישראל היום' פועלים למען חוסנה של החברה בישראל, וקוראים לכולם: הורידו את גובה הלהבות, שנו את הטון וגבשו שיח חדש – ביחד. כולנו אחים ואחיות. אין לנו ארץ אחרת. ישראל היום. ולתמיד".

"ישראל היום", מודעה עצמית (לחצו להגדלה)

הצורך ב"שיח חדש" (קריצה אורווליאנית?), כלומר בהידברות שאולי תוביל לפשרה, חוזר על עצמו גם אצל שניים מהשופרות. אראל סג"ל אמנם קוצף על המוחים וקורא להם בשמות, אבל בשורה התחתונה כותב ש"צריך לדבר, צריך להגיע להסכמות. מתווה הנשיא הוא התחלה לא רעה, אבל בלי איומים ובלי התניות".

דרור אידר, הפובליציסט הוותיק שנתניהו מינה לשגריר ברומא, חוזר על המסר. "ברגע זה פועלות כמה קבוצות בניסיון לגשר על המחלוקת, ואני מקווה שהן יצליחו. הבעיה היא שראשי המחאה מסרבים להידברות", הוא כותב במאמר שנושא את הכותרת "לא לטעות: פשרה אינה כניעה".

באופן נוח למדי, המסרים הללו מתפרסמים זמן לא רב אחרי שנתניהו עצמו הודיע שכעת, כשהחוקים הראשונים זכו לאישור ראשוני בכנסת – אפשר להתחיל בהידברות.

קושרים קשרים

בשני העיתונים הישראליים של מרים אדלסון, "ישראל היום" ו"מקור ראשון", משקיעים היום מאמצים ניכרים בניסיון לערער על האותנטיות של המחאה נגד בליץ החקיקה הממשלתי. "מובילי תנועת המרי נגד רפורמת המשפט: פעילי מרצ, הפגנות בלפור ומחאת 'שוד הגז'", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", שמפנה את הקוראים לכתבה של עטרה גרמן. "כל התנודות בבורסה ובמצב השקל הן פרי עמלם של גורמים קיצוניים", נטען בהפניית שער אחרת.

בראש השער, משני צדדי הלוגו של "מקור ראשון", מתבשרים הקוראים שלגיליון הזה מצורף שי מטעם הזרועות הבלתי רשמיות של הממשלה: גרסה מקוצרת (24 עמודים) של "למה שהעם יבחר את השופטים?", ספרו של יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, וחוברת עם "שאלות ותשובות על הרפורמה המשפטית" מבית פורום קהלת.

במוסף הפוליטי של "ישראל היום" מנסים להתחקות אחר המקורות הכספיים של המחאה. יפעת ארליך מגישה הערכה שלפיה עלות המחאה עד כה עומדת על כ-10 מיליון שקל. היא מציינת שקרוב ל-2 מיליון שקל גויסו מכ-8,200 תורמים באמצעות פלטפורמת מימון המונים, ועוד כחצי מיליון נתרמו על-ידי הקרן החדשה לישראל (שמסרה את הנתונים לבקשת הכתבת). בעלי הון שאליהם פנתה ארליך, בהם קובי ריכטר ואייל וולדמן, אישרו שתרמו כסף אך סירבו לציין כמה.

דוברת מטעם "מחאת ההייטקיסטים" מסרבת גם היא לנקוב במספרים, אך מציינת ש"כל אנשי ההייטק, המנכ"לים ומנהלי קרנות הון סיכון ששותפים במחאה הכניסו יד לכיס הפרטי שלהם, וכולם תרמו כסף למאבק".

הכתבה של ארליך יבשה, וניכר שהיא נזהרת לא להאשים במשהו את התורמים או להדהד את תיאוריית קשר על היד הנעלמה של ההון שמהנדסת את המחאה ומוציאה את ההמונים לרחובות למרות שבתוך לבבותיהם הם לא באמת מאמינים במה שכתוב להם על השלטים. הכתבה עצמה לגיטימית. את חלקה בתדלוק חרושת הקונספירציות היא עושה באופן עקיף: בעובדה שב"ישראל היום" לא נוהגים לפרסם כתבות על מקורות המימון של ארגוני ימין, ובשימושים העתידיים שייעשו בנתונים הללו כדי להפיץ טענות קונספירטיביות על הכסף הגדול שבלעדיו הרחובות היו נשארים שקטים.

מי שנמצא כבר שנים ארוכות במחוזות האלה הוא אמנון לורד, הפובליציסט הבכיר של "ישראל היום". את הטור הנוכחי שלו הוא פותח בבדיחה בלתי מודעת שתצחיק כל פעיל שמאל: "השמאל נהנה מכושר ארגון", כותב לורד. הוא מפרט: "'ארגון', זוהי מילת המפתח בלוחמה הפוליטית של השמאל הרדיקלי ויסודותיו הקומוניסטיים. זו היכולת לגייס מאות יוצאי שב"כ לחתום על מכתב, עצומה וכו'; לגייס רשימות של קצינים בכירים בדימוס; להרים הפגנות במקומות שונים בארץ. אבל במקום שבו הדמוקרטיה פועלת באמת – בקלפי ובכנסת – הכוח והרוב ברורים".

השבוע, כמו באינספור שבועות קודמים, לורד מנסה לשכנע את קוראיו שמאחורי המחאה עומדת מערכת הביטחון. כך הוא קושר את הקצוות: ראש השב"כ, רונן בר, פנה לשר המשפטים יריב לוין וביקש ממנו "לעשות הכל" כדי למנוע פיצוץ – אמירה שניתן לפרש גם כ"לעצור את הרפורמה, או לבטל אותה". במקביל, מציין לורד, עובדים לשעבר בשב"כ "זורקים גפרורים לאוויר הדליק". זה מה שעשו, לטענתו, 456 מהם שפנו לראש השב"כ לשעבר, השר אבי דיכטר, וביקשו ממנו לא לשתף פעולה עם "המחטף הדורסני להחלשת הרשות השופטת".

ומה הפשט? "האווירה הקשה היא תולדה של התבטאויות משולחות רסן של אנשי ביטחון בכירים בדימוס, רמטכ"לים, אלופים – וכן, אנשי שב"כ ומוסד. הבעיה אינה בפוליטיקאים, שלפי דיווחים שונים יודעים כבר בימים אלה להידבר ביניהם ולהגיע לפשרות. את היכולת הזאת קשה לייחס לגורמי משפט בכירים. ואילו השב"כ עצמו והמשטרה נראו לא טוב בשבוע האחרון כשלא סילקו במהירות קבוצות של אנרכיסטים אלימים שחסמו חברי-כנסת, וכשמשכן הכנסת עצמו התגלה כחדיר לגורמים רדיקליים מסוכנים. זה כולל גם הפגנת איום אישית כלפי ראש הממשלה. קשה להשלים עם המשך כהונתם של ראש השב"כ הנוכחי, מפכ"ל המשטרה והיועצת המשפטית לממשלה".

כותרת טורו של לורד נראית כמו בדיחה פנימית של עורך שובב: "חידושי התעמולה".

הכותרות הראשיות

"החלשת מערכת המשפט תסכן את המשק", מבשרת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ציטוט שמיוחס לנגיד בנק ישראל אמיר ירון ולכלכלנית הראשית של משרד האוצר, שירה גרינברג (בפועל, כל אחד מהם שִחרר הצהרה נפרדת).

ב"ישראל היום" דוחקים את ההתבטאות הזאת לעמוד 17. הכותרת הראשית של החינמון היא מהזן החלול: "החששות – והאיומים שלפני הסיכומים". הרקע: דיוני התקציב וההשפעה המיוחסת ל"חקיקת הרפורמה". למי שתהה שמא בכל זאת מסתתר שם איזה סקופ, בעיתון מבהירים שאין ומפנים את הקוראים ל"עדכונים שוטפים" באתר.

ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים להציג התגייסות מלאה לקמפיין נגד החקיקה הממשלתית. ההפניה השנייה בבולטותה מובילה לראיון עם ציפי לבני, בעבר חביבת המערכת ומי שסייעה למוזס בקידום "חוק 'ישראל היום'". "כשעזבתי את הפוליטיקה הרגשתי בודדה במערכה. עכשיו מאות אלפים יוצאים מהבית כדי להגן על הדמוקרטיה", היא אומרת.

הפניה אחרת מובילה לראיון עם יאיר כץ, "איש הליכוד, ראש הוועד העוצמתי [של התעשייה האווירית] ובנו של חיים כץ", ש"לא מפחד לצאת נגד הממשלה ונגד המפלגה". בשולי השער מדווחים על מורה לחשיבה ביקורתית שזומן לשימוע לפני פיטורים משום שערך "שיעור על ההפיכה המשפטית".

שלל הפניות לטורי דעה מחזקות את הסנטימנט. נחום ברנע, בעמודי החדשות, יוצא נגד נתניהו ורוטמן וכותב על "צונאמי של חוקים חדשים, חלקם זדוניים, חלקם מופקרים, חלקם אוויליים" ש"מציף את הישראלים ומאיים לגרום נזק בלתי הפיך לחופש שלהם, לכלכלה שלהם, לרווחתם, ליציבותם, לבטחונם".

בן כספית מצטרף אליו ב"מעריב". "הימים האלה נוראים. הם עלולים להוביל את החזון הציוני לשבר חסר תקדים ואולי אף לסופו", הוא כותב. "ישראל הנשלטת בידי לאומנים, חרדים ואופורטוניסטים לא תהיה ישראל ולא יהיה לה קשר כלשהו לציונות, להצהרת העצמאות או למה שהקימו כאן האבות המייסדים לפני 75 שנה".

הכותרת הראשית של "מעריב", "הפיכת נגד", מנסה לסכם בשתי מילים תוצאות של סקר דעת קהל. "בעוד הקואליציה דוהרת קדימה במטרה להשלים את סעיפי הרפורמה המשפטית, נראה שהיא מאבדת את התמיכה בקרב הציבור: הליכוד ונתניהו צונחים, גם סמוטריץ' ובן-גביר מאבדים גובה. לעומתם, לפיד ויש-עתיד הופכים למפלגה הגדולה, והמחנה הממלכתי של גנץ מזנקת למספר שיא של מנדטים", נכתב שם.

הכותרת הראשית של "מעריב", היום (בנתון לגבי מספר המנדטים של האופוזיציה נפלה טעות: הסקר מנבא לאופוזיציה 65 מנדטים, ולא 56)

"סימנים לגל סרבנות בקרב טייסים במילואים מעוררים חשש במטכ"ל", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". אפשר היה לפטור את הדיווח הזה כמשאת נפש או התרעה שמתפרסמת בתקווה שתגשים את עצמה אלמלא אחד משני העיתונאים שחתומים על הכתבה היה הפרשן הצבאי עמוס הראל, שנודע בכתיבתו המאופקת ומקורותיו מצוינים. לצדו חתום על הדיווח הכתב הצבאי יניב קובוביץ.

"שלשום פורסם בחדשות 13 כי תת-אלוף במילואים בחיל האוויר ביקש להשתחרר מתפקידו כאחד ממפקדי תא השליטה של החיל ב'בור' בקריה, בנימוק שאינו יכול להמשיך בכך תחת השינויים המשטריים", כותבים הראל וקובוביץ. "הקצין, טייס קרב שעשה שירות קבע ממושך, פיקד במסגרתו על שני בסיסים גדולים של החיל. הוא ידוע כאדם עצמאי ודעתן, אבל אותם הדברים נכונים לרוב אנשי צוותי האוויר. זו כנראה הסיבה לכך שעוד בכירים אחדים במילואים הודיעו באופן דיסקרטי למפקדיהם כי ינקטו צעד דומה.

"לצד זאת, אומרים טייסים ונווטים במילואים, הסרבנות האפורה הגיעה גם אל הכחולים. ישנה לדבריהם תופעה שכבר לא ניתן להתעלם ממנה של אנשי מילואים המבקשים לדחות התייצבות לימי אימון בטייסות. בכל טייסת בחיל פועלת קבוצת ווטסאפ, המחברת בין אנשי המילואים, המהווים חלק ניכר מצוותי האוויר. האווירה בקבוצות הללו גועשת והקריאות לסרבנות מתפשטות כאש בשדה קוצים. כרגע, ההיענות לנקיטת צעדים מוצהרים נמוכה, אבל ההתלבטויות מרובות והשיח בקבוצות כולל אמירות קשות ונסערות".

מה פשר הדברים? התשובה בעוד שבוע, בטור של אמנון לורד.

חדשות מן העתיד

"הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, האשכנזייה שירה גרינברג, נעצרה בעוון ניסיון לערער את כלכלת ישראל ולייצר היסטריה מסיבות פוליטיות", כותב רוגל אלפר ברשימה סאטירית שמחליפה היום את טור הטלוויזיה שלו ב"הארץ". "בחקירתה הודתה גרינברג כי הפיצה היסטריה שאין לה אחיזה במציאות, בתמורה לכסף גרמני, כסף איראני וכסף אשכנזי מהבית".

הטקסט של אלפר, המדמה הודעה מטעם משרד ההסברה, הולך ונעשה דיסטופי ככל שהוא מתקדם: "בחקירה שנוהלה על-ידי יאיר נתניהו במעון החקירות הרשמי של משפחת נתניהו, על פסגת מצדה, התברר כי גרינברג היא סוציאליסטית מהבית וכי הסתננה לשירות המדינה במטרה לערער את כלכלת ישראל.

"בידי יאיר נתניהו עלה להוכיח את הקשר הישיר בינה לבין מפעילה, הנגיד לשעבר יעקב פרנקל. גרינברג מסרה ליאיר ראיות המפלילות את פרנקל בסוציאליזם, באשכנזיזם, ובשיתוף פעולה עם 'בצלם' וג'ורג' סורוס. היא חשפה רשת של כלכלנים בכירים שמופעלת על-ידי פרנקל, כולם הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים ופונדקאיות, שניסו לערער את כלכלת ישראל ולייצר היסטריה מסיבות פוליטיות".

אלפר בונה על תחושת ההתפלצות של הקוראים מההבנה שגם החדשות האמיתיות מהיום או לפני שבוע היו נשמעות כמו גרוטסקה פיקטיבית אם מישהו היה מעלה על דעתו לפרסמן לפני שלוש, ארבע או חמש שנים. קוראים שירצו להתפלץ בלי להפעיל את שרירי הדמיון יוכלו לקחת לידם את "מוסף הארץ" ולצלול אל תוך הראיון המקיף והמטריד שערך הילו גלזר עם ח"כ שמחה רוטמן, האיש שעומד בראש הוועדה שדנה ב"רפורמת המשפט".

באחד החלקים המעניינים של הראיון רוטמן מתאר את עצמו כטכנוקרט רדיקלי. "אני אסביר לכם מה הבעיה שלכם, בעיני", הוא אומר למראיין שלו. "אהרן ברק היה מהנדס חברתי. אני לא רוצה להנדס חברה, אני לא רואה בעצמי ארכיטקט של השינוי החברתי. אני טכנאי, אינסטלטור, פותח סתימות. אחרי שהן ייפתחו, אתה תוכל לקחת את החברה לאן שאתה רוצה, אני אוכל לקחת אותה לאן שאני רוצה ונעשה את זה בהליך דמוקרטי. אין לי איזו אידאה פיקס ואני לא חושב שצריך שתהיה".

ח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת (צילום: שריה דיאמנט)

הציטוט שהעורכים בחרו להדגיש בשער מגיע אחרי שגלזר מציין ש"רוטמן מגביה טון ופניו מאדימות": "אני אומר לך – אלו שופטים בורים ועמי ארצות. שופטים שלא יודעים לקרוא. לפני שהם לומדים משפטים, כדאי שילמדו מילים. את תחתית החבית של המעמד הכלכלי-חברתי הפכו לרוב הרשע והחמדן שצריך להתגונן מפניו. אפשר להתחרפן".

מיד לאחר מכן גלזר שואל את רוטמן האם – לנוכח החלשת מערכת המשפט – אין צורך בהוספת מנגנון אחר שיאזן את כוחה של הממשלה. רוטמן, לדבריו, דפק על השולחן ואמר: "לא! אני לא אגיד לך שלא מוסיפים עוד מנגנונים. יש מנגנון אחד שדופק את המיעוטים במדינת ישראל. קוראים לו בג"ץ. אני מסיר את המנגנון הזה שנותן לך כוח לרמוס את המיעוטים. אל תספר לי שאתה מגן המיעוטים, אני מגן המיעוטים".

"אתה מגן המיעוטים?", תוהה המראיין.

"אני מגן המיעוטים! אתה הגנב שגורף את קולות המיעוטים ומגיש אותם לבג"ץ. ובג"ץ פודה אותם לכוח ונותן לך אותו, גם כאשר אתה מפסיד בקלפי בבחירות הוגנות. אתה שמח כשבג"ץ רומס את המיעוט, אתה לא מגן המיעוטים. מה שאני עושה עכשיו זה לקחת מנגנון שמרכז אצלו עוד ועוד כוח ואומר לו: 'אל תהיה חזיר, אל תדרוס את המיעוטים'.

"אבל אתה בוכה על כבשת הרש האחרונה שלא נותנים לך. אתה לוקח את כבשת הרש הזאת, שם אותה על הגריל, אוכל אותה מול העיניים של הילד החרדי הרעב ומתלונן שלא נותנים לך עוד. גונב ובוכה. יורה ובוכה. זה הסיפור. אל תגיד לי 'אין מנגנונים מרסנים'. יש מנגנון אחד שמשמר את הכוח האליטיסטי שאתה השגת – שלא בצדק – ועכשיו הוא נלקח ממך. אז אל תספרו לי שאתם מגיני המיעוטים. אתה מגן על הפריבילגיות שלך כאשכנזי, חילוני, שמאלני מתל-אביב. ועליהן אתה עכשיו יוצא להפגין".

גלזר מציין באוזני רוטמן שהוא "שומע שנאה יוקדת" בקולו. "אין שום דבר אישי, חס ושלום", משיב חבר-הכנסת. "אני מדבר בתקיפות כדי להדגיש נקודה".

משקפיים ורודים

"גלובס", יומון כלכלי, מקדיש את הכותרת הראשית של גליון סוף השבוע שלו כדי לטשטש את השלכות האירוע הפוליטי שמטלטל את המשק הישראלי. לפני כמה שבועות, כשהמתחרים "דה-מרקר" ו"כלכליסט" התגייסו במוצהר למאבק בבליץ החקיקה, ב"גלובס" הכריזו על ניטרליות. "במקום רק להתכתש בתוך עצמנו, קיימת גם האופציה של הבאת והנגשת נתונים וחיבור למציאות. 'גלובס'. לא פעיל פוליטי. לא לוביסט של דעות אישיות. עיתון", הסבירה המו"לית אלונה בר-און לפני כחודש.

העמדה של בר-און לגיטימית, אבל לא עומדת במבחן המציאות. ב"גלובס" לא באמת יושבים על הגדר ומסתפקים בהנגשת מידע. ב"גלובס" דוחפים בכוח ל"פשרה", כביכול על בסיס אמונה שלפיה לא מדובר בחקיקה שנועדה להעניק לממשלה כוח בלתי מרוסן אלא בסך הכל במבחר תיקונים נקודתיים לבעיות הידועות של מערכת המשפט. במקרה הטוב מדובר בתמימות בואכה עצימת עיניים, במקרה הרע ברמייה. הגיליון הנוכחי מטה את הכף לאופציית הרמייה.

השער של "גלובס" מחצין נתון מתוך סקר דעת קהל שנערך עבור העיתון: התשובה שניתנה לשאלה "מה הבעיה הכי משמעותית של ישראל". מבין שש אפשרויות שהוצגו לנסקרים, התשובה הפופולרית ביותר (36%) היא "יוקר המחיה". "הציבור מוטרד ממצבו הכלכלי ומיוקר המחיה יותר מאשר ממערכת המשפט", מוסבר לקוראים בשער. על הניתוח, אגב, לא חתום אף עיתונאי. הקרדיט ניתן למערכת "גלובס".

כל מי שחי בישראל בשנים האחרונות יודע שבעיית יוקר המחיה אכן מטרידה שיעור עצום מהישראלים, מכל המגזרים ומרוב המעמדות. אין סיבה לחשוד שב"גלובס" פִברקו נתון. המניפולציה שעשו שם מורכבת יותר, ומחולקת לשניים. ראשית, הניתוק המלאכותי בין בעיית יוקר המחיה בישראל לצעדים הנוכחיים של הממשלה, שמטלטלים את המשק מצמרתו ועד שורשיו ומאיימים להחריף את המצב גם בהיבט זה. ההיבט השני של המניפולציה מתחוור כשמעיינים בחמש הבעיות הנוספות שמתוכן הוצע לנסקרים לבחור: "פגיעה בדמוקרטיה", "הפילוג בעם", "אפליה של מיעוטים", "היעדר משילות" ו"המצב בכבישים".

הכותרת הראשית של "גלובס", היום

עיתונאים ופוליטיקאים אוהבים סקרים. סקרים מספקים נתונים שנראים אובייקטיביים לחלוטין, אף שהם לגמרי ניתנים ללישה – בשלב בניית השאלות, או בשלב ניתוח התשובות. ב"גלובס", הפעם, לשו את הנתונים בשתי נקודות הזמן האלה. ראשית כשהשאירו בחוץ שלל בעיות אופציונליות שניתן היה להציג לנסקרים (אלימות? שחיתות? פשע? המצב הבטחוני? מערכת החינוך? הבריאות? הרווחה? משבר האקלים?). ושנית, כשהפרידו שם בין כמה תשובות שכל אחת מהן קשורה ישירות לבליץ החקיקה.

לפי הסקר של "גלובס", 36% מהציבור מוטרדים מ"יוקר המחיה" אבל רק 21% מ"פגיעה בדמוקרטיה". זה הנתון שבחרו להבליט בכותרת. אבל כשמתבוננים בתוצאות מתחוור שניתן היה להבליט גם תובנה אחרת. הפוכה. למשל, ש-41% מהציבור מודאגים יותר מ"פגיעה בדמוקרטיה", "הפילוג בעם" (18%) ו"אפליה של מיעוטים" (2%) – שלוש בעיות שניתן לקשור לבליץ החקיקה עוד לפני שדנים בהשפעותיו על יוקר המחיה.

למעשה, הכותרת הראשית של "גלובס" יכולה היתה להיות שלמרות העובדה שהישראלים מוטרדים מאוד מיוקר המחיה – יותר ישראלים מוטרדים כעת מהשלכות החקיקה על החברה הישראלית. כדי להשיג תוצאה כזאת, כל מה שמזמיני הסקר היו צריכים לעשות הוא לנסח בפשטות תשובה אופציונלית אחת שתייצג את כל השלכות החקיקה – או לבצע מניפולציה הפוכה ולפרק את "יוקר המחיה" לגורמים, נאמר לבעיית "המחירים בסופר", "היכולת להגיע לדירה" ו"גובה השכר". אבל אז התוצאה לא היתה משרתת את האג'נדה המוכחשת של "גלובס".

אלרגיה לממסד

הניתוח המעניין והמרענן ביותר של מה שקורה בישראל כרגע מופיע בראיון עם אסף שגיב שמתפרסם היום ב"מוסף הארץ". המראיינים, אור קשתי ונתנאל שלומוביץ, מציגים אותו כמי ש"היה דמות בכירה ורבת השפעה באליטה השמרנית המתגבשת בישראל מאז שנות ה-90", העורך הראשי לשעבר של הוצאת הספרים של מרכז שלם וכתב העת "תכלת".

"ממשיכי דרכו של גוש אמונים נמשכו אל השמרנות מפני שהאידיאולוגיה המשיחית לא הניבה את הפירות המקווים", אומר שגיב. "היא לא התנחלה בלבבות ולא עצרה את שרשרת האסונות שניחתה על ראשם – הפינוי מימית, הסכמי אוסלו, הגירוש מגוש קטיף. לאירועים האלה היתה השפעה טראומטית על הציונות הדתית. היא פיתחה אלרגיה חריפה לממסד – לא למדינת ישראל כאידיאה, אלא למנגנוני השלטון ולאליטה הפועלת באמצעותם – והיא מצאה עצמה מבודדת. הציבור הישראלי הרחב, אפילו הימין הליכודי, הפנה לה עורף".

בנקודה הזאת, אומר שגיב, נוצר החיבור עם השמרנות האמריקאית. "היא סיפקה לציונות הדתית בדיוק את מה שנזקקה לו: ארגז כלים תיאורטי שאִפשר לה לפעול בזירה הציבורית ולדבר אל לבם של חוגי ימין חילוניים. בניגוד לתיאולוגיה המשיחית, הפלטפורמה האידיאולוגית של השמרנות עיגנה את הלגיטימציה של הימין הדתי בטיעונים רציונליים.

"הכעס העצום של המתנחלים ותומכיהם על הממסד המשפטי, הבטחוני והמינהלתי הכשיר את הקרקע לספיגת עולם המושגים של השמרנות ושל הליברטריאניזם האמריקאיים. בשם חזון פיוז'ניסטי של מדינה מינימלית גובשה תוכנית עבודה סדורה: כבילת הרשות השופטת, הגבלת כוחה של הפקידות, קיצוץ דרסטי בהוצאות ציבוריות, איוש עמדות מפתח ממסדיות ב'אנשי שלומנו'. [...]

"הימין השמרני והימין הפופוליסטי פועלים לכאורה נגד אויב משותף, אך לאמיתו של דבר הם חותרים לכיוונים שונים. הפסאודו-שמרנים מדברים בגלוי על חילופי אליטות, אבל לפופוליסטים אין שום עניין במהפך שלטוני כזה. אין בכוונתם לשרת שום אוליגרכיה, שמרנית או אחרת. הם רואים עצמם כמי שנלחמים את מלחמתו של העם באליטות, ומלחמת האזרחים הזאת היא חזות הכל מבחינתם. השמרנים רוצים למשול; הפופוליסטים רוצים להמשיך במאבק. והם חושדים, לא בלי צדק, שהאינטלקטואלים האליטיסטים של הציונות הדתית תופסים טרמפ על גבם. הקרע הפנימי במחנה הימין הוא בלתי נמנע".

תחזית מאתמול

עמית סגל מקצה אחת מארבע החטיבות בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" לרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שמכהן כיום כחבר-כנסת מטעם מפלגת המחנה הממלכתי. "מיפוי פשוט של האופוזיציה יגלה שהוא איש המפתח לכל פשרה", טוען סגל. "בניגוד לשאר חברי האופוזיציה, אין לו משקעים מול נתניהו, וגם לא דם רע. הסימנים מראים שהוא לגמרי שם".

התחזית של סגל התפוגגה עוד לפני נחיתת העיתון על מפתני הבתים. "אם יגיע השלב הזה של דיקטטורה, אני נותן קרדיט לאנשים שהם יידעו מה לעשות", אומר איזנקוט בראיון שמתפרסם הבוקר ב"ישראל היום". "איזנקוט מעיד על עצמו שעד לסוף השבוע שעבר תמך בכל ניסיון פשרה והידברות", כותב המראיין, יואב לימור. "הוא חשב שהמתווה שהציע ראש מפלגתו, בני גנץ, היה הנכון – לעצור את החקיקה ולהתחיל לדבר – אבל שאפשר היה להתקדם גם עם מתווה הנשיא".

אבל כעת שולל איזנקוט את התרחיש הזה. "טעיתי. אין עם מי לדבר", הוא אומר.

מערכת העיכול הטלוויזיונית

מורן שריר הכניס מצלמה זעירה למערכת העיכול הטלוויזיונית, במקרה זה של חברת קשת, ובתום המסע הפנימאי סיכם את הממצאים עבור קוראי "מוסף הארץ": "אחרי שכל העסק הזה נלעס, נבלס, נטחן, העלה קצף ועבר את כל מיצי העיכול, נגמרת התוכנית. או אז מגיע גיא פינס, אוסף את כל העיסה הזאת מהרצפה וממשיך ללעוס אותה. [...] לועסים, טוחנים, מקציפים, מעכלים עוד קצת ופולטים את מה שנשאר. [...] אם לפרה יש ארבע קיבות, אז לשידורי קשת יש לפחות חמש או שש. מיד לאחר מכן מגיע נדב בורנשטיין ב'חי בלילה', גורף את מה שנשאר על הרצפה, מכניס לפה וממשיך ללעוס. [...]

"בלילה נותנים לעיסה הזאת לתסוס. על הבוקר מגיע ניב רסקין, אוסף את מה שנשאר וממשיך לטחון. [...] ביום שישי גלית ואילנית עובדות עם מה שנשאר. מגרדות את החומר הלעוס והלא ברור הזה. הסלב המותש מגיע לאולפן, אחרי שכבר עבר דרך הוושט וחלף בארבע-חמש קיבות. 'וואו, איזה ביצוע', 'איזו הפתעה', 'איך שמרת בסוד?'. גוטמן ולוי ממשיכות להעלות גרה. אחרי כל זה, אם עוד נשאר איזה פירור לא מעוכל, מגיע mako ואוסף אותו. בסוף כל התהליך הזה לא נשאר מה לחרבן".