הממשלה שהושבעה בישראל בסוף השנה שעברה בראשות בנימין נתניהו, מסמלת במידה רבה שינוי כמותי במערכת השלטון הישראלית. ממשלת נתניהו היא מהרבה בחינות "יותר" מקודמותיה: יותר ימנית, יותר דתית, יותר גסת רגל בפגיעה בסדרי המשטר במדינה. בעיני רבים, שינויים כמותיים אלה עשויים להפוך לשינויים איכותיים: ישראל של ממשלת נתניהו עשויה להפוך, לדבריהם, לדיקטטורה, למדינת אפרטהייד, ולחילופין, בראי השינויים הדתיים – לתיאוקרטיה או למדינת הלכה.

אומנם דווקא התמורות במערכת המשפט הן אלה המעסיקות את השיח הציבורי הישראלי לאחרונה, אולם בעיתונות הערבית עסוקים דווקא ב"מסלול ההלכתי" שעליו צועדת לכאורה מדינת ישראל. מה משמעות התמורות בעיני כותבים ערבים, וכיצד הן קשורות למערכת הגיאו-פוליטית באיזור? האם ישנה זיקה בין ההקצנה הדתית לבין מגמות אחרות ששוררות בישראל, כמו העלייה באידאולוגיית העליונות היהודית, והאם הדבר מבשר רעות או טובות לעתיד המאבק הלאומי הפלסטיני? שלושה טקסטים שפורסמו לאחרונה בעיתונות הערבית מציגים שלוש דעות משלימות.

התחזית הדרמטית ביותר שייכת לפרשן הפלסטיני ראסם עובידאת. בטור שפרסם לאחרונה באתר "אל-קודס" הוא מצהיר: בישראל מתרחשת בעת הזו טלטלה של ממש, שמגשימה את הסיוטים הגדולים ביותר של מייסדי המדינה הציונית. ישראל הופכת למדינת הלכה, הלכה למעשה, והדבר מסמל פשיטת רגל מוחלטת של מודל "כור ההיתוך" שכונן את הזהות הציונית של מדינת ישראל בראשיתה.

בזמנו, כותב עובידאת, הושתתה תפיסת הזהות הלאומית הישראלית על אחדות מדינתית שהתבטאה באופן הטהור ביותר ברעיון "צבא העם" – ריכוז הכוח הצבאי בידיה של ישות לאומית אחידה חרף פסיפס המיליציות האידאולוגיות והדתיות שהתקיימו במרחב לפני 1948. מספיק להיזכר כיצד פקד בן-גוריון להטביע את אוניית הנשק אלטלנה על אנשי צוותה, לדעת עובידאת, כדי להיווכח שהאבות המייסדים של ישראל ראו חשיבות עליונה באיחוד מוסדות המדינה תחת גג אידאולוגי כל-לאומי, שגולת הכותרת שלו היא הצבא האחיד.

והנה, ממשלת נתניהו הנוכחית עושה את ההפך: היא פוגמת באחדותו של הכוח הצבאי, ומפצלת את השליטה בו בין גורמים אידאולוגיים ודתיים שונים. בין היתר, ההסכמים הקואליציוניים ינתקו את כוח השיטור הצבאי בשטחי הגדה המערבית מיתר כוחות הביטחון, ותחת מיתוג מחדש בתור "משמר לאומי" יכפיפו אותו למרותו הישירה של האידאולוג הימני הקיצוני השר איתמר בן גביר.

כעת, לפי ניסוחו של עובידאת, "הכנסת הפכה לבית כנסת", והאידאולוגיה הפוליטית הדתית הפכה למדיניות לאומית

במקביל, גם בתוך הצבא עצמו צפויה האחדות להיפגם. לאחרונה, כותב עובידאת, דווח על רפורמה בהגדרת תפקיד הרב הצבאי הראשי, באופן שצפוי להפוך אותו לזרוע של הרבנות הראשית בתוך הצבא. לדעת עובידאת אלה אינם שינויים ארגוניים גרידא, והם מגלמים יותר מאשר ביזור סמכויות ביטחוניות. הם צפויים להעניק רוח גבית ליסודות הדתיים והלאומניים במדינת ישראל ולתת להם את התחושה שהם יכולים לממש את השקפת עולמם באין מפריע ותוך שימוש בכוח.

הפגימה באופיו הכלל-לאומי של הצבא, השחיקה ב"ממלכתיות" שלו – היא לדעת עובידאת רק סימפטום לתהליכים עמוקים שעוברת החברה היהודית בישראל. כבר משנת 1996, לדבריו, ישראל מאבדת בהדרגה את הזהות האידאולוגית המקורית שלה, ונעשית קיצונית, דתית ופרועה יותר. לפי התורה השחוקה לעייפה שטבע הנשיא לשעבר ריבלין ב"נאום השבטים" שלו, ה"שבטים" הדתיים בישראל – הציונים הדתיים והחרדים – מתחזקים זה זמן רב בהדרגה על חשבון זולתם, וכעת תודות לחולשתו הפוליטית של נתניהו הם הצליחו לתפוס את רסן השלטון.

כעת, לפי ניסוחו של עובידאת, "הכנסת הפכה לבית כנסת", והאידאולוגיה הפוליטית הדתית הפכה למדיניות לאומית שכוללת הדרת נשים ממרחבים ציבוריים שונים, הסתה נגד להט"ב באמצעות אחיזה במערכת החינוך, מתן תקציב בלתי-מוגבל למערכת חינוך חרדית עצמאית, וחשוב לא פחות – קידום סדר יום פוליטי לאומני אנטי-פלסטיני - מסיפוח השטחים ועד עונש מוות למחבלים.

אלה חדשות קודרות לפלסטינים, מסכם עובידאת, אולם הן גרועות הרבה יותר עבור הציבור הישראלי-יהודי. הכנסת עתידה להפוך למוסד דתי, הצבא - למיליציה, והמדינה - לתנועת ימין קיצוני. "עוד לפני שנת השמונים לקיומה", הוא מתנבא, "ישראל עשויה להיות שקועה עד צוואר במלחמת אזרחים מרובת חזיתות".

ישראל עולה על מסלול הפוך

האופי העמוק והבלתי-נמנע של הקשר בין ההקצנה הדתית במדינת ישראל לבין האידאולוגיה האלימה והלאומנית שמתחזקת בה מודגש גם בטור שפרסם לאחרונה הפובליציסט הירדני-פלסטיני זיאד ברכאת באתר היומון "אל-ערבי אל-ג'דיד". אומנם, כותב ברכאת, יש מי שחושבים שמדובר במגמה חולפת ונסיבתית.

בתקופה האחרונה, רבים במדינת ישראל מנפקים טקסטים על גבי טקסטים שתולים את השינויים בחולשתו של נתניהו ובאופורטוניזם הפוליטי שלו, וסבורים שההקצנה הדתית-לאומנית בישראל מאפיינת את הממשלה אך לא את החברה, כותב ברכאת. מהסופר דוד גרוסמן ועד מערכת עיתון "הארץ", ישנה נוכחות מרשימה לזרם הסבור שאפשר אחרת. "בתקשורת הישראלית", סבור ברכאת, "רבים מאמינים שבנסיבות פוליטיות אחרות תיתכן מדינה שהיא גם יהודית, גם חילונית, גם דמוקרטית וגם מוסרית, כזו שנותנת שוויון זכויות למיעוטים הלאומיים שבה ויכולה גם לנהל יחסי שכנות טובים עם מדינה פלסטינית עצמאית".

חשוב שקולות כאלה יישמעו, לדברי ברכאת, בפרט לאור הקונצנזוס הימני-הלאומני ששורר לדבריו בשאר הנוף האידאולוגי הישראלי. אולם בסופו של דבר, מדובר לדעתו בעמדה מוטעית שאיננה בת קיום. מוטעית, שכן ישראל היא מדינה דתית במהותה: בנסיבות ההיסטוריות שבהן היא הוקמה, ישראל הגדירה את זהותה הלאומית על בסיס דת ותחמה את גבולות הלאום שלה בגבולות האוכלוסייה היהודית – היחידה בעולם לעשות זאת להוציא פקיסטן, לדברי ברכאת.

בשעה שישראל חווה "נסיגה התפתחותית" ממדינת לאום בחזרה למצב תיאוקרטי פרימיטיבי, הפלסטינים לומדים אט אט לגלות את אחדותם הלאומית ודווקא מתקרבים למבנה מדינתי

ממילא, זה לפחות כמה עשורים שהשלטונות הישראליים פועלים בשיטתיות כדי להשלים את תהליך הזיהוי בין הדת היהודית, הלאומנות היהודית ומדינת ישראל. חלום הדמוקרטיה המגוונת, הסובלנית למיעוטים ובעיקר החילונית שעליו מתרפק זרם צר בשמאל הישראלי הולך ונשמע מופרך, כמעין "מועדון מצומצם ואקסקלוסיבי של אליטה סגורה, שחיה על אי בודד במנותק מהעולם". בפועל, ברכאת טוען, ישראל עולה ללא ספק על מסלול הפוך והופכת לתיאוקרטיה.

אצל הפלסטינים המצב הפוך, אליבא דברכאת. אם ישראל הולכת ונעשית דתית, הכוחות החיוניים בציבור הפלסטיני זונחים את העמדה הדתית הרדיקלית ואפילו התנועות האסלאמיות הולכות ונעשות ליברליות וחילוניות יותר. צורות ההתארגנות המסורתיות של המאבק הפלסטיני בישראל - הלא הן ארגוני ההתנגדות החמושים, הולכות ומאבדות מכוחן, והן מוחלפות בהתנגדות של יחידים באופן שיש בו יותר גמישות אידאולוגית ויותר לכידות חברתית.

בשעה שישראל חווה "נסיגה התפתחותית" ממדינת לאום בחזרה למצב תיאוקרטי פרימיטיבי, הפלסטינים לומדים אט אט לגלות את אחדותם הלאומית ודווקא מתקרבים למבנה מדינתי. חשוב לא פחות מכך, לדברי ברכאת, הפלסטינים יכולים עתה לחכך ידיים בהנאה בשעה שהמערב מגלה את מה שהם אמרו מאז ומתמיד: ישראל איננה מדינה דמוקרטית, והמערב איננו יכול לראות בה חיל חלוץ "נאור" במזרח התיכון "הברברי".

"ישראל איננה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", מגלים כעת בעולם לדעת ברכאת, "היא 'סתם עוד מדינה' במזרח התיכון". גרעינית יותר מאשר איראן של האייתוללות או מאפגניסטן הטליבאנית, אולם אינה שונה מהן במהותה.

האסלאם נחלש

ההשוואה עם מדינות מזרח-תיכוניות אחרות מזינה גם את מאמרה של הפובליציסטית המצרייה יאסמין אבראהים, שהתפרסם באתר הליברלי "דרג'", אולם האחרונה מגיעה למסקנות שונות. ישראל היא אומנם תיאוקרטיה בהתהוות, לדבריה, אולם בכך היא נעה בכיוון ההפוך מיתר מדינות האזור. מעמדה של דת האסלאם נחלש, לדבריה, בכל רחבי המזרח התיכון, והיא מאבדת במהירות את התפקידים שהוקצו לה לפנים בדינמיקה הגיאו-פוליטית שלו. כך, גם במקומות שנחשבו למעוזים של אידאולוגיה פוליטית אסלאמית, הדת נמצאת בנסיגה.

הדברים נכונים גם בהנהגה הפלסטינית: אמנם ישנם גופים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שבוודאי יטענו ש"לנוכח הגל הדתי הגואה באידאולוגיה של ישראל, עלינו לתת לדת לגאות גם אצלנו", וינסחו משוואה שלפיה "עוד יהדות תיענה בעוד אסלאם", אולם לדברי אבראהים הם צפויים להתבדות. הציבור הפלסטיני מתחלן והולך, וממילא לתנועות האסלאמיות הפלסטיניות אין גיבוי חיצוני שיאפשר להן לצעוד לכיוון האסלאמי נגד רצון העם.

באותה מידה הדברים נכונים גם לגבי טורקיה, היא טוענת. עד לא מזמן, נראה היה שהאחרונה מבקשת להיעשות לפטרונית אזורית של האסלאם הסוני הפוליטי, מה שהתבטא בין היתר באיבתה למשטר אל-אסד העלווי, בחסות שהיא פרשה על מיליוני פליטים סונים ממוצא סורי ובתמיכה שהיא העניקה למיליטנטים סונים רדיקלים ובכלל זאת לארגון המדינה האסלאמית. כעת, נראה שבטורקיה הוחלפה הפרדיגמה: הפליטים מגורשים בחזרה לשטחי מדינתם, בריתות נכרתות עם משטר אל-אסד, וארגון המדינה האסלאמית הפך ל"אישיות לא רצויה".

בטורקיה, טוענת אבראהים, הפנימו היטב: "מבנה החסות שבו אינטרסים פוליטיים, עדתיים ודתיים מעורבבים זה בזה  - אותו מבנה שאומץ בטורקיה עד אז – פשוט חלף מן העולם".

ישראל היא החריגה, ויתר מדינות המזרח התיכון הן הכלל. ישראל מקצינה ונעשית דתית, ואילו האזור הולך ונעשה חילוני יותר וליברלי יותר

אולם עם כל הכבוד לטורקיה ולפלסטינים, אלה אינם כוחות האסלאם הפוליטי החזקים באמת באזור. האם הדת נחלשת גם באיראן התיאוקרטית או בערב הסעודית, שבה האסלאם הווהאבי הקיצוני הוא בגדר חוק מדינה? במקרה האחרון, לדברי אבראהים, התשובה חיובית. הסעודים מקדמים בשנים האחרונות צעדי ליברליזציה וחילון בחלק מהתחומים, כמו מעמד האישה ותרבות הפנאי, ואף אם קשה לומר שבאופן כללי מצב זכויות האדם והזכויות הפוליטיות בממלכה השתפר – דומה שהיא חווה תהליך של דה-אסלאמיזציה.

הדברים נכונים, במידה מסוימת, גם לגבי איראן. "הרפובליקה האסלאמית" אמנם איננה מתחלנת באופן רשמי, אולם המחאות האחרונות מלמדות שבקרב הציבור האיראני נשמעת התביעה להחלשת תפקיד הדת במוסדות המדינה; ממילא, לאידאולוגיית האסלאם הפוליטי האיראנית כבר אין מעמד של כוח מניע בפוליטיקה האזורית. מספיק לציין שאפילו ראש ממשלת עיראק מוחמד שַיָּאע א-סודאני, מוסלמי שיעי שכנראה מונה לתפקידו בהוראה מפורשת של איראן, מפתח קו מדיניות עצמאי.

הוא מבין, לדברי אבראהים, שבטהראן אומנם נמצאים מנהיגים דתיים חשובים, אולם הדת איננה מספיקה; אף אייתוללה איננו יודע לפתור משבר כלכלי כמו זה שאיתו עיראק מתמודדת. קשה להניח שבעיראק, באיראן, בערב הסעודית או ביתר המדינות המוסלמיות במזרח התיכון מאמינים שאלוהים מת; אולם לדברי אבראהים, ביותר ויותר מקומות באזור סבורים שעדיף להשאיר אותו, חי או מת, הרחק ממוקדי קבלת ההחלטות הפוליטיות.

לא הכל אותו דבר

נראה אפוא ששלושת הכותבים תמימי דעים. לא רק שישראל הולכת ונעשית דתית ולאומנית יותר, לדעתם, היא אף נעה בכך בכיוון ההפוך מיתר מדינות האזור. בניגוד לאינטואיציה הרואה בישראל קרן אור של חילוניות ליברלית במזרח תיכון אפוף "דתיות פנאטית וחשוכה", הם טוענים שההפך הוא הנכון: ישראל היא החריגה, ויתר מדינות המזרח התיכון הן הכלל. ישראל מקצינה ונעשית דתית, ואילו האזור הולך ונעשה חילוני יותר וליברלי יותר.

בשולי הדברים ראוי לדעתי לסייג ולהצביע על הכללה לא מדויקת שבה שוגים כל שלושת הכותבים. לטעמם, כך דומה, ישנה צורה אחת של יהדות וצורה אחת של פוליטיקה דתית יהודית, והיא תמיד פנאטית, לאומנית, ימנית, דיקטטורית, גזענית ואנטי-ליברלית.

עובדה זו מאפשרת להם לתחוב למשבצת אחת הן את הלאומנות המשיחית של דמויות כבן גביר וכסמוטריץ', הן את השמרנות ההלכתית החרדית (הדכאנית והאנטי-ליברלית, לעיתים קרובות) של מפלגות כיהדות התורה ועוד שלל תופעות שמסווגות כ"יהדות פוליטית", "פוליטיקה יהודית" או "מדינת הלכה".

אל נכון, לעיתים קרובות יש חפיפה רבה מאוד בין התופעות הללו, ואין ספק שבהכללה ניתן לומר שהן זכו לרוח גבית משמעותית מממשלת נתניהו הנוכחית. ובכל זאת, ישנם דרכים רבות ומגוונות שבהן ישראל יכולה להפוך ל"מדינת הלכה", ועשויות להיות להן השלכות שונות לגבי סוגיות של דת ומדינה, של זכויות אזרח ושל מבנה המשטר לא פחות מאשר לגבי הסוגיה הפלסטינית.

ימים יגידו אם ישראל אכן תפסע באחת מאותן דרכים, ובאיזו.

איתי מלאך הוא מתרגם וכותב בצוות פרויקט אופק, מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מאתרי תקשורת, מגזינים, בלוגים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית