אי אפשר כבר להגיד אולי. צדדים לכאן ולכאן. נחיה ונראה. בנימין נתניהו החליט שבשביל לא להיכנס לכלא הוא מוכן לשרוף את המדינה. בדיוק כמו שאשתו הבטיחה לפני 21 שנה. מהמדינה זה אני מגיעים בקלות לאו המדינה או אני. נתניהו תמיד היה שקרן יוצא דופן, אפילו בקנה המידה של הפוליטיקה הישראלית (אני זוכר את אחד הרבנים הבכירים התומכים בו כעת, מתלונן לפני כ-20 שנה כיצד נתניהו הונה אותו ואת חבריו). אבל מה שקורה עכשיו אינו תרגיל מסריח. זה לא תרגיל. הזאב כאן.

בחסות נתניהו, התנועה לפירוק מערכת המשפט, שהובלה במשך שנים על-ידי עברייני צמרת בתקשורת ובפוליטיקה (משמאל ומימין כאחד) ומעולם לא הצליחה לבצע את זממה, כבשה כעת את משרד המשפטים ואת ועדת החוקה. מה שנוני מוזס, עופר נמרודי, חיים רמון ואמנון דנקנר לא חלמו עליו אפילו, הוא היום תוכנית פעולה לחקיקת בזק של יריב לוין ושמחה רוטמן, בניצוח נתניהו.

בריון שההתנגשות עם מערכת החוק היתה עבורו דרך חיים, מונה לשר המשטרה. נציג תנועה הומופובית קיצונית ודוחה יהיה אחראי על "רשות זהות יהודית" ותקציבי מיליארדים של תוכניות חינוך. אדם שתימצת את עולמו הערכי במרדף אחר "כוח, כסף וכבוד" מונה לשר התרבות. הצהרתו הרשמית הראשונה היתה כי יחייב יוצרים לחתום על הצהרת נאמנות למדינה.

"ידיעות אחרונות", 5.9.2002

למשרד התקשורת נשלח דילטנט שהפך בין לילה למומחה ברגולציית תקשורת, הגבלים עסקיים ויצירה מקומית, והכריז כי יחסל את השידור הציבורי בישראל. תוך כמה ימים נחשפו כוונותיו האמיתיות, הגשמה של תוכנית נתניהו להגמוניה תקשורתית אותה הוא מנסה ליישם מאז ראשית ימיו בפוליטיקה.

תאגיד השידור יוצא להורג, חתיכה אחר חתיכה, אבל לא התקציבים. אותם מתכוון נתניהו לחלק בעצמו לכלי התקשורת, כדי להפיק תכנים בנושאים יהודים ופטריוטים. חלק הארי יגיע לערוץ 14, ערוץ הבית של נתניהו שהחליף את "ישראל היום" בתור הלשון התחובה עמוק במעיו. השאר, ומדובר עדיין בכסף גדול, יאלף את הערוצים המסחריים. משרד הסברה כבר יש, בראשות גלית דיסטל, שכבר הודיעה כי היא מתכוונת להחליף את כלי התקשורת. ועוד לא דיברנו על דרעי. וביטן. והחרדים.

גם מי שחושב שצריך רפורמה רצינית במערכת המשפט, לא בהכרח שונא הומואים וחושב שנשים לא צריכות לשרת בתפקידים ציבוריים. וגם מי שחושב שכבודה בת מלך פנימה לא בטוח מעוניין בכך שהממשלה תאשר סדרות טלוויזיה. מי שמתנגד למימון ציבורי לתרבות לאו דווקא רוצה שמשרד ממשלתי יפיץ תעמולה לאזרחים. הסך הכל של המינויים שעשה נתניהו הם חלום בלהות. המשותף לכולם הוא דבר אחד: חיסול כל מוקד כוח שאינו נשלט ישירות על-ידי נתניהו או מלחכי פנכתו ומי שחייבים לו את הקריירה שלהם.

על הרקע הזה, מעניין לדפדף בעיתוני ה-20 לינואר 2023.

העיתונים

ב"ידיעות אחרונות" המציאות מורכבת. מצד אחד, מדובר בעיתון שהוביל במשך שנים ארוכות את המתקפה על מערכת המשפט. המו"ל והעורך האחראי נוני מוזס הוביל את הגייסות נגד בית המשפט העליון כשיריב לוין עוד היה פעיל זוטר בליכוד. מצד שני, נוני מוזס מחזיק באסטרטגיה הפוכה מזו של נתניהו להתמודדות עם הסתבכויות פליליות (יותר נכון, הפוכה מזו של נתניהו שאחרי 2015). נתניהו בחר במלחמת חורמה רעשנית. מוזס במשחק פוליטי שקט. אחד ההיבטים שלו הוא רתימת קבוצת התקשורת שלו לתפקיד מגן מערכת המשפט. זה כבר קרה בעבר, בהסתבכות הפלילית הקודמת.

הכותרת הראשית של העיתון היום מתמסרת למסר של אסתר חיות, נשיאת העליון. "בשיחות סגורות" היא אומרת "אם הרפורמה תעבור במלואה - אתפטר", לשון הכותרת. כותרת המשנה מדגישה כי חיות "מעדיפה להימנע מהעברת מסר שיתפרש כאיום פומבי". נו. מה זה "ידיעות אחרונות". בסך הכל העיתון השני הנפוץ במדינה. זה לא שהיא מסרה את השיחות הסגורות שלה לעיתון הכי נפוץ במדינה. רשימת ההפניות לטורים לוחמנית למדי. אפילו ההפנייה לטור של עמית סגל נראית כאילו יצא לו קצת האוויר. בעמוד 4 הידיעה הראשית מוקדשת להפגנות המתוכננות מחר. פגישת נתניהו עם הבכיר האמריקאי מקבלת ידיעת כיתוב תמונה בשולי העמוד. את הרושם חותמת מודעה פוליטית נדירה למדי: התנועה לאיכות השלטון קוראת בעמוד 2 לבוא להפגנה.

בעמודי החדשות יובל קרני כותב שפסק הדין בעניין דרעי הוא "לא רק דרמה משפטית מטלטלת אלא גם ובעיקר סערה פוליטית שמובילה לפלונטר קואליציוני". על מה ולמה? משום שהשופטים לא השתמשו בעילת הסבירות אלא (גם) בעילה משפטית אחרת, ולכן אי אפשר להדוף את פסק הדין בחקיקה. קשה לי להאמין שנתניהו ודרעי הופתעו מפסק הדין. למעשה, אני מוכן להתערב על חולצה של "העין השביעית" שהם לא. מי שהופתעו הם העיתונאים, שבעולם שלהם יש רק דרמות וסערות, שמה לעשות, הם לא החומרים מהם מורכבים פסקי דין.

נחום ברנע כותב על כך יפה: "אתמול שיבחו את רמתו המשפטית של פסק הדין גם כאלה שתומכים בשינויים מרחיקי לכת במערכת המשפט. הם ביקרו, עם זאת, את התבונה הפוליטית בהחלטה. במילים אחרות, הם דורשים מצד אחד מבג"ץ להיות לא פוליטי, ומצד שני דורשים ממנו להיות כן פוליטי". עמוד אחר כך כותב נדב איל: "דרעי מרגיש מיוסר על ידי מערכת המשפט, אך המערכת מיוסרת על ידו. [...] הפוליטיקה שלנו רק התקרבה אליו והתרחקה מהדין. [...] לכן המעשה שבג"ץ ביצע לפני יומיים חתרני ממש: הוא שפט לפי הדין. בלי עסקאות פוליטיות, ללא עצות מיועצים אסטרטגיים, תוך כדי הימנעות מספין".

פתיחת טורו של ברנע מוקדשת למשבר (הוא אינו מוסיף לו שמות תואר, פשוט "המשבר"), שהוא, טוען ברנע, הזדמנות עבור החברה הישראלית. אויביה מבפנים (הוא עורך הקבלה ניואנסית בין "לוין, סמוטריץ', רוטמן ודומיהם" לבין נסראללה) הציבו בפניה אתגר - לגלות מחדש את ערכיה וחוסנה. בטור של ברנע, מול "החברה הישראלית", ישנו "גוש נתניהו".

ממשלת נתניהו השישית קמה אחרי שמפלגות השמאל, המרכז והימין הוקיעו את נתניהו, והוא נאלץ לכרות ברית עם הדתיים והחרדים. בקונייקטורה פוליטית קצת אחרת (עוד איחוד בשמאל, פחות איחוד בימין), היתה קמה ממשלה הפוכה. העם חצוי לשניים. לפי קולות המצביעים, החלקים לא שווים - החלק היותר גדול, מספרית, לא שייך ל"גוש נתניהו". בכל זאת, "גוש נתניהו" הוא כמעט חצי מהעם. העובדה שעבור ברנע כמעט חצי מהעם הוא אינו "החברה הישראלית" מלמדת משהו על הדרך שהובילה אותנו ל"משבר". הנוכל מבלפור לא היה מצליח לגייס כמעט חצי מהעם סביב חבורה של נוכלים, חשודים בפלילים ואופורטוניסטים, אם לא היו לו שנים של תקשורת קרנפית ומתנשאת לרכב עליהן.

ובכל זאת, נחמד שברנע יוצא מתחת לשמיכת האובייקטיביות, שהוא אוהב להתכסות בה כל פעם שהבוס שלו מסתבך בפלילים. "במצבים כאלה צצים תמיד ציידי הפשרות. אלה האנשים שאומרים, כמו הנשיא טראמפ לאחר האירוע בשרלוטסוויל, 'יש אנשים טובים בשני הצדדים'", הוא כותב. באופן יוצא דופן ב"ידיעות אחרונות", המילים שבאות אחר-כך עולבות בנשיא הרצוג, שמוגדר "צייד פשרות" ומי שיתגייס לעזרת נתניהו אם הלה ידרוש זאת.

אגב פשרות, כותב עוד ברנע: "אחת ההערות שלא הופיעה בפסק הדין של בג"ץ נוגעת לאשמתם של המשפטנים. הכל התחיל במוח היצירתי שלהם". הם מי שהינדסו את הפתרון של ראש ממשלה חליפי, פעמיים. אם כדי לצאת מפלונטרים פוליטיים משנים כלאחר יד חוקי יסוד, מה הפלא שהחוק והמשפט מזולזלים. "לא היה מזיק אילו שופטי בג"ץ היו מציעים לפוליטיקאים לקבוע ככלל שאין לסטות ממנו, שכל שינוי בחוקי היסוד יחול רק לאחר הכנסת הבאה. כך היה בעבר, לפני שהפוליטיקה שמה לצחוק את החוק".

נדב איל כותב דווקא כי פשרה בלתי נמנעת, אבל אסור שתהיה בחלק הרעיל ביותר של רפורמת לוין: הפוליטיזציה של מינוי השופטים. "מרכיבים חוקתיים אחרים ב'רפורמה' ניתן להפוך, למתן ולשנות. אך החדרה מסיבית של מקורבים פוליטיים לתוך מערכת המשפט תזהם אותה בשיקולים זרים, לנצח". עמית סגל, עמוד אחר כך, כותב כי שינוי שיטת מינוי השופטים בעליון הוא החלק היחיד ברפורמה שלא מצריך חקיקה, ונתניהו מתכוון לנצל זאת כדי לבטל את שיטת הסיניוריטי ולמנות לנשיא העליון את השופט יוסף אלרון, או מועמד מחוץ לעליון - וכך לבטל את האפשרות שהעליון יבטל את חקיקת הרפורמה.

עבור סגל האפשרות שראש ממשלה ימנה לנשיא הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר מקורב על מנת שזו לא תתערב בענייניו, אינה בעייתית בשום צורה. היא גם לא תרחיש היפותטי אלא עובדה מוגמרת: "בכל מקרה", הוא מסכם, "די ברור שנשיא העליון הבא לא יישא נאומים נוקבים על קץ הדמוקרטיה". כמה עמודים אחר כך, בכתבה של טובה צימוקי המוקדשת לחיות ושממנה נשאבת הכותרת הראשית של העיתון, ישנם ציטוטים נוקבים רבים על קץ הדמוקרטיה מפי בכירים אלמוניים. גם בן-דרור ימיני, מגויס ותיק למאבק באקטיביזם שיפוטי, אמיתי או מדומיין, לוקח כמה צעדים אחורה ותוקף בחריפות את הרפורמה המשפטית של נתניהו.

עוד כמה עמודים אחר כך, סיון רהב-מאיר מפגינה בורות מהממת למדי, כשתחת הכותרת "איפה האקטיביזם כשצריך אותו" היא מאשימה את מערכת המשפט (כלומר, את אהרן ברק, שבאשמת הטלוויזיה זה השופט היחיד שהישראלים מכירים) בסחבת בבתי המשפט. אם היתה טורחת להקשיב לנאומה של חיות (יש שופטת כזו), היתה יודעת שעל זה בדיוק היא הלינה: במקום לטפל בבעיות העומק של מערכת המשפט, הסובלת מחוסר משווע של שופטים, הממשלה עוסקת ברפורמות הנוגעות, בסופו של דבר, לפסיקה אחת או שתיים בשנה בערכאה אחת בלבד. הכותרת הנכונה היתה צריכה להיות "איפה הרפורמה כשצריך אותה".

ב"ישראל היום" יושבים על הגדר. שער העיתון נראה כמו שהשער של "ידיעות אחרונות" היה נראה אם מוזס לא היה נאשם בפלילים. כותרת אינפורמטיבית, שלא לוקחת צד. "השלימו עם הפיטורים; מתכננים את היום שאחרי". ההפניות לטורים מעורבות, עם יתרון לביביסטים. נדב שרגאי ונדב העצני נגד שקרים ועבריינות. עירית לינור, אריאל כהנא ויעקב ברדוגו נגד שמאלנים ובתי משפט. מוריה קור נגד סגירת התאגיד אלא רק חינוכו מחדש.

בכפולה הפותחת טור מעניין של אמיר אטינגר שמוחה נגד המחנאות בימין. נימוקי שופטי העליון מינץ ושטיין בפסק דין דרעי "די הולמים את תפיסותיו של לוין, והם משמשים הוכחה לכך שלא כל פסק דין הוא בעל אופי פוליטי. גם שופטים שמרנים יכולים לפסוק נגד התוצאה הרצויה של המחנה השמרני. עובדה זו לא בלבלה חלקים רבים בימין, שהעלו את שטיין על המוקד בטענה שהוא מזלזל בבחירתם של 400 אלף מצביעי ש"ס.

"מדובר במשל לאווירה שיש היום בקואליציה - ימין במידות תפורות. כבר אין מורכבות. לא יכול להיות מצב שבו שופטים שמרנים יפסלו את דרעי. אם הם עשו זאת - כנראה הבעיה היא בהם, ולא בנציג הציבור, גם אם הוא היתל בבית משפט השלום. [...] האובססיה הזו קיימת בקואליציה בשלל הנושאים שנמצאים על סדר היום, ומי שחושב אחרת כבר מסומן. גם ביחס לרפורמת לוין השיח נעדר כל מורכבות. מי שחושב שיש לרכך אותה מעט מתוך התנגדות להעברת כוח רב לממשלה, או מתוך הבנה כי מניעת קיטוב חברתי היא צורך לאומי (בדומה לתיקון מערכת המשפט), נחשב פשרן ושמאלן.

"היחיד שתמך בריכוך הרפורמה הוא ח"כ דוד ביטן, שנחשב כעת אופוזיציה לנתניהו. גם התוכנית של שלמה קרעי לקיצוץ התאגיד הפכה לרפורמה שעליה כולם בימין צריכים לענות 'אמן'. בישיבת סיעת הליכוד השר אקוניס הסתייג מעט מהמהלך, ומייד חטף ביקורת מח"כ טלי גוטליב. נראה כי בקואליציה הנוכחית אין מקום למורכבות, והאמירה היא: או שאתה איתנו - או שאתה נגדנו".

נדב שרגאי כותב באותו עמוד על פסק דין דרעי "דרעי לא לבד, רבים מהפוליטיקאים מתייחסים לאמת כאילו היא רשות. צריך לומר לא עוד", ומאיר זווית אחרת של מות הענייניות. "הבטחות הבחירות הפכו מראש מועדות להפרה [...]  וכבר נתקבעה מוסכמה שכדי להקים ממשלה הפוליטיקאי חייב להפר הבטחה כלשהי - ורק צריך לבחור איזו מהן".

כמה עמודים אחר כך כותב נדב העצני: "האנשים הטובים הרבים שבמחנה הימין צריכים לזכור לקח מרכזי מפרשת דרעי - יש גבול לכל תעלול. לא משנה מה אנחנו חושבים על שמאל וימין, על משילות ומשפטיזציה - אסור להעלים עין משחיתות ומהערמה על המדינה. אסור לתעות ביער השיקולים של שימור המחנה או השגת מטרות גדולות. נא לא לשכוח את לקח אריאל שרון - מי שלא עצר באדום הרבה לפני שהונה את בוחרי הימין, ובסוף עקר את גוש קטיף כדי לחמוק מאימת הדין".

ומעניין לעניין באותו עניין, בעמוד 5 של העיתון כותב נטעאל בנדל על האקטיביזם הממשלתי: ישראל מובילה בפער בשינוי חוקי יסוד, ששונו על ידי הקואליציות השונות כ-5 פעמים בשנה בשמונה השנים האחרונות.

המופע הראשון של ביביזם מופיע רק בעמוד 21, כשיעקב ברדוגו מסביר שפסק דין דרעי הוא כמובן פוליטי וכמובן לא דמוקרטי. משום שמאות אלפי בוחרים זכאים להחליט שמותר לעבור עבירות על החוק, נניח: לשקר בבית משפט. כמובן שברדוגו לא כותב את זה ככה, אבל זה מה שהוא כותב, וב"ישראל היום" מדפיסים. אולי במסגרת הניקיון שערך העיתון בחודשים האחרונים, ייפטרו גם מטורים מבישים כאלה.

ב"מעריב" המסגור מזכיר יותר את "ישראל היום", אבל הפובליציסטיקה נוטה יותר לכיוון של "ידיעות אחרונות". "דרעי מרגיש שמפקירים אותו" היא הכותרת הראשית המוזרה, שנראית כהירתמות למסר שרוצה דרעי להעביר לנתניהו. מה עומד מאחורי כותרת מנותקת כזו? ביום אחר אפשר היה לתרץ זאת בחוסר בחומרים, ביום כזה כותרת כזו נראית יותר כמו הכתבה מלמעלה בשל איזו עסקה אפילה. מדד ההפניות: בן כספית, אלון בן-דוד, ליאור אקרמן ורן אדליסט נגד המהפכה המשטרית. אריה אלדד בעד פשרה. ההפניות האחרות - עמומות. בעמוד 3: ידיעה על הפגנות ענק מתוכננות.

ב"גלובס" הכותרת היא "הגיע זמן פשרה". הכותרת מפנה למאמר של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר רז נזרי שמציג מתווה (מתווה נזרי!) לרפורמה משופרת. נזרי קובע שהסכנה למדינה ברורה ומיידית, אם כי לא בגלל הרפורמה אלא בגלל הרוחות המתלהטות סביבה. המסגור של "גלובס" מתעתע. הוא מציג שני צדדים ששים לקרב המעוניינים לגרור את המדינה למלחמת אחים. בפעם האחרונה שבדקתי, מי שהנחית על השולחן רפורמה קיצונית לכל הדעות לא היו שופטי העליון. אבל לך תדע, אולי לא הבנתי נכון.

ב"הארץ", אולי בגלל שסוף סוף תחזיות הזעם והחורבן שמתפרסמות בעיתון כבר שנים מתחילות להתגשם, נעלם הטון ההיסטרי שאיפיין חלק מהכתיבה בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות. כותרת העיתון היא "דרעי יעזוב את הממשלה ויקבע מי יהיו מחליפיו". ההפניות לטורים של יוסי ורטר, אנשיל פפר ורוית הכט, מתונות. ידיעה של גדעון לוי מגיעה לשער. הכט כותבת "לא לפחד", שזה לא מובן מאליו וראוי להערכה. במדור הדעות קרולינה לנדסמן מתנדבת לתפקיד השמאלנית - בכל זאת "הארץ" - בטור לפיו אפשר להבין את הפוליטיקאים שרוצים לסרס את בית המשפט, כי הוא הרי באמת כן פוליטי, כי הוא ציוני ולא מפסיק את הכיבוש (לפחות נדמה לי שזה מה שהיא כותבת. לא מתחייב).

באותו עמוד כותב יפה ישראל הראל: "פרשנים לא מעטים כתבו-אמרו שפסילת דרעי תאיץ ותעמיק את 'המהפכה' של יריב לוין. כולי תקווה שטעות בידם. בוחרים רבים, רבים מאוד, בחרו במפלגות הקואליציה משום שהם חפצים בבית משפט עליון שבנושאים אידיאולוגיים השופטים בו ישפטו על פי חוקי הכנסת ולא על פי מניעיהם האידיאולוגיים-אישיים. אולם כשהזהות של הקואליציה עם דרעי היא גם בתחום הפלילי, בוחרים אלו מגלים שהונו אותם".

בעמודי הדעות הנוספים, בסוף קונטרס החדשות, כותב השופט יצחק זמיר בטון שיפוטי ושפה נקייה על הרפורמה המתוכננת של נתניהו למערכת המשפט כי היא נועדה להכפיף את המערכת לראש הממשלה.

בטור של ורטר כתוב מה שאתם חושבים שכתוב בו. מה שבכל זאת מעניין הוא הטענה כי יאיר נתניהו משחק תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפנימית בליכוד. ורטר טוען כי חברי ועדת השרים לחקיקה "מתחלקים בין שתי נאמנויות: ללוין ולנתניהו ג'וניור" וכי "יאיר נתניהו מחזיק בשני נאמנים מוחלטים בסיעה. דיסטל-אטבריאן וקרעי. הוא התלבט מי מהשניים יהיה שימושי יותר עבורו במשרד התקשורת, כשהמשימה העיקרית היא סגירת תאגיד 'כאן'. שרה נתניהו אולי שותפה למינויים, אבל בנה כבר עקף אותה. במקרה של משרד התקשורת הוא הכריע לטובת קרעי (כך, על פי מקורבים למשפחה)".

עוד בטור: אחרי שהוא מגדף כרגיל את נתניהו, ורטר נוזף ביאיר לפיד על כך שהוא לא דומה קצת יותר לנתניהו. אם תרצו, תמצית הסיקור הפוליטי בישראל.

"דה מרקר" מקבל קצת צבע בלחיים ומציג שער שמזכיר את הימים העליזים שאחרי המשבר הכלכלי, כשהעיתון הריץ קמפיינים, נלחם מלחמות, ובניגוד למקובל - גם ניצח. "ריסוק הדמוקרטיה: שלב הביצוע" היא הכותרת הראשית. הכפולה הפותחת מוקדשת באופן מסורתי ללקט רך, אם כי חגי עמית מסביר יפה מה היתה בעצם העבירה של דרעי. אחריה מופיע טורו של גיא רולניק.

"למה שמתרחש בשבועות האחרונים וביתר שאת בשבוע האחרון בישראל יש דמיון ל'דוקטרינת ההלם'. מישהו הכין את השטח במשך שנים לשינוי במשטר, ועכשיו ראש הממשלה בנימין נתניהו ונאמניו בתקשורת, במכוני מחקר ובקואליציה פועלים במהירות עם שורה ארוכה של גזרות [...] את כל אחד מהצעדים האלה לכשעצמו אפשר לראות כשינוי לגיטימי, לכאורה שינוי אידיאולוגי או ניסיון לתקן מוסדות דמוקרטיים שסובלים מכשלים — אבל יחדיו הצעדים האלה מציירים תמונה אחרת לחלוטין: העברת כוח עצום וחסר תקדים לממשלה, ובעיקר למי שעומד בראשה, תוך החלשה או חיסול של כל כוחות הנגד — בית משפט, פקידים, מבקרים ועיתונות".

רולניק מסמן את מכון המחקר פורום קהלת, שכיכב גם בכתבה של שבי גטניו כאן באתר "העין השביעית": "את הרעיונות הרעילים ביותר ייבאה מארה"ב לישראל חבורת קהלת בניהול מאיר רובין, שמומנה במשך עשור, בחשאי, על ידי מיליארדרים אמריקאים שמאמינים בפירור מדינת הרווחה והעברת השלטון לעשירים. אסתר חיות, שופטי בית המשפט העליון, כל היועצים המשפטים לממשלה לשעבר ורוב המשפטנים הבכירים בישראל עומדים המומים מול מה שמתרחש בימים האחרונים במהירות שיא. הם לא ראו את זה בא, ולמרות הנאומים הלוחמניים — הם בעיקר אובדי עצות".

לדבריו, "דיקטטורה 2.0, הנאורה והמודרנית, עושה הכל כדי להימנע משימוש בכוח, והיא מקיימת בחירות שבדרך כלל נוטות להיות חופשיות. כי המכשיר העיקרי שלה הוא תעמולה, והדיקטטורה הזאת יודעת שחשוב לשמור קולות מתנגדים. היא לא תשאף לחסל את ההתנגדות, אלא תדאג שהקולות המתנגדים יהיו בשליטה. [...] התוכנית של שר התקשורת שלמה קרעי ושל אנשי פורום קהלת ל'רפורמה' בתקשורת הישראלית היא בדיוק כזאת: המטרה היא להזרים את כספי משלם המסים בהיקפים עצומים לגופי תקשורת פרטיים בשליטת טייקונים זרים ומקומיים.

"חלק מגופי התקשורת, כמו ערוץ 14, יהיו שופרות אגרסיביים של השלטון, שיאמללו את חייהם של המתנגדים, אבל לצדם ישדרו ערוצי 12 ו–13, שיקפידו בשידוריהם על 'איזון' מלא. כלומר, אם הממשלה פועלת למוטט את עצמאות מערכת המשפט, נכניס לאולפן את כתב המשפט שלנו יחד עם הפרשן הנרגן, שימלמל על חשיבות עצמאות המערכת, ומולו נציב את עדר הפרשנים חדורי רוח הקרב שמקורבים לשלטון. ה'איזון' הזה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים לשכנע את כולם שיש כאן תקשורת".

הוא מסיים בקריאה: "צאו לרחובות". "800 אלף איש בכיכרות תל אביב ובערים מרכזיות אחרות יהיו הדרך הכי אפקטיבית להפריך את השקר שחיסול עצמאות מערכת המשפט והשחתת העיתונות הם 'רצון העם'. 800 אלף איש ברחוב יזכירו לשופטים, לשוטרים, לעיתונאים, לפוליטיקאים, לאופוזיציה, לקואליציה — לכל שומרי הסף שעדיין פועלים כאן — שאף שהליכוד הוא שהרכיב את הממשלה, עדיין יש בישראל רוב ברור נגד הפיכה לאוטוקרטיה משיחית, דתית, לא סובלנית ורודפת מיעוטים".

מסביב

מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לא מפגין התרגשות. נתניהו מוזכר בכמה מילים בראיון קידום לסדרה עם דוד לוי, שמתאר אותו בנימוס ותוך הליכה סחור סחור כעקרב חסר מעצורים. במדור הבישול נירה ורותי רוסו מאמצים ככל יכולתן את שריר החתרנות וכותבות ביקורת רעה על הבורקס של סניף לנדוור הבימה. חנוך דאום מהגג על חיבתו לשכיבה, ובסוף הטור כותב על חבריו התומכים ברפורמת לוין ואלו שמפגינים נגדה, ומייחל לכך ש"המתונים משני הצדדים" יגיעו להסכמות רחבות.

רענן שקד כותב על התעלומה ששמה גלית דיסטל-אטבריאן. כלומר, השרה גלית דיסטל-אטבריאן. מדוע היא כועסת כל כך? "כשאני מנסה להיזכר בפעם אחת, רק פעם אחת, שבה שמעתי את גלית דיסטל אטבריאן מדברת כמו שבני אדם מדברים - כלומר באיזה שיקול דעת מתון, באיזה טון שהוא לא זעם קדוש ומלא משטמה כלפי מישהו שעשה לה משהו איום ונורא ועכשיו היא חזרה כדי לנקום בו באלימות קיל-בילית - אני כמעט שלא מצליח", פותח שקד את הטור.

"זה תמיד 'הם', שמהווים את כל הרציונל לקיומה הפוליטי והאנושי, התכלית היחידה והסופית לכל מאמציה; ברגע ש'הם' יובסו, יוכנעו, יושפלו עד עפר, גלית תוכל לחזור לכתוב ספרים זוכי פרס ספיר, כמו שעשתה תמיד", מאבחן שקד, תוך כדי עקיצה לנטייה של דיסטל להיות גמישה עם העובדות. מה ששקד מאבחן, כמובן, הוא טקסט-בוק של דמגוגיה רעילה מבית מדרשם של משטרים מודרניים, מסטאלין ועד אורבן. ועל כך בהמשך.

"אין לדיסטל שום - סליחה על המילים המפוצצות והמיותרות בהקשר הזה - חזון, קו, רעיון, מצע, תקווה להציע, או אפילו סתם נחמדות בסיסית" כותב שקד ומתאר את את הנאום שנשאה בכנסת ובו ב"דיבור לעגני, מתנשא ומלא זעם כבוש, מלווה במחוות גוף אדנותיות" מסרה לאומה כי היא מתכוונת לשחרר אותה מ"הדיכוי הפריבילגי".

דיסטל, מזכיר שקד, היא בוגרת תואר בפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, ספר אחד שלה זכה לתמיכה ציבורית, האחר היה מועמד לפרס ספיר, היא  חיתה בחו"ל עם בעלה הנספח הכלכלי, עשתה קריירה בשידור הציבורי (גם אם בהמשך לא זכרה את העובדות היבשות הנוגעות אליה), הוצנחה בשריון למקום גבוה במפלגת השלטון עם אפס ניסיון פוליטי וניהולי ונבעטה למעלה במהירות למשרת שרה. היא מרוויחה 50 אלף שקל בחודש. רזומה של המדוכאת עלי אדמות. ספרטקוס בת ימינו. או כמו שכותב שקד "האמ-אמא של ההתגלמות המוחלטת של ישראלית פריבילגית".

ה"הם" של דיסטל אינם יהודים באופן כללי, כמו במשטרים אחרים, אלא יהודים אשכנזים. גם זה טקסט בוק אוטוריטארי (וגם על כך בהמשך): לכרסם בדמוקרטיה הליברלית באמצעות כלים של הדמוקרטיה הליברלית. במקרה של דיסטל: פוליטיקת זהויות. "לבנות לעצמך קריירה שלמה רק מעצם מוצאם הגיאוגרפי של ההורים - זו כבר יותר מפוליטיקת זהויות זולה; זו פריבילגיה מטורפת".

ב"מעריב", שער המוסף חד-משמעי. פרצופו של המרואיין, אסא כשר, נדפס יותר מ-20 פעם על השער, בהחלטה גרפית מעט מוזרה. הכותרת מצהירה שכשר יוצא בחריפות נגד הממשלה ונגד המהפכה השיפוטית.

במוסף הפוליטי של "ישראל היום", "ישראל השבוע", השער ביביסטי על מלא. "כשפסילת דרעי מתרחשת על רקע קידום הרפורמה המשפטית, השאלה החשובה היא לא אם מינויו בלתי סביר, אלא מי קובע מה סביר בישראל", מפנה הכותרת לטור של מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי ש"נהנה מאמון מיוחד אצל נתניהו" לפי עדותו של ניר חפץ במשטרה. זו כותרת אומללה במיוחד, לא רק משום שפסק הדין לא השתמש רק בעילת הסבירות כדי לפסול את המינוי, אלא משום שהיא מניחה שמי שצריך לקבוע מה סביר בישראל הוא אריה דרעי ובנימין נתניהו. בעברית קוראים לזה דיקטטורה.

ב"הארץ", כאמור, מוסף "הארץ" מתגייס להתריע. על השער: איור של מגן דוד שוקע בתוך דגל ישראל (כבר יש ברשת מי שטוען להפרת זכויות יוצרים, אם כי מדובר כנראה בדימוי ותיק עוד יותר). שלוש כתבות מעניינות פותחות את המוסף: איילת שני מראיינת את החוקרת ההונגריה פרופ' אנדראה פאטו ("מה שיקרה אצלכם נבחן עם הוגים בהונגריה. התסריט כבר כתוב"). הילו גלזר ואיתי משיח מראיינים דמויות בימין שיוצאות נגד המהלכים של נתניהו, ושני ליטמן בוחנת את ההתלבטויות בקרב ראשי האוניברסיטאות והסגל שלהן בכל הנוגע להתגייסות למחאה נגד הממשלה.

הראיון עם פאטו, היסטוריונית שנמלטה מהונגריה יחד עם האוניברסיטה בה היא מלמדת, מאלף. "כפרופסור ללימודי מגדר ב–CEU, נפגעתי בשלוש דרכים. ראשית, התחום האקדמי שלי, לימודי מגדר, פשוט הוצא מרשימת תחומי הלימוד המאושרים לצורכי קרדיט, ללא כל התייעצות. שנית, האוניברסיטה נאלצה לעבור לאוסטריה כדי לשמר את החופש האקדמי שלה. שלישית, אני עצמי נאלצתי להתפטר מוועדת ההסמכה להשכלה גבוהה בהונגריה, אחרי שראש הוועדה תבעה ממני למשוך מאמר שכבר עבר ביקורת עמיתים ועמד להתפרסם בכתב עת אקדמי, מאחר שהוא היה ביקורתי (המאמר עסק בהשפעה של המשטר האי-ליברלי על ההסמכה להשכלה גבוהה בהונגריה ובפולין)".

לדבריה, ויקטור אורבן, המנהיג הסמכותני של הונגריה, משתמש במונח "דמוקרטיה לא ליברלית". "אורבן עושה שימוש במינוח המעורפל הזה כחלק מאסטרטגיה תקשורתית פוליטית מכוונת של טשטוש ועמעום. האתגור של הדמוקרטיה הליברלית הוא תהליך שמתרחש זה כמה עשורים, במדינות שונות ובהקשרים שונים. בכל מדינה, בכפוף להקשר הלאומי שלה, התבססות האי-ליברליזם מלווה בצמצום או ביטול מערכת האיזונים והבלמים של מערכת המשפט, נטילת החופש האקדמי והתקשורתי, ובאיסור או הגבלה של העמדות והפרספקטיבה המגדריות באקדמיה ובמדיניות. זה תסריט כתוב מראש. ממש מין ספר הפעלה. המדינה למעשה לכודה בידי קבוצות כוח ואינטרסים שמנצלות את המגזר היצרני, ועדיין, הרעיונות הללו הולכים והופכים יותר ויותר פופולריים בקרב הציבור".

"כיצד אפשר להסביר את הפופולריות הזאת?", שואלת שני. הפרופסורית מסבירה ש"מדינה אי-ליברלית" היא כמו פטרייה טפילית. "הפטרייה גדלה על גזעי העצים, ומשתמשת במשאבים שלהם על מנת לשרוד. אין לה שום דבר משלה. לכן היא משתמשת ברעיונות, במקורות ובתשתיות של ה'עץ' שעליו היא גדלה. היא לא הורסת את העץ, אלא מאפשרת לו להמשיך להתקיים, על מנת שתוכל להמשיך לנצל את כל מה שיש לו — לטובתה. באותו אופן המדינה הלא-ליברלית מנצלת את התשתית הדמוקרטית, משום שאין לה שום דבר משלה. החולשות של הדמוקרטיה מאפשרות לפטרייה הלא-ליברלית לשגשג, לצמוח, להשתלט על התשתיות ולרוקן אותן. מדינת פטרייה טפילית משתמשת, סופגת ומרוקנת מתוכן את המוסדות הדמוקרטיים — שנותרים על עומדם, בדומה לאופן שבו הקליפה הריקה של אגוז המלך נותרת שלמה גם אחרי שהאגוז עצמו נאכל. השלב הבא הוא לבנות מערכות מקבילות לאלה הקיימות".

גם המשך הראיון מומלץ לקריאה.

במגזר

לקט כותרות מהעיתונות הדתית: "מהפכה של שמחה. חבר הכנסת שמחה רוטמן מוביל בבטחה את דיוני ועדת החוקה בראשותו על הרפורמה המשפטית, ומביע נכונות להידבר עם מתנגדי התוכנית, אך ללא תנאים מוקדמים. הוא מוקיע את השיח האלים והמאיים של מתנגדי הרפורמה, ומקבל תמיכה בסתר גם מכיוונים לא צפויים: 'שופטים מכהנים ואנשים בפרקליטות כתבו לי להמשיך בכל הכוח. ראיון" (כותרת ראשית של "בשבע"); "העם היהודי חוזר לשלוט בגורלו, ריאיון עם ד"ר אביעד בקשי, האיש שניסח את הרפורמה עם שר המשפטים" (כותרת על שער "שבע"); "שלטון הימין בסכנה" ("מצב הרוח", טור על ההפגנות נגד הממשלה); "בנט סבור שהעם מטומטם? הוא תקף במילים חריפות את תוכנית לוין, שהוא עצמו הבטיח לציבור לקדם במשך שנים, לו רק נתניהו יפסיק להפריע" (עקיבא נוביק, "שביעי"); "התשובה להחלטת שופטי בג"ץ לפסול את אריה דרעי מלכהן כשר צריכה לבוא באמצעות קידום נחוש ומהיר של הרפורמה במערכת המשפט. הריכוזיות של תאגיד 'כאן' פוגעת באיכות ובגיוון של השידור הציבורי" (טור העורך עמנואל שילה, "בשבע"); "ארבעת המהלכים שבעזרתם מוטט השופט אהרון ברק את הזיקה העברית כלפי מערכת המשפט" ("שבע"); "ילקוט הכזבים של חסידות האדמו"ר ברק" ("מצב הרוח"); "המתקפה החריפה והצפויה של אסתר חיות אינה מייצגת כלל את עמדתם של קבוצה נכבדה מקרב שופטי העליון, שדווקא תומכים ברעיונות הרפורמה והצבת איזונים ובלמים למערכת המשפט שאיבדה כל רסן" ("בשבע"); "האליטות הללו מבקשות לחסל פוליטית ותודעתית כל מי שלא מתיישר עם הקו שלהן" (מאמר מערכת, "שביעי"); "שופטי העליון מוכנים לשרוף את המועדון. גם את המדינה" ("שביעי"); "כיצד הצליחו לשעבד עם שלם" (מאמר מערכת, "שבע". המשעבדים הם כמובן השופטים, כלומר אהרן ברק המנוול).

בעיתונים החרדים עסוקים בכלל בבעיות חוץ וביטחון. כתבתי כאן לא פעם על היחס של העיתונות החרדית לנושאים ביטחוניים. איזו תאווה מיוחדת, שכבר קשה למצוא בעיתונות החילונית. אולי בגלל צורך לפיצוי בשל הניתוק הכפוי מהצבא, אולי בגלל הכמיהה לכוח בחברה שמרגישה נחותה ומופלית, ואולי הרגל גלותי מהימים בהם היה חשוב להתעדכן כדי לדעת אם צריך לארוז הכל ולברוח. אפשר לחשוב גם על סיבות לעיסוק המוגבר בחדשות חוץ. כך או כך, בימים שבהם מתלהט הוויכוח על אופי שיטת המשטר, התרבות, היצירה והתקשורת בישראל, הכותרת הראשית של "המבשר" עוסקת בהרג מחבלים בג'נין, זו של "הפלס" בשביתה צפויה במערכת הבריאות ואילו "יתד נאמן" מדווח על "ביקור ידידותי בישראל על רקע המתיחות השקטה" (היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב נפגש עם נתניהו בירושלים).

"מקום המשפט שמה הרשע", "המבשר", 20.1.23

"מקום המשפט שמה הרשע", "המבשר", 20.1.23

אולי נגמרה להם האנרגיה אחרי השערים אתמול, שיצאו לעזרת דרעי אחרי פסק הדין נגדו. ב"יתד נאמן" האשימו את בג"ץ בפגיעה בדמוקרטיה, ב"המבשר" בחוסר סבירות וב"המודיע" בדאגה למיעוטים. ובכל זאת, בלא כלום אי אפשר. על שער "יתד נאמן" הכותרת השנייה היא "גובר הלחץ המשפטי לבצע פסיקת בג"ץ", כותרת נפלאה, תודו. גם התועמלנים של הצאר היו מורידים כובע פרווה. ככה מנרמלים התפוררות של החוק והסדר. כותרת שלישית היא "השמאל ממסד מרד, נערך לשגרת הפגנות". וזה כבר ללקק את האצבעות, או לדחוף אותן לגרון. עיתון חרדי קורא להפגנות מרד.

כותרת מאמר המערכת של "המבשר" (עורך: בנימין ליפקין), היא "מקום המשפט שמה הרשע". מתחת לה, כתב פלסתר כתוב בשפה מליצית לפיו המכשול היחיד בפני מינהל תקין ויציבות פוליטית הוא בית המשפט העליון.

תרשמו לעצמכם: השופטים אשמים בביטול חוק טל, ולא ההתעקשות של החרדים לדבוק באורח חיים פרזיטי, לדרדר את כלכלת וביטחון המדינה ולכפות ככל יכולתם את אורח החיים שלהם על שאר רוב האזרחים. השופטים אשמים בביטול חוק דרעי, ולא ההתעקשות של דרעי לעבור שוב ושוב על החוק ולשקר לבית המשפט. אותו היגיון חורז גם את טורו של שלמה דב הרשקוביץ, המנתח את פסק הדין כתגובה של מערכת המשפט לרצון לערוך בה רפורמה.

אבל מה לנו כי נלין על העיתונאים החרדים, אם זו הרוח השלטת בתקשורת הכללית שלנו, המסקרת הכל מהזווית הפוליטית, גם פסק דין מנומק בן 143 עמודים.

תרבות וספרות

מה אומרים עורכי התרבות שלנו? הרי הם עיתונאים. מה הם חושבים על העת הזו? ובכן, בחזית התרבות, התותחים שותקים והמוזות גם. מוספי התרבות והבידור של ישראל מתרכזים בעיקר בשני. אם הכתבים המסקרים את מערכות השלטון לא מצליחים להתייחס לשום דבר באופן ענייני ומנתחים כל דבר כמשיכת חבל פוליטית, הרי שבעיתונות התרבות הישראלית (אני מתייחס ל"תרבות" במובנה הרחב, כן? מכירים את הפיל שבחדר? רחב כל כך שהוא היה יכול להיכנס שם), הפוליטי הוא כמעט מוקצה.

על שער "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" אשה במכנסונים, שתרומתה לתרבות הישראלית היא גירושיה מזמר מצליח. אם העורכת דפני ליסבונה התכוונה להעניק הרפיה מתודית לקוראים המודאגים ממצב המדינה, ולספר להם "מה באמת קרה שם", כדבר הכותרת, הרי שהיא נכשלה גם בכך. הכתבה מבטיחה אבל לא מקיימת, ובסופה לא תדעו מי שכב עם מי, מתי ואיפה - הסיבה בגללה הקלקתם מלכתחילה ("אני יודעת עם מי ישנתי בלילה" היא הכותרת הראשית של המוסף).

המציאות מבצבצת בשוליים. בכפולה הפותחת מסיימים אייטם על סדרה חדשה על סיירת מטכ"ל בעקיצה לאליטות הגוועות. ראיון עם שחקנית שחורה, פליטה מסודן, מסתיים בשאלה על המצב "המורכב" של מבקשי המקלט תחת ממשלת הימין החדשה ("אני לא נכנסת לפינה הזו"). בדפי הספרות אין זכר למציאות (בארץ. יש ביקורת ספר על מצוקת הדיור בסן-פרנסיסקו). בסוף הראיון איתו, שמעון אדף מזכיר את "תהליכי הרדיקליזציה שאנחנו עדים להם בעשור האחרון" אגב הרהור בדבר הנזק שגורמים האלגוריתמים של הרשתות החברתיות.

ל"ישראל היום" ול"מעריב" אין מוסף בידור. שער "ישראל שישי", שילוב של "7 ימים" ו"7 לילות", מוקדש לכתבה על טענות של לקוחות נגד מאמן כושר פופולרי. קובי אריאלי כותב טור ארוך וטרחני בו הוא מתלונן על עניין ביורוקרטי כלשהו שעיצבן אותו, משהו עם חתימות על מסמך לעירייה וקשיים בשימוש בווייז, לא לגמרי ברור. בכל אופן, כל הכבוד לאריאלי שמצליח עדיין להתפרנס מהגבב הזה ולא בעלון פרסומי של דיור מוגן.

המציאות מבצבצת בארבעה עמודים (מתוך 80). דמותו של השר קרעי מופיעה בעמוד 10, בטור קצר ונוקב של איה כורם, המתייחסת באופן מנומס לדביליות הנוטפת מהטיעונים של השר בדבר "גיוון התקשורת". בעמוד 17, יאיר ניצני מקדיש גם הוא את טורו לקרעי, ונוזף בו על כוונתו לסגור את התאגיד. זה ראוי לציון כי כמו שניצני עצמו רומז בפתח הטור, הוא בדרך כלל לא כותב על שום דבר שנוי במחלוקת, שזה הטרייד-מארק של הכותבים הלא ביביסטים ב"ישראל היום" מאז היווסדו.

בעמוד 15 פותח יקיר אלקריב את טורו בהצהרה "הזעזוע מהמהפכה המשפטית של יריב לוין לגמרי מוצדק" ומצביע על כך שהמאבק של נתניהו במערכת המשפט הוא נטו פרסונלי, לא רק על חשבון המשטר אלא גם על חשבון טיפול בבעיות הבוערות של המדינה. מבין הראיונות והכתבות, רק השחקן הוותיק דב רייזר, בן 75, מתייחס למצב הפוליטי, אבל בלי שמות, או פרטים. הוא "מודאג". בתשחץ השני, אחת ההגדרות היא דיוקנו של מנחם "יש שופטים בירושלים" בגין. גם זו אמירה.

ב"גלריה" בחרו לכתבת השער ראיון עם שפית שפתחה מסעדה חדשה, ולא את הראיון עם יוצרי הקולנוע שמצונזרים בגלל שהם שמאלנים. גם זו אמירה. ב"תרבות וספרות", עדיין בעריכת הטאנקיסט בני ציפר, עוסקים בקסמה המסתורי של טירת וולסבורג שבצפון ריין, ב"תצלום משפחתי בן מאה", בתרגום חדש (1952) של פואמה של רילקה, מכתב לא מוכר של מרטין בובר (מ-1950) ועוד כיוצא בזה. רמז למודעות היסטורית ניתן למצוא בעומק טור ביקורת על ספר שירים ראשון של דניאלה וייל, בציטוט שורת השיר "בטלוויזיה משקרים לי, בעיתון משקרים לי".

ההתייחסות היחידה לאקטואליה נמצאת בטור פרשת השבוע של יריב רבן: "כמו אלוהים שמשתמש במכות מצרים כדי להוכיח גם לעם ישראל וגם למצרים את עליונותו על החרטומים המצרים ואת בלעדיותו כאלוהים היחידי הראוי במרחב שבין אלכסנדריה לדמשק, כך מי שמשתמש בסיסמת המשילות לא מודאג קודם כל מהביטחון האישי שלו ושל משפחתו אלא מבקש בראש ובראשונה להפגין את עליונותו על ערביי ישראל ולהטמיע בעוצמה את תשובתו לשאלה 'מי כאן בעל הבית'".

בחדשות

"נתניהו מונע מהיועצת המשפטית של משרדו להשתתף בישיבות ממשלה", מדווחים חן מענית ויהונתן ליס ב"הארץ". "חרף דרישת בן גביר, בכירים בשב"כ מסרבים לפעול נגד ארגוני הפשיעה", מדווח יהושע בריינר ב"הארץ". "בכירים בארגון אמרו כי השימוש ביכולותיו בתחום הפלילי מנוגד לחוק, ומזהירים שהוא עלול להוביל לפגיעה באזרחים".

אדיר ינקו מדווח ב"ידיעות אחרונות" על מסמך של משרד הבריאות לפיו חברות התרופות העבירו ב-2021 סכום של 855 מיליון שקל לבתי החולים תמורת השתתפות של חולים בניסויים קליניים. "הכסף מסייע לבתי החולים, אך שיתוף הפעולה עלול להביא להטיית המחקרים ומפלה בין סיכויי ההחלמה של המשתתפים בניסוי".

איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי מועצת העיר ברצלונה צפויה להצביע על ביטול ברית הערים התאומות עם תל-אביב במחאה על "האפרטהייד הישראלי".

"בדוברות המשטרה קלטו לאן הרוח נושבת, והחלו לעבוד בשירותו של בן גביר", כותב ג'וש בריינר בשער "הארץ" על דובר המשטרה, העיתונאי לשעבר אלי לוי. "בתוך שלושה שבועות פרסמה המשטרה שש הודעות הנוגעות לבן גביר והשתמשה פעמיים בניידת שידור על מנת לתעד את פעילותו. כמה מההודעות הוגדרו כמשותפות לארגון וללשכת השר. לשם השוואה, בפרק הזמן המקביל בתקופת כהונתו של עמר בר־לב, הוזכר השר פעמיים בהודעות הדוברות. דובר המשטרה עצמו, אלי לוי, הביע תמיכה בשר".

ילדים זה שמחה

מתוך המוסף לילדים של "הפלס", עיתון הקנאים החרדי, 20.1..23

מתוך המוסף לילדים של "הפלס", עיתון הקנאים החרדי, 20.1..23

ענייני תקשורת

מעבדת השליטה. גם היום לא מתפרסם ב"ידיעות אחרונות" טור ביקורת טלוויזיה של עינב שיף. הטור נעדר גם ביום שני, יום אחרי הקרנת הסרט "מעבדת השליטה". ב"ישראל היום" לא התפרסם באותו יום טור של המבקר הקבוע, ובמקומו נעם פתחי צלב את הסרט השמאלני. ב"ידיעות אחרונות", ביקורת של שיף על הסרט התפרסמה רק ביום רביעי.

הבהרה, "ידיעות אחרונות", המוסף לשבת, עמוד 9, בסוף הטור של עמית סגל

הבהרה, "ידיעות אחרונות", המוסף לשבת, עמוד 9, בסוף הטור של חן ארצי-סרור