אפתח, כנדרש, בגילוי נאות. "ידיעות אחרונות", שהטור שלהלן יעסוק בו, משלם את משכורתי מדי חודש. הוא מקום עבודה, והוא גם בית. יש לי עניין רגשי ואולי, בעקיפין, גם כספי בהצלחתו, ובהצלחת עורכיו וכתביו. עיתונאים שחיים את מקצועם דומים לשחקני כדורגל: הם נלחמים על ההזדמנות לבעוט למען קבוצתם על המגרש, ובועטים יחד אִתה גם כאשר הם יושבים ביציע.
מצד שני, ההיכרות שלי עם בעלי "ידיעות אחרונות" דלה ביותר. עם המו"ל, ארנון מוזס, נפגשתי פעמים אחדות. דיברנו בעיקר על כדורסל. הוא לא ביקש את עצתי בנושאים הנוגעים לעבודתו, ואני לא ביקשתי את הנחיותיו בנושאים הנוגעים לכתיבתי. כשפעם או פעמיים, במהלך יותר מ-12 שנות עבודה, השמעתי באוזניו את דעתי בענייני העיתון, הוא נפנף אותה מעליו בקלילות.
זה מה שמיוחד כל-כך ב"ידיעות אחרונות": החופש של הכותבים לכתוב, מבלי שעורכיהם ישתפו אותם בגודש המחאות, הלחצים והתלונות שמגיעים אל פתחם, והחופש של המו"ל לעשות ברכושו כעולה על רוחו, מבלי לתת דין-וחשבון לעובדיו או לעם ישראל. בניגוד לכל העיתונים האחרים, "ידיעות אחרונות" לא ניסה אף פעם לנהל את המדינה. הוא גם לא הניח למדינה לנהל אותו. העצמאות הזאת, החירות הזאת – יש אנשים שרואים בה יוהרה – מוציאה את הפוליטיקאים מכליהם.
ועוד באגף הגילוי הנאות: המכון לדמוקרטיה, שגם הוא יוזכר להלן, הוא המוציא-לאור של "העין השביעית". פרופ' ירון אזרחי, מבכירי החוקרים במכון ומומחה בעל שם בינלאומי לתקשורת, עומד כבר שנים בראש קמפיין נגד מעורבותם של עיתונים בבעלות על אמצעי תקשורת אלקטרוניים, מה שמכונה "בעלות צולבת". למסע הצלב הזה התגייסו עוד חוקרים במכון. זהו מאבק מר ורווי אמוציות. הושקעה בו עבודה רבה, מחקרית ולוביסטית. הוא זכה לתמיכה במשרד המשפטים ובכנסת ובגליונות "העין השביעית".
כבר שנים אני טוען באוזני חברי ירון אזרחי, שנדמה לי שהמאבק שלו נכון וצודק אבל מחמיץ את העיקר. במלים אחרות: יחד עם מי האמבט הוא שופך את התינוק. אזרחי לא משתכנע. הוא נחוש בהחלטתו להילחם ולנצח.
▪ ▪ ▪
הכנסת פתחה באחרונה בדיונים, במסגרת ועדת הכלכלה, בשתי הצעות חוק פרטיות שעניינן הבעלות על אמצעי התקשורת. ההצעות אושרו בקריאה ראשונה ואמורות להגיע לאישור סופי, בקריאה שנייה ושלישית. הצעת חוק אחת הוגשה על-ידי תמר גוז'נסקי (חד"ש) ושניים מחבריה, מוחמד ברכה ועסאם מח'ול. מטרתה המוצהרת היא "הגבלת הריכוזיות בתקשורת". בעבודה על הצעת החוק הזאת היו מעורבים חוקרי המכון לדמוקרטיה.
הצעת החוק השנייה הוגשה על-ידי יובל שטייניץ (ליכוד). מטרתה המוצהרת היא "מניעת מונופולים וקרטלים בתקשורת".
הלכה למעשה, הצעת החוק של גוז'נסקי מיועדת להוציא את העיתונים מהנחלות שכבשו בתקשורת המשודרת. חוד החנית מכוון אל העיתון הגדול ביותר, "ידיעות אחרונות". במצבו הנוכחי בשוק, הוא לא יוכל להיות בעלים של ערוצי טלוויזיה ורדיו, של חברת כבלים, של הלוויין או של חברות המפיקות תכנים. היכולת של בעלי העיתונים לעשות עסקאות אלה עם אלה או לרכוש עיתונים תוגבל ותפוקח. עיתון שיגיע לשליש ויותר מהתפוצה או מהפרסום בשוק מסוים, גם שוק מקומי, יוכרז כמונופול. מי שיקבע את גורלו, לשבט או לחסד, יהיה שר המסחר והתעשייה, הוא ופקידיו.
הצעת החוק של שטייניץ הולכת צעד אחד נוסף – צעד גדול מאוד. היא קובעת שעיתון ששיעור המכירה הממוצע שלו הוא ארבעים אחוז מכלל מכירות העיתונים, יפוצל על-ידי המדינה. לא עוד "ידיעות אחרונות" אלא שני עיתונים, מן הסתם אחד "ידיעות" ואחד "אחרונות", שיחלקו ביניהם איכשהו את הקוראים. לעיתון תינתן שנה אחת כדי להתפצל מרצונו. אחר-כך תבוא המדינה, ותפצל אותו בכוח.
יובל שטייניץ הוא תופעה בפוליטיקה הישראלית. על-פי עדותו, הוא היה פעיל נלהב של שלום-עכשיו, עד שראה את האור וחצה את הקווים ימינה. זה לגיטימי, כמובן, אבל מחייב טיפת צניעות. שטייניץ מטיף את דעותיו המעודכנות באותה טרחנות צדקנית שבה מטיף אורי זוהר את דתו המעודכנת. על כאלה אמרו אבותינו: קשוט עצמך תחילה.
כל הפוליטיקאים הם קורבנות תקשורת. כמה שלא יראיינו אותם, ידפיסו את אמרי השפר שלהם, יאדירו את שמם בטורי רכילות ובפרשנויות פוליטיות, לא יצליחו להוציא מהם את תחושת הקורבן. בבית-הספר לקורבנות שטייניץ הוא חניך מצטיין. זה מתחיל במבט המעונה שהוא שולח אל העיתונאים בכנסת. שוב קיפחוהו. שוב לא הדפיסו את הניתוח המזהיר שלו על מצבנו המדיני המסובך. או, גרוע באותה מידה, קיפחו את פטרונו, בנימין נתניהו.
נתניהו היה נושא לסדרת תחקירים מאת מרדכי גילת, שפורסמה ב"ידיעות אחרונות". כאשר הסדרה ראתה אור כתבתי עליה כאן, ב"העין השביעית", כמה הערות מסתייגות. היה נדמה לי שלא כצעקתה. אבל אי-אפשר היה שלא לכבד את העיתונאי ואת העיתון על הנכונות שלהם להתעמת עם ראש ממשלה לשעבר, אולי גם לעתיד. הוא הדין בתחקיר של גילת על יו"ר הכנסת אברהם בורג.
אבל פוליטיקאים חושבים במושגים אחרים. הם רוצים לנקום, והם רוצים להרתיע. בעיקר, הם רוצים לשחרר את עצמם משאלותיה הקשות של עיתונות חוקרת, תובענית. שטייניץ הוא כמו כולם, רק קצת יותר ילדותי. כמו הארי פוטר, הוא חושב שאם יפתח את פיו ויבלע את כדור הזהב, הגולדן-סניץ', יגידו כולם, יופי יובל, נהדר יובל, ניצחת את הרעים.
גוז'נסקי כותבת בדברי ההסבר להצעת החוק שלה שהוא מיועד לשמור על הדמוקרטיה וחופש הביטוי. תקשורת בבעלות מספר מצומצם של משפחות ותאגידים מעוררת חשש שמידע שנוגע לאינטרסים של בעלי הון יועלם מהציבור.
▪ ▪ ▪
המציאות הרבה יותר מורכבת. דייוויד האלברשטם, שתיאר בספרו, Power That Be, את קורותיהם של אמצעי התקשורת המצליחים באמריקה, הגיע לגילוי מפתיע: בערים שבהן הצטמצם מספר העיתונים לשניים או לאחד, איכותם לא ירדה כי אם עלתה. במקום להתחרות על המכנה המשותף הנמוך, התחרו בעיתון הגדול של העיר האחרת. כי התחרות היא בנפש המקצוע. השאלה היא רק במי מתחרים, ואיך, ועל מה.
התחרות בין העיתונים בישראל הולידה בשנים האחרונות בעיקר באושים. במישור אחד היא הובילה לכתבי אישום ולהרשעות פליליות. במישור אחר היא הובילה לכותרות רעשניות, רוויות דם, שהפכו מצב קשה, לפעמים טראגי, לכאוס. הטענה העיקרית לבעלי העיתונים איננה שחסמו תחרות אלא להפך, שהלכו שבי אחר יצר התחרות שלהם, ולא נהגו באחריות הנדרשת.
ההצלחה יוצאת הדופן של "ידיעות אחרונות", שאותה באים עכשיו חברי-הכנסת לחסל חיסול ממוקד, יצרה תשתית של ביטחון עצמי ויכולת לעמוד מול לחצים פוליטיים וכלכליים. לא במקרה אין באמצעי תקשורת אחרים בארץ עיתונאי חוקר מסוגו של מרדכי גילת. עיתון מוחלש, מפוצל, מין ערוץ 10 מודפס, לא יוכל להעז ולהסתכן כפי ש"ידיעות אחרונות" נוהג היום. האם הטינה למוזסים, לנמרודים ולשוקנים שווה את זה? לגמרי לא בטוח.
גיליון 39, יולי 2002
תגובה: אחריות הכוכב
דן כספי
אקדים ואציין למען השקיפות, שאני נמנה עם הקוראים הנאמנים של מדורו השבועי של נחום ברנע, עוד בגלגולו הראשון של המדור בעמוד 10 ב"דבר השבוע" ז"ל. מאז ומתמיד התייחסתי לכותב כאל אחת הסנוניות הברוכות של "העיתונות החדשה" במיטבה. על כן מאוד שמחתי, גם אם חששתי מן הנזק הפוטנציאלי הנשקף לו באכסנייתו החדשה, כאשר המדור נדד לפני שנים וצבר תהודה ב"ידיעות אחרונות". עין חדה מתצפתת למציאות, כמעט כשל ילד תם, עם בגרות ותובנה לנתח את מה שקלטו חושיו הערניים, מייחדות את כתיבתו הפובליציסטית של ברנע. גם התנסחותו, העמוסה דימויים ואנלוגיות, מורדת לעתים קרובות במוסכמות ואף מאתגרת קונבנציות סמנטיות.
דווקא בשל הסגנון המיוחד עלולים הקוראים לבלוע בסלחנות מפתיעה אי-דיוקים, השזורים ביד אמן בין המלים והמשפטים. כך, ברשימתו "חיסול ממוקד" בגיליון 39 של "העין השביעית", מגייס נחום ברנע את כתיבתו הכריזמטית כדי לנסח כתב סניגוריה, מטריד כשלעצמו, על שליטת המו"לים במפת התקשורת הישראלית. הדבר מטריד במיוחד משום שכמה כשלים לוגיים מרפדים מסכת טיעונים שאין להקל בהם ראש.
ראשית, בניגוד להשוואה החותמת את רשימתו, אין דין יומונים מקומיים בארה"ב כזה של העיתונים הארציים בישראל, ובכלל קשה להשוות בין מפת התקשורת בארץ לכל מקרה אחר במדינה מערבית. עד כמה שידוע, לבד מ"ידיעות אחרונות" אין עוד מקרה בעולם שבו עיתון פרטי יומי זכה בלמעלה משני שלישים מנתח הקוראים. גם בימי הזוהר שלו, עת הונהגה שיטת מינויים כפויה על חברי המפלגה הקומוניסטית ותושבי ברית-המועצות, לא התקרב היומון הסובייטי "פרבדה" להישג נדיר כזה. לא בכדי הכריז הממונה על ההגבלים העסקים בשנת 1995 על היומון הישראלי כמונופול בתחום אספקת מידע בעברית.
לנוכח פני הדברים, אין תחרות של ממש בין שלושה-ארבעה היומונים, דבר שעלול לדכא כל מניע לשיפור איכות התכנים כפי שאירע בארה"ב. יתר על כן, הסכנה לפלורליזם התקשורתי, נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית, מחמירה כשמאחורי היומון המונופוליסטי ניצב תאגיד תקשורת בעל אינטרסים כלכליים מסתעפים בענפי המשק והפוליטיקה בישראל.
תוצאות הלוואי הצפויות כבר מורגשות בשטח. הפרקטיקה השוטפת מלמדת ששלושת היומונים מיטיבים לתאם עמדות, במודע או שלא במודע, ליצור קו סיקור אחיד ולבצר את הקונסנזוס הציבורי. למעשה, התאגיד הגדול חולש במישרין על כללי המשחק במפת התקשורת. הוא אף מכתיב בעקיפין את התוצאות של מה שנראה כתחרות חופשית, גם למתחריו החלשים, מעצב מחדש את יחסי העבודה בתוך הקהילה בין מעסיק לבין עיתונאים כמו גם את הסטנדרטים העיתונאיים החדשים. במקביל לביסוס ההגמוניה במפת התקשורת, מעמיקה התלות ההדדית בין תאגיד התקשורת המוביל לבין הממסד הפוליטי, כאשר ההגמוניה של הראשון תלויה במעמדו האיתן והיציב של השני.
שנית, אין בערוץ 10 הכושל נמשל לתאגיד תקשורת שמגבילים את אחיזתו במפת התקשורת. אם כבר רוצים ליצור קשר רטורי, ההפך הוא הנכון. במידה רבה, גורלו של ערוץ 10 עשוי להמחיש פעם נוספת את נזקי הקרטליזציה של ברוני התקשורת, שאינם חוסכים מאמץ כדי להכשיל את מי שמאיים על שטח מחייתם. ההחלטה של "ידיעות אחרונות", המושקע בערוץ 2, שלא לפרסם את לוח המשדרים של ערוץ 10, רק מעידה על מידת ההגינות שמגלים ברוני התקשורת גם כלפי יריבים חלשים. אם כבר, גורלו של ערוץ 10 בטלוויזיה מזכיר מאוד את חבלי החדירה של היומון "חדשות". רק אירוני שמי שסבל מן הגישה הדורסנית הפך לדוברה הראשי בפרוזדורי הכנסת ובחדרי חדרים.
שלישית וגרוע מכל, המקרה של כוכב בעל שם המאמץ טיעונים של מעסיקיו ובא חשבון עם עמיתו לעיתון ואיכות תחקיריו עלול לבסס מנהגים בלתי רצויים בקהילה העיתונאית, כמו גם לכרסם בחוסנה המקצועי. בנוסף לנאמנות למעסיק, דווקא הכוכבים חייבים לגלות אחריות מקצועית כלפי אלה שעמדת המיקוח שלהם נחלשת מול מעסיקם.
האקלים החדש של "סחוט וזרוק", שבו עיתונאי ממצה את כשרונותיו ומושלך ללא סנטימנטים לטובת כוח-אדם זול יותר ובלתי מיומן, הוא מרשם ל"סלקציה שלילית": ככל שתנאי ההעסקה של עיתונאים גרועים יותר וככל שהמו"לים מחשיבים מאזנים כלכליים על פני הון אנושי, גדל מספר העיתונאים המפסיקים לראות בעיסוקם קריירה לכל החיים. הרעה בתנאי ההעסקה מבריחה כוח-אדם איכותי.
לבסוף, במשך שנים התגאה "ידיעות אחרונות" בכרטיס ביקור כעיתון של המדינה, כמי שמסוגל לעמוד בפני משברים ולחצים כלכליים ופוליטיים. מסתבר שמרבה נכסים – מרבה אינטרסים. תאגידים גדולים מפתחים כנראה גם תלות גדולה יותר בממסד הפוליטי, ולהפך, ולו רק משום שיש להם "גבול" ארוך יותר שאפשר לחדור בעדו.
לפחות שלושה לקחים עיקריים עולים מאירועי הרקע שהמריצו את מקשי המקלדות של נחום ברנע ושלי: לקח ראשון, הרשימה של ברנע נכתבה והתפרסמה בשיא המערכה השקטה נגד שתי הצעות חוק, האחת של חברי-הכנסת תמר גוז’נסקי, מוחמד בארכה ועסאם מח’ול, והשנייה של ח"כ יובל שטייניץ, אשר איימו על מעמדם וכיסם של ברוני התקשורת. אפשר ושתי היוזמות הפוליטיות אינן אלא סיבוב נוסף במו"מ השוטף בין תקשורת לפוליטיקה על מאזן כוחות ביניהן. כל מי שמביע דעה, וכך גם הח"מ, מתחייל בעל כורחו לצד אחד ונגד יריבו.
לקח שני, בכל סיבוב שבו מתאבקים פוליטיקאים ואילי הון, שב וחוזר אותו דפוס של שדולה. כאז גם היום יוצאים ברוני התקשורת למסע שדולה בפרוזדורי הכנסת ומפעילים לחצים סמויים וגלויים בלתי נסבלים על המחוקקים. לחזית השדולה נשלח המו"ל הנאור ביותר או בעל דימוי שכזה, ושמא גם החלש מבין הארבעה. גם הפעם הוא עושה את העבודה השחורה. עמיתיו עסוקים בעסקים, ובמידת הצורך יגמלו לו טובה על שירותי השדולה המוצלחים ויסדרו לו הלוואה נוספת.
ולבסוף, מתחייב לקח אף על מהותו של חופש העיתונות באקלים של כוחות השוק: למען התוצאה הרצויה, מוכנים ברוני התקשורת להתפשר ולכופף ערכים עיתונאיים, ולעתים אף לוותר על מקצת מן ההון האנושי למען ההון הפיננסי. אולי לא במקרה, היומונים הצניעו בסיקורם את הדיונים בכנסת על שתי הצעות החוק. ללמדנו, ששיקולי סלקציה וסיקור של עיתונאים ועורכים תלויים בשיקולים הכלכליים של המו"ל המעסיק. לחלופין, חופש העיתונות איננו אלא חופש האינטרסים העסקיים של ברון התקשורת. זכות הציבור לדעת היתה ונשארה דגל שמניפים המסתערים כדי להגן על עסקיהם.
אישית, ובתום הסיבוב הנוכחי בין התקשורת לבין הפוליטיקה, כאשר יושג מאזן הכוחות החדש בין שני המחנות, אשוב לקרוא את המדור השבועי ב"ידיעות אחרונות" באותה אדיקות, אך בחשש סמוי, פן גורלו של מוטי גילת יישאר כמשל גם לנחום ברנע.
פרופ’ דן כספי הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון
גיליון 40, ספטמבר 2002