"תראה איזו חשיבות יש לכל מלה שנכתבת ב'ידיעות אחרונות'", אמר לי פעם בטון אבהי העורך הראשי משה ורדי, אחרי שכתבה שערכתי, שלא נראתה כה חשובה בעיני, עשתה כותרות ועוררה סערה גדולה בציבור ובתקשורת. "זה הכוח של העיתון הזה. כל משפט, כל תמונה", הוסיף העורך המיתולוגי, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

אותו ורדי הורה לי לשנות כיתוב תמונה (!) שנתתי לתצלום של אריאל שרון, שהיה אז בשיא כוחו כראש ממשלה, וגער בי: "אתה שמאלני כמו כולם!". אותו ורדי הביא לפיטוריו של עורך בכיר בדסק החדשות, מירון רפופורט, שנתן בעמודי החדשות כותרת לא מחמיאה לשרון, א-פרופו השחיתויות שהתגלו במשפחתו.

אותו ורדי הורה לי להשמיט קטע על תמר גוז'נסקי, שהיתה אחת מחברות-הכנסת הטובות והאמינות ביותר. למה להשמיט? "כי היא פועלת נגדנו", אמר לי ורדי, והתכוון לפעילותה של גוז'נסקי, עם עוד כמה ח"כים, נגד הבעלויות הצולבות והמונופולים בתקשורת.

ורדי סבר שהוא פועל בהתאם לאינטרסים של העיתון. לא תמיד האינטרסים האלה חפפו את האינטרסים של הציבור, ולעתים הם פגעו בכלי תקשורת המתחרים ב"ידיעות אחרונות". אחרי הכל, "ידיעות אחרונות" הוא לא רק כלי תקשורת, אלא עסק כלכלי שצריך להרוויח.

משה ורדי היה עורך נדיר, אבל גם שנוי במחלוקת. נחום ברנע כתב בשבוע שעבר: "קראנו לו מאחורי הגב 'המלחין', לא בגלל אהבתו למוזיקה קלאסית, אלא בגלל אהבתו לעיתונות". ורדי היה יותר במאי. במאי של דרמות גדולות, ש"ידיעות אחרונות" הציג על הבמה הציבורית והפוליטית בתקופת השיא של העיתונות המודפסת.

החיים ב"ידיעות אחרונות" התנהלו, במידה רבה, בתוך בועה של כוח. אם אתה לא שם, אתה לא קיים. אם לא כותבים עליך, אתה לא חשוב מספיק. ורדי, שלמד את המלאכה ממורו ורבו, דב יודקובסקי, וגם מאביו, ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך הראשון, סיפר לי על שיחה אינטימית שהיתה לו עם אריאל שרון, יום אחרי ששרון כבר לא היה שר בממשלת נתניהו. "כשהייתי בממשלה היו לי 3,000 שיחות טלפון ביום", אמר אז שרון לוורדי, "היום אני מקבל בקושי שלוש שיחות".

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, עם אריאל שרון (צילום: משה שי)

ורדי המשיך ושכלל את משנתו של דב יודקובסקי לגבי סוד כוחו של "ידיעות אחרונות": "עיתון שהמנהל יאהב לקרוא ושהנהג שלו לא יפחד לקרוא". כלומר: מהסיפור על מלכת היופי עד הביקורת על הספר האחרון של עמוס עוז.

חיבבתי אותו, למרות ואולי בגלל חולשותיו. הוא היה מקצוען, אבל היה לו הרבה מה ללמוד ביחסי אנוש. פעם הוא נתקל במסדרון בעיתונאי צעיר ומתחיל, ואמר לו בהומור ציני שהיה כה אופייני לו: "אל תעמוד ליד הקיר כי אני לא מבדיל ביניכם". ורדי, ביסודו, היה אדם טוב ואפילו רגיש, אבל זה לא מנע ממנו להעליב ולפגוע, גם אם לא התכוון לכך. הוא אהב נשים ותרבות, ידע להעריך אנשים חכמים ועיתונאים שלא פחדו ממנו או התחנפו אליו. לא היו רבים כאלה.

אפשר היה להתווכח איתו היום ולצחוק איתו למחרת. לחטוף ממנו נזיפה בערב על כתבה לא ראויה – ולקבל בבוקר מחמאה על מאמר מוצלח. למרות שידע איזו עוצמה יש לו בידיים, השתן לא עלה לו לראש. הוא המשיך לקרוא לעיתונאים "חברים".

מעמד הפרידה של משה ורדי מהעורכים הבכירים ב"ידיעות אחרונות", אחרי עשרות שנים של עבודה משותפת, היה נוגע ללב. בשנות עבודתו האחרונות בעיתון, אחרי שחזר לתפקיד לאחר הפסקה שנכפתה עליו בעקבות חלקו בפרשת האזנות הסתר, ניטל ממנו כוחו הרב והוא נוטרל מכמה סמכויות. גם היחסים עם כמה עיתונאים בכירים השתבשו. ככה זה כאשר המו"ל, נוני מוזס, כבר לא רוצה אותך.

דב יודקובסקי (צילום: משה שי)

גם דב יודקובסקי, מי שהפך את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה, סיים באופן דומה את הקריירה שלו בעיתון. עוד לפני שיודקובסקי פינה את כיסא העורך הכשיר נוני מוזס חדר גדול מול לשכתו של יודקובסקי ובו הושיב את משה ורדי למספר חודשים כדי שזה יכין את עצמו לקאמבק. העיתונאים במערכת נחלקו לכמה קבוצות: אלה שנותרו נאמנים ליודקובסקי, אחרים שהחליפו צד ועברו לצדו של ורדי כדי לגלות נאמנות לעורך המיועד, ואלה שקיפצו בין השניים.

אחרי כמה שנים שבהן ורדי הצעיד את "ידיעות אחרונות" לשיאים חדשים, התסריט חזר על עצמו. הפעם הקורבן היה ורדי. היחסים עם נוני מוזס הלכו והתערערו, והסוף נראה באופק. למרות זאת, ורדי רצה להישאר ורבים רצו שיישאר, כי הוא עדיין נחשב לעורך-על ולעיתונאי איכותי מהדור הישן והטוב, והעיתונאים חששו ממי שיבוא אחריו.

ואז הגיע היום שבו נפרד ורדי סופית מ"ידיעות אחרונות": הוא ניצב מאחורי שולחן העץ הגדול והשחור. זה השולחן שלידו נחתכו גורלותיהם של שועי המדינה, שעליו הוחלט על הכותרות של מחר, שמולו התבשרו עיתונאים בכירים וזוטרים על גורלם המקצועי.

מסביב, על הרצפה, היו מונחים ארגזי קרטון שבהם אוחסנו חפציו וזכרונותיו של ורדי מ-40 שנות עבודה בעיתון. המעמד היה סוריאליסטי. האיש החזק, שנראה פתאום כה חלש ופגיע, ניסה לסכם בכמה דקות תקופה של חיים שלמים, רגע לפני שהוא נפרד לעד מהמקום שנצרב בגופו ובנפשו, שעיצב אותו – ובמידה רבה עיצב את התרבות התקשורתית במדינה.

משה ורדי עם מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: משה שי)

אף אחד לא ידע מה באמת מתרחש בנפשו פנימה. ורדי החזיק תמיד את הקלפים קרוב לחזה. אבל עכשיו אפילו קלפים לא היו לו. הוא חייך והחל לומר כמה משפטי סיכום – ובפעם הראשונה חשו הנוכחים שקולו כמעט נשבר. הוא לא ויתר, כהרגלו, על הומור ציני חד ומושחז. כולם ידעו שיש לו בטן מלאה.

אלו לא רק הכוח והסמכות שניטלו ממנו. זו מהות חייו. ההוויה. התשוקה. האהבה. היצרים. התראפיה. השפיות. טעם החיים. הסיבה לקום בבוקר. "אם אתה לא אוהב את מה שאתה עושה, כולל הלחצים והאכזבות, חבל על הזמן", אמר לא פעם לעיתונאים שבאו לקטר לו.

ורדי נפרד מכל אחד ואחת בלחיצת יד. הנוכחים בחדר הבינו שאפשר להוציא את ורדי מהעיתון, אבל אי-אפשר להוציא את העיתון ממנו. ככה זה כאשר העיתונות אינה רק מקצוע. היא דרך חיים.

ירמי עמיר עבד ב"ידיעות אחרונות" במשך עשרים שנה