בחלק הראשון של מאמר זה סקרתי את מורשת ערפאת ועידן אבו-מאזן בכל הנוגע לשחיתות ברשות הפלסטינית. הצצה למצב בעזה תחת שלטון חמאס מובילה למסקנה ברורה שאין הבדלים מהותיים בין הרשות לבין חמאס מבחינת התפשטותה של תופעת השחיתות.
נכון שהציבור לא ציפה מתנועת חמאס להקים שלטון בדמות שלטונו של הח'ליפה עומר אבן אלח'טאב, דמות שההיסטוריה של האסלאם מהללת בהיותו אדם שהקפיד ליישם כללי צדק נוקשים בחברה ללא כל פשרות. אולם הציבור תלה את יהבו בכך שחמאס תשכיל לתקן את עוולותיה של הרשות הפלסטינית. לאכזבתו, התקווה התגלתה כאשליה, והניסיון של חמאס לספק חלופה לרשות נכשל.
חמאס אכן הצליחה להשליט סדר ברצועה לאחר סילוק הרשות, שתקופת שליטתה התאפיינה באנרכיה מסוימת. חמאס השיג זאת כי הפך לגורם השלטוני הבלעדי, שאינו נמנע מלהשתמש בכוח כדי לכפות את רצונו על הכפופים למרותו. אווירה של ציות מתוך פחד הרתיעה את הציבור ומנעה ממנו להביע דעה על המתרחש באופן חופשי, בתואנה שהדבר עלול לפגוע בכוח ההתנגדות. כך נפגעה זכות אדם בסיסית - חופש הביטוי.
במצב כזה של אווירת השתקה והפחדה אין פלא שתיווצר קרקע פורייה לניצול השלטון לטובת אינטרסים אישיים של בעלי השררה.
עצרת לציון 18 שנה למות יאסר ערפאת, עזה, 10.11.22 (צילום: רחים כתיב)
מבלי להתייחס לנושא של ההתנגדות ומתוך התמקדות אך ורק בפן הפנימי, ניתן לומר שאכן חמאס ביססה את אחיזתה ברצועה והאדירה את כוחה הצבאי אך נחלשה מוסרית בעיני רבים מתושבי הרצועה בשל התנהלות קלוקלת בתחומים רבים הנוגעים לחיי החברה והפרט.
הדבר אינו כרוך רק בחוסר ניסיון שאפיין את תחילת דרכה של חמאס בניהול ענייני השלטון שנפל לידיה כפרי בשל להפתעתה. מדובר בתפיסה שלמה שכוונתה הסופית לשלוט בכל ללא יריבים מתחרים. זוהי דיקטטורה בלא כחל ושרק, וכמימרתו המפורסמת של לורד אקטון "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". זהו מצבם של שלטון חמאס בעזה ושל הרשות ברמאללה.
אמנם בין חמאס ופתח מפריד שוני אידיאולוגי, אך הנטייה לשליטה מוחלטת מאחדת ביניהם. מקורה של השחיתות הן תחת חמאס והן תחת הרשות נעוץ בהעדר משטר דמוקרטי שמבטיח פיקוח, שקיפות והפרדה בין הרשויות.
אנשים חוזרים לחייהם היומיומיים ורואים פער עצום בין מה שייחלו לו וחלמו עליו, ואף הקריבו ועדיין מקריבים למענו, לבין מציאות עגומה שטופחת על פניהם - היעדר אופק לסיום הפילוג, אבטלה ועוני, שחיתות, סתימת פיות שהגיעה לממדים מבישים ועוד
בשיחות הרחוב של הציבור הפלסטיני בעזה, אנשים עורכים השוואות בין השלטון בעזה לבין התקופה שבה שלטה הרשות הפלסטינית. הרוב מגיע לידי מסקנה שמבחינת השחיתות כמעט שאין הבדל, ויש כאלה המגדילים וטוענים כי השחיתות תחת חמאס צמחה בקצב מהיר יותר וכי נוצר מעמד חדש המקורב לתנועה או הנמנה עם בכיריה וצבר הון רב בדרכים לא-לגיטימיות.
נאומים משלהבי רגשות במסגדים והתהדרות בפעילות ההתנגדות אינם תחליף לשלטון תקין שכל האזרחים יזכו בו ליחס שווה. בסופו של יום, אנשים חוזרים לחייהם היומיומיים ורואים פער עצום בין מה שייחלו לו וחלמו עליו, ואף הקריבו ועדיין מקריבים למענו, לבין מציאות עגומה שטופחת על פניהם - היעדר אופק לסיום הפילוג, אבטלה ועוני, שחיתות, סתימת פיות שהגיעה לממדים מבישים ועוד.
מאז עלתה חמאס לשלטון, ישראל כמעט שאינה מעורבת באופן ישיר בהזנת השחיתות בעזה בשל הנתק ביחסים בין שני הצדדים. עם זאת, ישראל משקיעה מאמצים כדי לשעבד את חמאס לצרכים שרק היא יכולה לספק במסגרת האסטרטגיה הישראלית לשמר את הפילוג הפלסטיני ולקנות שקט ביטחוני תמורת הקלות מסוימות.
השליטה במעברים ובמוצרים שמותר להזרים לרצועה, הכסף הקטארי במעטפה מורעלת תחת מסווה של טעמים הומניטריים בעוד שישראל מפקחת על פרטי פרטיו, פרויקטי השיקום, קרקעות המדינה, מעבר רפיח השערורייתי שם בכירי חמאס ושאר מנהיגי הארגונים זוכים ליחס מיוחד בשעה שכבודם של שאר התושבים נרמס וכספם נגזל בידי גורמים פלסטיניים ומצריים, ההיטלים הכבדים, הנפוטיזם והיתרי העבודה שמונפקים לעובדים מעזה - בכל התחומים האלה יש פוטנציאל לא-מבוטל העשוי להגביר את השחיתות.
שוק ברפיח, 20.10.22 (צילום: עבד רחים כתיב)
משקיפים רבים סבורים כי במקרה של עריכת בחירות כלליות בגדה וברצועת עזה יש לחמאס סיכויים טובים לזכות ברוב קולות המצביעים בגדה המערבית, ואילו בעזה היא לא תוכל להגיע להישג כזה. מה אנחנו למדים מסברה זו?
הציבור הפלסטיני בגדה רואה בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי - הזרם האיסלאמי - מגן לאומי, לעומת הרשות הפלסטינית הרופסת וחסרת האונים. הוא גם מביע סלידה לנוכח גילויי השחיתות והסממנים של ניהול כושל של הרשות הפלסטינית, מגמה ששיחקה לידי חמאס בבחירות ב-2006. ציבור זה לא התנסה בחוויית החיים תחת שלטון חמאס בעזה ואינו חש מה שחשים התושבים שם.
יתרה מזאת, היריב העיקרי של חמאס בגדה - דהיינו ארגון פתח - סובל מרפיון; הוא איבד הרבה מבסיס התמיכה העממית שזכה לה היסטורית והוא גם עשוי לשלם עבור חטאי הרשות. צבא, מנגנוני ביטחון והמוני פקידים ממשלתיים אינם יכולים לשמש ערובה לשלומו ולהמשך קיומו של שלטון. גורמים אלה יסייעו בידי חמאס ויכולים להפוך את הקערה על פיה.
לגבי הציבור בעזה ולמי הוא ייתן את אמונו אם תיערכנה בחירות הוגנות, חלקים רבים מציבור זה מביעים חוסר שביעות רצון משלטון חמאס על רקע התכחשות להבטחות שפיזרה בבחירות 2006 תחת הכותרת "שינוי ורפורמה". חמאס ואנשיה תופסים כל פינה שלטונית. היא חדרה לכל תחומי החיים של החברה. מנעמי השלטון, יתרונות והטבות הם מנת חלקם של מנהיגי התנועה, של חבריה ושל תומכיה.
אנו ניצבים מול תמונה קודרת שבה הציבור הפלסטיני מתייסר בשל התנהלות שליטיו, ונושא על גבו עול כבד של כיבוש מתמשך המשחית כל חלקה טובה
התנהלות זו היא כמעט העתק מקורי של ארגון פתח. היד הקשה של חמאס וההגבלות שהיא מטילה בתחומים רבים, ובכלל זה בתחום חופש הביטוי, והצרת צעדיהם של יריבים פוליטיים ובראשם פעילי פתח, יצרו רגשי זעם כמוסים כלפי חמאס ורצון לנקום בה בקלפיות אם יהיו בחירות. מה שמוסיף להתמרמרות זו הוא העובדה שנוצר מעמד חדש של אמידים בעזה המורכב ממקורבים של חמאס והנהנה מהקלות שאפשרו להם להתעשר.
ולבסוף, ראוי להודות שלמרות התמיכה הרחבה בהתנגדות ובמאבק בישראל בקרב הציבור בעזה, אשר חש גאה על כך שעזה הנצורה עם כל חולשתה ויכולותיה המוגבלות קוראת תיגר על ישראל והפכה לעצם בגרונה, לציבור זה יש כמיהה לנורמטיביות, לחיי שלום ושלווה. חלקים רבים ממנו חושבים שסיום הפילוג וחזרת הרשות לרצועה עשויים לשנות את המצב לטובה.
זוהי מסה גדולה של ציבור שאנשיה אינם חברים בארגונים השונים, אנשים השואפים לפרנס את משפחותיהם בכבוד וממתינים בכיליון עיניים ליום שבו יוסר המצור מעל עזה ויתאפשרו תנאי חיים נורמליים.
אלה אינדיקציות המצביעות על נטיות להצבעה בקרב הציבור העזתי שאינו לטובת חמאס. עם זאת, יש להדגיש כי אין לראות בכך תוצאה בלתי-נמנעת או ניבוי מדויק משום שייתכן כי השסע בפתח – בין הזרם הרשמי מחד והזרם הרפורמי בהנהגת מחמד דחלאן מאידך - יפגע בסיכויי פתח והפלגים הקרובים אליו לגרוף רוב בקולות המצביעים בעזה במיוחד מול חמאס מאוחדת שחבריה ממושמעים הרבה יותר.
אנו ניצבים מול תמונה קודרת שבה הציבור הפלסטיני מתייסר בשל התנהלות שליטיו, ונושא על גבו עול כבד של כיבוש מתמשך המשחית כל חלקה טובה. החשש הכבד של הציבור הפלסטיני הוא שהפילוג הפנימי ימשיך משום שהוא משרת את האינטרסים של השליטים הן בגדה המערבית והן בעזה, כשישראל כשחקן מרכזי ממקסמת את רווחיה וחיוך מאוזן לאוזן על פניה. לכן ניסיונות הפיוס נידונים לכישלון מראש. לדאבון הלב, הכל הפך למין נשף מסכות ותו לא.
ע'אזי אבו ג'יאב הוא תושב עזה לשעבר, פעיל פוליטי ואיש תקשורת פלסטיני, מתרגם וכותב בצוות פרויקט אופק של מכון ון ליר בירושלים