רבות דובר ונכתב על השחיתות ברשות הפלסטינית, וארגונים בינלאומיים פרסמו דו"חות שעסקו בתופעה ומתחו ביקורת על הרשות ועל אי השקיפות המאפיינת את התנהלותה. אין זה מוסיף לכבוד הלאומי הפלסטיני לטמון את הראש בחול ולטעון שכל האשמה או ביקורת בדבר שחיתות ברשות הן חסרות בסיס או פרי קנוניה.
העדר מנגנוני ניטור ופיקוח, אי-הפרדה בין הרשויות וריכוז הסמכויות בידי איש אחד שמסביבו מקהלת אינטרסנטים שדואגים אך ורק למעמדם ולכיסם - כל אלה צריכים לעורר דאגה ולהטיל ספק ברצינות כוונותיה של הרשות לנהל מלחמת חורמה נגד השחיתות במטרה לשרשה. מה אם כן הוא מקורה של השחיתות ברשות הפלסטינית ומי מזין אותה?
הציבור הפלסטיני נחשף לראשונה לסיפורים על פרשיות השחיתות של אישים רמי דרג ברשות כאשר פרצו סכסוכים בצמרת פתח והרשות, שגררו האשמות הדדיות על מעילה בכספי ציבור בהיקפים גדולים. הכסף, יש לציין, לא הוחזר לקופת הרשות והחשודים לא נחקרו ולא נתנו את הדין. השחיתות ברשות היא המשך לשחיתות המושרשת שאפיינה את אש"ף, שמבנהו הפוליטי ומערכת היחסים בין הארגונים שאיגד בתוכו נשענו על בסיס של תועלתנות.
השחיתות ברשות היא המשך לשחיתות המושרשת שאפיינה את אש"ף. עם מותו של ערפאת לא נסתם הגולל על פרשיות השחיתות, אלא התחיל עידן חדש בהנהגת אבו מאזן
מבנה זה הועתק במהותו על כל פגמיו והיה נר לרגליו של יאסר ערפאת כאשר הקים את המוסדות לניהול ענייני הרשות הפלסטינית, שהייתה אמורה להיות המדינה שבדרך. לכן טבעי היה שמחלת השחיתות תלווה את הרשות מתחילת דרכה במהדורתה הערפאתית המוכרת.
עם מותו של ערפאת לא נסתם הגולל על פרשיות השחיתות, אלא התחיל עידן חדש בהנהגת אבו-מאזן, שמצא את עצמו בתוך סערת הפילוג בין פתח לחמאס. הוא נקט צעדים פזיזים נגד רצועת עזה בחושבו שמא באמצעות הידוק המצור על עזה ייאלץ את חמאס להתכופף. מדיניות זו הייתה איוולת מוחלטת והביאה לתוצאות הפוכות.
אבו-מאזן הרבה לדבר על המלחמה בשחיתות. הוא הקים ועדה נגד שחיתות שאמורה הייתה לחקור פרשיות שחיתות ואף הוציאה צווי מעצר. אמנם, נגד אנשים שכולם נמצאים מחוץ לתחומי הרשות. לא מדובר בוועדה בלתי-תלויה, רצינית ומוסמכת, שהרי מי שעמדו בראשה הם אנשי פתח שמונו בידי אבו מאזן, ולכן היא נמנעה מלחקור ברצינות את התנהלותו. בדיקותיה וחקירותיה של הוועדה לא הביאו לתוצאות ממשיות: לא הוחזרו סכומי כסף ראויים, לא הובאו חשודים לחקירה ולא הועמדו לדין נאשמים. מקרים בודדים טופלו בדרך של הסדרים מפוקפקים מחוץ למסגרת החוק. לכן הציבור אינו מרגיש ואינו מאמין שהרשות בהנהגת אבו-מאזן נקייה משחיתות.
כאשר אבו-מאזן היה מחוץ למוסדות הרשות הוא הרבה לבקר את יאסר ערפאת על הצורה שבה ניהל את ענייני הרשות, במיוחד בתחום המנהלי והכלכלי. אולם בהיותו ראש הרשות לא רק שלא תיקן את המעוות אלא אף הוסיף חטא על פשע. אבו-מאזן אינו מאמין בתפקיד האופוזיציה, שהיא הבסיס לכל משטר דמוקרטי. הוא רוצה שתתקיים כתפאורה ואינו סובל ביקורת. הוא מנהיג מהסוג שאוהב להקיף עצמו בחבורת אנשים שמלאכתם היא להחניף ולמחוא כפיים. בהעדר מועצה מחוקקת ועם מערכת משפט שלא ניתן לתארה כבלתי-תלויה, הפך אבו-מאזן לשליט יחיד שמחוקק חוקים ומוציאם לפועל ומקבל החלטות על מינויים לתפקידים רגישים מבלי להתחשב בדעת הקהל.
אבו-מאזן מצביע, 2016 (צילום: פלאש90)
מגמה זו הגיעה לשיאה כאשר הורה על ביטול הבחירות שהיו אמורות להתקיים במאי 2021, לכאורה בשל האיסור הישראלי על קיום הבחירות בירושלים. האמת היא שגם אבו-מאזן וגם ישראל לא היו מעוניינים בקיום הבחירות. המחלוקת על ירושלים היתה רק תירוץ. ניתן היה למצוא כל מיני דרכים לעקוף את האיסור הישראלי ואף לפתוח במערכה הסברתית שתעמיד את ישראל באור שלילי כמי ששמה מקלות בגלגלי הדמוקרטיה, אך אבו-מאזן קיבל את המתנה הישראלית בברכה. בלשון המעטה, זו שחיתות פוליטית מובהקת.
אם הרשות מעוניינת לרכוש את אמון הציבור, מדוע אבו-מאזן מגלה רגישות כלפי כל ביקורת שמוטחת בבניו. האם אנחנו במשטר מלוכני? מה תפקידו של יאסר עבאס ברשות הפלסטינית או באש"ף שמאפשר לו להיות שותף בפגישות רשמיות שאבו-מאזן מקיים עם מנהיגים באזור ובעולם? מדוע לא נחקרים חשדות לגבי פעילותם העסקית של הבנים ולגבי ניצול המעמד של אביהם כנשיא הרשות?
כל עוד לא התנגש האינטרס הביטחוני של ישראל עם השחיתות ברשות, היא העלימה עין, ואף עודדה ונטלה בה חלק
העבודה מול הגורמים הישראליים נהייתה פריבילגיה ואמצעי לסחר מכר מכל הסוגים (כרטיסי VIP וכרטיסי BMC, טיוח פרשיות וסגירת תיקים נגד מקורבים לרשות וכו'). ישראל היא הגורם החזק שיכול לחלק הטבות והכול מתועל לצרכיה ולאו דווקא לצרכים ביטחוניים. על כן צמח מעין "לובי ישראלי" כפי שהוא מכונה בפי הציבור, שחיבר יחדיו פקידים רמי דרג ברשות עם אנשי עסקים ועם בעלי מעמד כלכלי - ישראלים ופלסטינים.
ברית משולשת זו נועדה לשרת את האינטרסים הצרים של חבריה ויצרה בסיס נוח לשחיתות להכות שורשים. ברית זו הכשילה בין היתר את התוכנית להחרמת הסחורה הישראלית בשוק הפלסטיני.
בפעילותה מול הרשות התרכזה ישראל בתחום הכלכלי כשלנגד עיניה מטרה אסטרטגית אחת, והיא לכבול את ידי הרשות ולמנוע כל אפשרות לפיתוחה ולהתפתחותה כך שתהיה תלויה בכלכלה הישראלית לצמיתות ולא יהיה אפיק להתקדמות לקראת עצמאות פוליטית.
יאסר ערפאת, 1994 (צילום: משה שי)
כאשר ישראל יוצאת להתקפות נגד הרשות ושולפת את כרטיס השחיתות, היא עושה זאת רק בעת משברים כדי להבטיח שהרשות תמשיך לציית לתכתיביה. השיא היה בזמנו של יאסר ערפאת כאשר אולץ למנות ראש ממשלה ושר אוצר במטרה לקצץ בסמכויותיו כי ישראל האשימה אותו בליבוי האינתיפאדה השנייה. במילים אחרות, כל עוד לא התנגש האינטרס הביטחוני של ישראל עם השחיתות ברשות, היא העלימה עין, ואף עודדה ונטלה בה חלק.
אומנם ישראל בתור מדינת כיבוש היא המקור לרוב צרותינו, אך מעניין לבחון את התנהלותה אל מול פרשיות שחיתות. מיותר לציין כי הדמוקרטיה בישראל היא בעיקר למען היהודים, וכי האזרחים הפלסטינים החיים בה מופלים לרעה. מעבר לכך, ניתן להסתכל על האופן שבו ישראל מתנהלת בתוך הדמוקרטיה שלה: פרשיות שחיתות מתגלות בישראל לעיתים תכופות והן מטופלות על ידי המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.
אצלנו, ובפרט כאשר מדובר באישים רמי דרג, התיק יורד לטמיון או שהטיפול בו מועבר למנגנון ביטחון כזה או אחר, ואוי למי שמעז לפצות את פיו. התקשורת הישראלית אינה מפסיקה לעסוק ולחטט בעניינם של שרה אשת ראש הממשלה לשעבר ושל בנו יאיר ומחפשת כל פיסת אינפורמציה המחשידה אותם בהתערבות בענייני המדינה והממשלה. נגד נתניהו עצמו מתנהל משפט על רקע האשמות בקבלת שוחד.
האם ישראל לא הייתה מודעת לסכנה שהשחיתות מציבה ליציבות הרשות? או שסברה שהיא תקל עליה לשלוט ברשות? או שמא היה זה זיווג טבעי בין מושחתים בשני הצדדים?
ישראל לא נחלשה ולא נעלמה כתוצאה מדרך טיפול זו בתופעות פסולות במשטר דמוקרטי. והרשות הפלסטינית בוודאי הייתה מתחזקת אילו נקטה מדיניות לא-מתפשרת כלפי גילויי השחיתות.
חבורת המשחיתים והמושחתים בחצרו של אבו-מאזן מקפידים לנטוע בתוכו פחדים וחששות כדי להרתיעו ולמנוע ממנו לאזור עוז ולנקוט מהלך העשוי לסכן את האינטרסים שלהם. לכן איומיו פעם להפסיק את התיאום הביטחוני ופעם למסור את המפתחות בחזרה לישראל אין בהם ממש והם הפכו לבדיחה מעציבה. חבורה זו עושה הכול כדי לנצל עד תום כל מה שניתן לניצול בתקופת כהונתו של אחרון המייסדים.
ישראל היא בלב הסצנה הזו, אך משתדלת להצטייר כטלית שכולה תכלת כאילו אין לה יד ורגל בתופעה זו. האם ישראל לא הייתה מודעת לסכנה שהשחיתות מציבה ליציבות הרשות? או שסברה שהיא תקל עליה לשלוט ברשות? או שמא היה זה זיווג טבעי בין מושחתים בשני הצדדים?
ישראל הרי יודעת שהפניית אצבע לרשות בנושאי שחיתות היא הדרך הקצרה ביותר להדק את שליטתה ברשות. נדמה שכל הגורמים האלה פעלו יחד ולחוד ויצרו מציאות מורכבת שהקורבן העיקרי בה הוא הציבור הפלסטיני הרחב.
ע'אזי אבו ג'יאב הוא תושב עזה לשעבר, פעיל פוליטי ואיש תקשורת פלסטיני, מתרגם וכותב בצוות פרויקט אופק של מכון ון ליר בירושלים