רואים ומריחים את הסוף?

"הבנאדם, אחרי שהוא גר בעזה, החלומות שלו מתכווצים", מצוטט במוסף השבת של "מעריב" שבוי פלסטיני שתפס צה"ל ברצועה. שתי קלישאות שמתחרות ביניהן בכותרות העיתונים היום – "מריחים את הסוף" מחד גיסא ו"עם האוכל בא התיאבון" מאידך גיסא – שייכות למי שחלומותיו אינם מכווצים, ולא בטוח שטוב שכך. כותרת המשנה של "מעריב" מסכמת את העניין היטב: "הגיעה נקודת ההכרעה: הפסקת האש כבר בפתח, אבל ישראל מתקשה לוותר על האפשרות למוטט את שלטון חמאס". כותרת הכתבה הראשית של מוסף "השבוע" של "הארץ" היא "מיצינו". הכותרת התחתונה, בתחתית השער של "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת הענק "גבורת האם" ("אמו של אוראל איזראלוב בן ה-7 (משמאל) הגנה עליו בגופה כשנשמעה האזעקה בבאר-שבע, אבל הילד ספג רסיסי גראד בראשו – ונלחם על חייו"), היא "רואים את הסוף". כותרת המשנה: "מקורות בקהיר: ישראל נתנה 'אור ירוק עקרוני' ליוזמה להפסקת אש. הקבינט צפוי לדון היום בסיום המלחמה".

דובר צה"ל מודיע

העיסוק של התקשורת בעצמה הפך לאחד הנושאים המרכזיים בסיקור מלחמת עזה, על רקע הסגירות התקשורתית של הצבא ושל שדה המערכה והמגויסות הפטריוטית של התקשורת. העיתונים אינם מרבים בהתבוננות רפלקסיבית וליבון של סוגיות מקצועיות, ולכן זה אחד מפירותיה המוצלחים של המלחמה הזו.

במוסף התרבות של "מעריב" (שממחזר היום את כתבת "קבלו את מבחן הקבלה הסודי לגלי-צה"ל") מתפרסם מאמר של לי-אור אברבך על דובר צה"ל, שאסר לראיין חיילים פצועים בבתי-החולים ו"חילק" את הראיונות איתם בין כלי התקשורת. "אני מאוד מקווה שהחשש של הצבא הוא מסיבות טקטיות בלבד, הקשורות למהלך הלחימה", מצטט אברבך עיתונאי אנונימי (מדוע הוא אנונימי? מדוע אי-אפשר למצוא מישהו שידבר בשמו על עניין כזה?), "ולא כי הם חוששים להראות את חיילי צה"ל בחולשתם. אם כן – זה לא תפקידם" (דובר צה"ל מכחיש את כל הסיפור).

מוסף התרבות של "ידיעות אחרונות" מציע בכתבת השער שלו ראיון עם רוני דניאל, "איש התקשורת הכי שנוי במחלוקת במלחמה". דניאל מודיע כי ביטל את המנוי על "הארץ" בעקבות ביקורת של לוי עליו (הנה שני ציטוטים קשורים מעיתוני היום: במוסף השבת של "מעריב" כותב רינו צרור: "אם דובר צה"ל אבי בניהו יעביר את הודעותיו הפומביות לכל האזרחים בו בזמן, למשל בטלפון הנייד, במרוכז, כל בעל טלפון שירצה לקבל את ההודעה, יקיש 1. מה יעשה אז הכתב הצבאי?". במוסף "השבוע" של "הארץ" כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף: "חלק מהמג"דים הפועלים ברצועה מצאו פתרון פשוט להרחיק את חייליהם מהוויכוח המתנהל בעורף על מטרות המבצע. הם נמנעים מלהכניס עיתונים, אף שהפעם צירי האספקה נסללו במהירות רבה").

"הארץ" בוחר לעסוק בפן המילולי של הסיקור התקשורתי. גדעון לוי כותב במוסף "השבוע" על הז'רגון התקשורתי שבא להעצים את יכולותיו של חמאס כדי ליצור אשליה של מאבק בין שווים (לוי שכח כנראה את הפחד האותנטי מ"מה שחמאס מכין לנו" בעזה).  הכתבה הפותחת של מוסף "הארץ" היא פרויקט עם ניחוח מקומוני, של שי גולדן: "מילון המונחים המעודכן של המבצע בעזה", העוסק בז'רגון התקשורתי של המלחמה.

גם כתבת השער של מוסף "סופשבוע" עוסקת בצנזורה, אמנם לא של צה"ל, אלא של מו"לים באירופה, שמטילים על עצמם מגבלות כדי שלא להסתכסך עם מוסלמים קיצוניים ומפחדים לפרסם דברי ביקורת על האסלאם ("חומייני ניצח", מכריזה כותרת הכתבה המתורגמת מה"אובזרבר". ציטוט נבחר: "רוב הספרות הרדיקלית ומרבית המסגדים הקיצוניים עברו לכאן מסוריה, מצרים וערב הסעודית, התמקמו במערב הליברלי, מקום שבו יש חופש דת וחופש ביטוי, עם המטרה הביזארית של הרס אותן חירויות").

ברק מכה פעמיים, את עצמו. אולמרט גם

חילוקי הדעות בין אולמרט לברק על עיתוי הפסקת הלחימה בעזה תפסו מקום בעיתונים כבר אחרי השבוע הראשון לללחימה. אתמול הם הגיעו לכותרות הראשיות, אחרי שאולמרט החליט לפוצץ את הסיפור ("ברק מחבל בלחימה" היה, בערך, המסר שלשכת אולמרט העבירה לעיתונות) כתגובה להכרזה של ברק (ששוב, נאמרה בתקשורת, בראיון ליואל מרקוס ב"הארץ", ולא מעל במה רשמית) על רצונו ליזום הפסקת אש "הומניטרית" בת שבוע.

בן כספית מקדיש לסיפור הזה את פתח מאמרו במוסף לשבת של "מעריב", מקונן על מר גורלנו שמנהיגינו רבים ומתקוטטים ביניהם בצורה כזו, וקובע כי אולמרט צדק בעימות הזה, מאחר שברק הוא מי שיזם את המהלך של הרחבת הלחימה, ומי שלא התנגד לדחיית הפסקת האש. "אהוד ברק, בינתיים, מנפק הוכחה נוספת עד כמה הוא איש מוזר", היא אחת המסקנות שלו, והוא מסכם: "בשבוע הראשון התפלקה לו השטות (במהלך תדרוך פרשנים צבאיים) של 48 שעות הפסקת האש ההומניטרית לטובת שר החוץ הצרפתי. עכשיו זה גדל לשבוע הומניטרי, לטובת יואל מרקוס. בכך בועט ברק בכל פעם מחדש בדלי החלב שאותו חלב בעצמו".

כספית מקדיש מקום גם לפיאסקו השני שסיפקו לנו הימים האחרונים: התיאור הפומבי הזחוח של אולמרט את הדרך שבה השפיע, כביכול, על הצבעתה של ארה"ב במועצת הבטחון של האו"ם. יוסי ורטר כותב על כך בקיצור ב"השבוע" של "הארץ": "הבעיה של אולמרט היא אולמרט" (ורטר גם מצביע על עובדה מצחיקה: השיר שבחרו הקמפיינרים של לבני שילווה קליפ תעמולה שלה הוא "הצלתי את העולם היום". מעבר ליומרנות, יש כאן גם אי-ידיעה: הזמרת, אנני לנוקס, היא מי שמנהיגה כעת את גל המחאה האנטי-ישראלי במערב).

זהירות, דרך ללא שוליים

רינו צרור מזכיר היום במאמר השבועי שלו במוסף השבת של "מעריב" נקודה מעניינת: הכישלון של מפלגות השוליים המרכזיות (נחמד, לא?) להמציא את עצמן מחדש. "שני צדי החברה, מימין ומשמאל, ניסו לייצר לקראת בחירות אלה מהפך דרמטי. הכיפה הסרוגה מצד ימין, והחבורה הנבוכה של מרצ מצד שמאל. שני הצדדים ביקשו להגיע לבחירות האלה אחרת מכפי שנהגו עד כה. שניהם פעלו לצורך מהפכה, שניהם ביקשו עדכון ושדרוג, שניהם חושבים שקהלם גדול מן המצביעים עבורם, ושניהם החליטו לוותר לכאורה על מאוויים אישיים, קריירה, שאיפה, תאווה ולהקריב את עצמם ממש על מזבח הרעיון האמיתי. כוונות לחוד ואנשים לחוד, שניהם בישלו פלופ ופוצצו את הבועה תוך כדי ניפוחה. מרצ עם חיים אורון מתרכזת היום בצפוני הישן והלבן בלבד, והכיפה הסרוגה, הכתומה, נפרמה לחוטיה".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך כתב את כתבת השער של מוסף "עסקים" של "מעריב", על חלומו של יעקב אילון ומה שנכשל כאן כבר פעם אחת: ערוץ חדשות שישדר 24 שעות ביממה, שייתכן שיקום "על חורבותיו של ערוץ 10".

מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כולל 78 עמודים בלבד (פלוס כריכה), וזו אינה הפעם הראשונה, גם לא השנייה. דלות הפרסומות של בין "החגים" לפסח? ייתכן. או שמשבר העיתונות המודפסת מתפשט.

ונסיים בציטוט מתחום הקולנוע (ניב שטנדל, "תרבות מעריב"): "הונגריה זה לא רק גולש, וקולנוע הונגרי זה לא רק אישטבן סאבו". שבת שלום.