ענת קם היא עורכת וכותבת דעות בעיתון "הארץ".
מה הדינמיקה של מדורי דעות בתקופת בחירות? יש ייחוד כלשהו?
בשונה משגרה, אנחנו לא מפרסמים טורים של פוליטיקאים (לא ח"כים/שרים מכהנים ולא מתמודדים) אלא אם מדובר בתגובה ישירה ונקודתית למשהו שפורסם אישית עליהם. כך לדוגמה פרסמנו טור של אלי אבידר שהגיב ליסמין לוי ונדמה לי שהיו עוד דברים שאני לא זוכרת כרגע. גם בתקופות הפריימריז, במפלגות שעושות כאלה, נמנענו מפרסום טורים של מתמודדים שלא התייחסו ישירות למשהו שנכתב עליהם. פרט לכך, כמעט כל דבר הופך להיות קשור לבחירות באיזשהו אופן - אין יותר "סתם" סוגיות חברתיות או אקטואליות, אלא הרבה דברים מסתכמים "בבחירות הקרובות עלינו לוודא ש..." וכו'.
ואיך קובעים את התמהיל? אלו העדפות אישיות של עורכים או קו מובנה? כמה קיים שיקול הגיוון במשוואה הזאת?
גיוון זה מאסט, אבל לפחות במקרים של פוליטיקאים אני לא משקיעה מאמץ מיוחד בלרדוף אחריהם שיכתבו או שיתייחסו למשהו. בנושאים אחרים ועם אנשים אחרים כן. אז זה קודם כל מתחיל במי שולח ומתי - אם לא תשלחו, זה בטח לא ייכנס. כשמדובר בכותבים שאינם פוליטיקאים, אז גם כאן אנחנו מוודאים שלכותב אין אינטרס מעבר להבעת דעתו הפרטית - למשל, אם הוא יועץ בתשלום לרשימה כלשהי - ואם יש, מציינים את זה.
אחרי שנצלחו המשוכות האלה, המבחן הוא ענייניות ורלוונטיות, כשיש עדיפות לנשים ומיעוטים. הייחוד של מדור הדעות באתר הוא שפרצופי הכותבים מאוד בולטים, ולכן הגיוון שם (או היעדרו) מאוד ניכר. מבחינת קו מובנה - זה עיתון "הארץ", עמדותיו ידועות, אבל הן ממש לא נכפות על הכותבים החיצוניים.
שנית, בגלל שזה עיתון "הארץ", אני יכולה להניח שיש גורמים מסוימים שמראש לא ישלחו לכאן את טוריהם, וזו כמובן זכותם. זה לפעמים מייצר אקו-צ'יימבר שהוא לא בשליטתנו, אבל זה המצב.
כתבת "אנחנו מוודאים שלכותב אין אינטרס מעבר להבעת דעתו הפרטית - למשל, אם הוא יועץ בתשלום לרשימה כלשהי - ואם יש, מציינים את זה". תני לנו הצצה לאחורי הקלעים של התהליך הזה, יש בצידו גם מנגנון ענישה של כאלה שלא גילו ונתפסו?
אה, אין פה ממש תהליך :) אני שואלת "אתה מייעץ לרשימה כלשהי?" ומניחה שאדם שישקר לי מבין שזו הפעם האחרונה שהטור שלו יתפרסם בעיתון אז אין לו שום אינטרס לעשות זאת. עוד לא נתקלתי במישהו שלא גילה ונתפס, ואין לי מדריך סנקציות לתרחיש כזה, אבל כאמור מי שישקר לי שרוף אצלי. אסייג ואומר שאני ערכאה נמוכה מאוד בעיתון ושיש פה אנשים שבכוחם להפוך החלטות שלי, וזה בסדר, אבל לא הייתי בוחנת את זה.
אני לא בטוח שזה מספיק. אני הייתי יוזם גם בדיקות עצמאיות. לא תמיד כותבים חושבים עד הסוף על ניגודי העניינים האפשריים והנראות שלהם. בקרה חיצונית היא כלי חשוב שמונע תקלות.
זה נכון, אבל אין לי תמיד את הזמן והסבלנות לזה, ובאמת שבשביל טור אחד לסכן קשר עם עיתון "הארץ" זה פשוט לא רציונלי. אני בטוחה שלאיש אין אינטרס כזה, ובסוף אם אדם מעוניין להטעות אותי ביודעין ובכוונה - האמצעים שלי מוגבלים. זה גם אומר עליו יותר מאשר עליי אז אני לא מאוד חוששת להיתפס בדבר כזה.
את עוסקת בעריכת המאמרים בזירה הדיגיטלית, אבל חלקם זולגים גם לדפוס. מה ההבדל בין הזירות האלה? איך יודעים שמאמר יילקח לגרסה המודפסת? יש מאמרים שנדחו מהפרינט והסתברו כהצלחה מסחררת רוויית חרטות?
ההבדל בין הזירות הוא שהנדל"ן של הפרינט מוגבל, לכן רף הכניסה גבוה יותר ולעתים גם מחייב טקסט קצר יותר. יש פעמים שבעיתון עולה גרסה קצרה ובדיגיטל, שמטבעו גמיש יותר, עולה גרסה ארוכה יותר. מה זה אומר רף כניסה גבוה? טיעון מקורי, התנסחות ייחודית, כותב בלתי צפוי וכו'. כמובן שכל הדברים האלה חשובים גם בדיגיטל, אבל בעיתון הם חשובים יותר.
אני לא תמיד יכולה לדעת בוודאות שמשהו ייכנס גם לגרסה המודפסת כי אין לזה כללים אחידים, זה תלוי טקסט וכותב/ת. לגבי מאמרים שנדחו מהפרינט והתגלו כהצלחה - אני לא יכולה לחשוב על דוגמה כרגע, אבל לפעמים דברים מופיעים בפרינט גם יומיים אחרי שהיו באתר. אין חפיפה מוחלטת בין קהלי הקוראים ולכן תמיד אפשר "לתקן" טעות כזו.
את גם כותבת טורי דעה בעיתון - מדובר על הלך מחשבה אחר מעריכה או שזה קו תודעתי רציף?
קצת משניהם. כלומר הם מזינים זה את זה. כשאני קוראת מאמרים של אחרים, גם אם הם לא מתפרסמים בסוף, זה לפעמים נותן לי רעיונות שלא חשבתי עליהם או מראה נקודת מבט אחרת משלי שיש לה פוטנציאל שכנוע לא רע שמחייבת אותי ללטש את המחשבה שלי. לפעמים זה גם מעשיר את אוצר המילים שלי. אבל בשונה מהטורים שלי ששם אני כמובן מסכימה עם הכותבת, בטורים של אחרים אני כן צריכה להשהות את השיפוט ולא לתת לאי ההסכמה שעשויה להיות לי איתם להשפיע על הבחינה העניינית של הטקסט. אני מקווה שזה מצליח לי.
בשאלה הבאה נערוך תרגיל מחשבתי מחוכם: היות ואת דמות שהתפרסמה בנסיבות שאינן חיוביות והיות שעברך נוכח בשיח כלפייך ואיתך גם ברשתות החברתיות, גם בהקשר של עיסוקך העיתונאי - אני מזמין אותך ברגע של כנות מזוקקת לשאול את עצמך את השאלה הקשה והביקורתית ביותר שאת יכולה לחשוב עליה וגם להשיב באופן מנומק.
שאלה: את מסתובבת בשטחים עם חברות מההתנחלויות, יש לך דעות מיושנות על מגדר ופמיניזם ואת לא סוציאליסטית. במה בעצם את שמאלנית? כי לקחת מסמכים על הכיבוש לפני 15 שנה?
תשובה: בישראל יש כל מיני אנומליות של מה זה ימין ומה זה שמאל, וההבחנה הלעתים מלאכותית בין פוליטי-ביטחוני לכלכלי (כלומר אפשר להיות ימין/שמאל בקטגוריה אחת וההפך בשני). במציאות הזאת קשה להגדיר שמאל ושמאלנים ואולי באמת אני לא עונה על ההגדרה הקלאסית. תפיסת העולם שלי נגזרת מהומניזם במובנו המילולי והעמוק כאחד - ראיית האדם באשר הוא אדם, לפני מין, מגדר, לאום, צבע עור, נטייה מינית וכו'. אבל כוח גדול גורר אחריות גדולה ולכן כגודל הקרדיט שיש לי לאדם באשר הוא אדם, גודל הציפיות שלי ממנו, ולכן אני מאמינה אדוקה באחריות אישית (לטוב ולרע).
בהקשרים מסוימים זה נחשב שמרנות, בהקשרים אחרים זה כמעט רדיקלי. אבל זו השמאלנות שלי, וגם כשהיא חורגת מדף המסרים של ציר גילמן-הבימה-שוקן אני שלמה איתה. עם זאת, כמו כולם איני חסינה מטעויות ואיני דוגמטית. שיניתי את דעותיי באשר לכמה דברים פעם או פעמיים בחיי ואין שום מניע שאעשה את זה גם בעתיד.
האם את חושבת שיש קושי בעובדה שיש עיתונאים, כולל אותך, שהורשעו בעבירות ביטחון ועוסקים במקצוע? האם בהקשר הזה לא נדרש סטנדרט אחר ממי שמשמש כעורך למשל ובמיוחד עורך דעות? פעם היה איסור על זה בפקודת העיתונות שבוטלה בינתיים, אבל הפולמוס מעולם לא מת.
אני יכולה להבין אנשים שזה מפריע להם, אבל צריך לפרק את זה למרכיבים. ראשית, האם הבעיה היא עצם ההרשעה הפלילית, כלומר שצריך תעודת יושר כדי לעסוק בתחום? טענה לגיטימית, שאיני מסכימה איתה אבל אפשר לדון בכך, ולשאול מתי הרשעה פלילית גוברת על חופש העיסוק. איני פדופיל שמעוניין לעבוד במשפחתון.
שנית, האם הבעיה היא הרשעה בעבירה ביטחונית? טענה לגיטימית גם כן, שגם איתה איני מסכימה, אבל אני חושבת שצריך לאפשר למערכות שיקול דעת בנושא הזה, ושהן יחשבו אם הן לוקחות את הסיכון של תגובת הקוראים/צופים/מאזינים להעסקה של מישהו שאינו עומד בסטנדרט שהם מצפים לו. שלישית, האם הבעיה היא עם זה שהורשעתי בעבירה ביטחונית שמאלנית? כאן אנחנו כבר נכנסים לעולם סתימת הפיות הפוליטית ואת זה כמובן שאיני יכולה לקבל.
במקרה הספציפי שלי, צריך לזכור גם שהעבירה הביטחונית שלי הייתה עבירה עיתונאית במהותה. כלומר, לא מכרתי את השרטוטים האדריכליים של מפקדת פיקוד צפון לחיזבאללה. העברתי מידע לעיתונאי ישראלי שכפוף לצנזורה ושעיתונו פעל על פי הנחיותיה עד הפסיק האחרון. מלבד זאת, אני לא חושבת ששיקול הדעת השגוי שהפעלתי אז משליך על יכולתי לעבוד היום כעורכת דעות ולדעתי יותר מימני אחד שטוריהם עברו אצלי יגידו לך שהייתי עניינית וללא משוא פנים.
אם היית צריכה לפרסם מאמר אחד ויחיד על הבחירות הנוכחיות, מה היה הנושא שלו, מה הזווית והפואנטה ומי היה כותב אותו?
הייתי רוצה לפתוח קבוצת ווטסאפ עם נתניהו ולפיד, לעשות ביניהם עימות כתוב ולפרסם את התכתובת as is.
ובהנחה סבירה שזה לא יקרה, מה העדיפות השניה?
השופט יצחק עמית, מכל הסיבות הברורות מאליהן, אבל מאחר שגם זה די חסר סיכוי לשנים הקרובות נראה לי שכל יו"ר ועדת בחירות לשעבר שירצה לחשוף קצת ג'וס מהעבודה שלו אקבל מאוד בברכה.
הנדל פרש לאחרונה וכך גם מלצר - אולי כדאי לנסות. אולי תחשפי לנו את סרבן המאמרים המוביל בהקשר הזה של הבחירות? למי פניתם שוב ושוב וסירב לכתוב מאמר.
גם אם הייתי יכולה לחשוף - big if - אני לא ממש יודעת כי אלון מנהל מגעים עם כל מיני אנשים בלי שאני יודעת אז גם חלק מהסירובים לא עוברים דרכי. את האנשים שסירבו לי אני לא רוצה לחשוף כדי לא לטרפד את הסיכוי שאולי הם עוד יכתבו.
סודות ותככים במרתפי "הארץ"... בואי נפנה עין למתחרים: מהו מאמר הדעה הטוב ביותר והרע ביותר שקראת אצל המתחרים בקשר לבחירות בעת האחרונה.
מאמר טוב: "שתיקת הנשיא" ב"זמן ישראל" (הוא נכתב כפוסט אבל עובר כדעה, וחשוב להציף את הצורך בדמויות ממלכתיות שידברו בתקיפות ובנחרצות נגד האלימות הפוליטית). וזו תמונת ראי שלו: "בין צום גדליה להתנקשות בשר התחבורה" ב-ynet, שהסאבטקסט שלו הוא שיש אלימות פוליטית זהה משני המחנות הפוליטיים, וזה פשוט שקר בוטה
ולסיום כבכל פעם: תני לי רעיון למרואיין אחד למדור ושאלה אחת לשאול אותו.
יורם כהן, ראש מחלקת החדשות של ערוץ 14 (אם הוא עדיין שם). שאלה לשאול אותו: אם העם הולך ונהיה ימני, למה אתם נכשלים?
אין מנוס מהמסקנה העגומה: העם ימני, התקשורת שמאלנית - גם בערוצי הימין.