מיהכותרות הראשיות

השלום חזר! "השלום אינו פשרה, הסכם שתי מדינות לשני עמים הוא הדבר הנכון לעתיד ילדינו", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ציטוט מדברים שנשא רה"מ יאיר לפיד באו"ם. "לראשונה זה שנים הציף ראש ממשלה ישראלי מעל בימת האו"ם את הסוגיה הפלסטינית", מסבירה כותרת המשנה. "לפיד באו"ם: הסדר שתי מדינות - הדבר הנכון לישראל", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ". "עשינו שלום בעבר, נעשה שלום גם בעתיד" היא הכותרת הראשית של "מעריב". אפילו ב"ישראל היום" הכותרת היא "בעד מדינה פלשתינית - אבל רק שוחרת שלום". רק ב"ג'רוזלם פוסט" בוחרים דווקא ב"מדינה פלסטינית אינה יכולה להיות ארגון טרור" לכותרת הראשית.

בכל העיתונים מסתיימת כותרת המשנה בתגובת נתניהו או "הימין" האמורפי יותר. ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" זה "נאום שכולו חולשה" המיוחס ישירות ליו"ר האופוזיציה. ב"מעריב" ו"ישראל היום" התגובה מימין מנוסחת באופן כללי יותר ולא מיוחסת לנתניהו. "ישראל היום" הוא היחיד שמספק גם את תגובת "השמאל" ("סוף סוף השלום חוזר לסדר היום").

זה אולי יישמע קצת הזוי לחוקרי העיתונות הישראלית בעוד מאה שנה (יהיו או לא יהיו?), אבל הסכסוך הישראלי פלסטיני באמת לא נמצא על סדר היום הישראלי. איראן כן, גם פיגועים ומבצעים צבאיים בעיתם, אבל לא "השלום", כלומר, התייחסות לסכסוך שלא דרך הפריזמה של פרצי האלימות התקופתיים. "העיתונות" יכולה כמובן לתרץ ולומר שמה לעשות שאין על מה לדווח, כי כבר יותר מעשור שולט בישראל פוליטיקאי שמפעל חייו הוא החרשת הנושא, אבל זה תירוץ עלוב שמסגיר תפיסת עולם לפיה "העיתונות" לא קובעת סדר יום.

אגב, זה לא שאת החלל תפס עיסוק בחינוך, בריאות (אני לא מחשיב אינפוגרפיקות קורונה), זהות, יוקר המחיה, רפורמות וכיוצא באלו החיים עצמם. במה עסקנו כל השנים האלה? כאן החוקרים הדמיוניים כבר באמת יקבלו שבץ. אגב, גם נתניהו התחיל את הסיבוב השני שלו כראש ממשלה בנאום שתי מדינות לשני עמים. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

ישראל היום

דעותיו הפוליטיות אינן ידועות לאיש, אישיותו שקטה ומופנמת, מי שעובד איתו מחבב אותו וגם העובדה שהוא מגמגם מזכה אותו בחיבה (בעיני). הוא מעיד על עצמו שהוא "לא אדם פוליטי אלא איש מקצוע", "לא אדם של מחנות אלא של כלל ישראל ואהבת ישראל" (קביעה החוזרת פעמיים במהלך הראיון), "נטול פניות", ומי ששם "את העיתונות כערך עליון". הדובר הוא עמר לחמנוביץ, עורך "ישראל היום", המתראיין לאריאל שנבל ב"מקור ראשון".

הרבה יותר קל לבוז לדמויות כמו עמוס רגב, עם הפחדנות השמרנית, חוסר הרלבנטיות והכתפיות והסיגר המגוחכים, או בועז ביסמוט, הלהגן הבלתי נלאה עם תסביך הטווסות המביך - שניהם מילאו את כיסא העורך הראשי לפני לחמנוביץ. דווקא כניסתו לתפקיד של אדם שהוא, על פניו, טיפוס נחמד ונטול תסביכים מזיקים או גינונים ראוותניים מועילה כדי למקד את הביקורת על "ישראל היום".

במובן העקרוני, לחמנוביץ הנחמד לא שונה מביסמוט הלא נעים. שניהם הסכימו לא רק לעבוד בעיתון שמתנהל בצורה מושחתת, מוכר את המצפון המקצועי של עיתונאיו, מגביל אותם וכופה עליהם משטר צנזוריאלי, אלא גם להוביל אותו. ביסמוט בכס העורך הראשי. לחמנוביץ במוסף הפוליטי.

מי שהיה שותף במשך 15 שנה לאנטי-עיתונות של עיתון מגויס ומצונזר יכול להיות מי שיהפוך אותו לעיתון חופשי? "כל הדיבורים על כך ש'ישראל היום' השתנה ונהיה כך או אחרת, מגוחכים בעיני", אומר לחמנוביץ לשנבל, "הדבר היחיד שהוא נהיה זה ענייני". זה הכי קרוב שלחמנוביץ מתקרב להכאה על חטא על כך שמאז היווסדו העיתון שבראשו הוא עומד כעת היה רתום לאינטרסים צרים של שתי משפחות, אדלסון ונתניהו, לא בהכרח בסדר הזה. ובתור אדם דתי, רגע לפני ראש השנה ויום כיפור, הוא יודע שכך לא עושים תשובה.

אגב, על האומץ המקצועי של לחמנוביץ, ותפיסתו את מקצוע העיתונות, אפשר ללמוד גם מהבחירה להעניק את הראיון האישי מאז הכניסה לתפקיד דווקא ל"מקור ראשון". "מקור ראשון" הוא כמובן עיתון האח של העיתון שהוא עורך, השייכים שניהם למרים אדלסון, ובחירת הבימה ניטרלה כל סכנה לאדג' עיתונאי מצד המרואיין או העורך שיסבו קורט מבוכה למרואיין. זו החלטה יחצנית נבונה, ושלוש המילים הללו בעצם אומרות הכל.

ביטול המינוי של מני מזוז ליו"ר ועדת הבכירים על-ידי בג"ץ מככב בשערי העיתונים, אבל ב"ישראל היום" הוא מוזכר לא רק בעמודי החדשות אלא גם ביניהם, במודעת קידום עצמי של החינמון, שמתיימר להיות מי שבגלל העבודה העיתונאית שלו בוטל המינוי של מזוז והושעה הסכם עם האיחוד האירופי.

התפארות בחשיפת מידע גלוי היא מביכה תמיד, על אחת כמה וכמה ש"ישראל היום" אפילו לא הקדים מישהו בדקה. הידיעה המוקדמת ביותר בעניין מינוי מזוז באתר "ישראל היום" היא מ-11 באוגוסט, זאת בזמן שידיעות על המחלוקת סביב המינוי התפרסמו כבר ביולי. על הסכם התרבות מתפרסמות ידיעות כבר מיוני. הידיעה באתר "ישראל היום" על הסכם התרבות היא מיום שני האחרון.

גם אם ב"ישראל היום" שמור גזיר עיתון מוקדם יותר, שלא התפרסם באתר, מגוחך לקבוע שהם אחראים בצורה כלשהי להחלטות הללו. לא שכלי תקשורת לא יכול להשפיע, בדיוק להפך, אבל בשביל זה הוא צריך להיות בעל מוניטין, להפגיז בחשיפות אמיתיות, לאחוז בסוגיה ולא להרפות.

אדם צועק את שחסר לו, שר מאיר אריאל, וב"ישראל היום" צועקים כי הם "קובעים סדר יום". המיליארדים של המייסד שלדון אדלסון הביאו את "ישראל היום" בתוך זמן קצר לראש רשימת עיתוני הדפוס, אך לרשימה שמודדת מספר עותקים, לא לזו שמודדת מוניטין. בחזית הזו דשדש "ישראל היום" מאז ומעולם בתחתית. לידתו בחטא, כמכשיר קהה בשירות פוליטיקאי בודד, עיצבה די-אן-איי של עיתונות בינונית ורופסת. מה גם שהדפוס ממילא איבד מזמן את הבכורה במחזור החדשות, ובזירה הדיגיטלית "ישראל היום" הצליח להיכשל גם בחזית התפוצה (בזה לחמנוביץ דווקא מודה).

העובדה ש"ישראל היום" אינו קובע סדר יום מונצחת גם בכתב אישום פלילי שהוגש נגד נוני מוזס ובנימין נתניהו, עורך "ידיעות אחרונות" ומי שהיה העורך דה-פקטו של "ישראל היום" (בחלקים שרלבנטיים לקידום הקריירה שלו, כלומר). עובדת היותו של "ישראל היום" עיתון "דל", כהגדרתו של נתניהו עצמו, היתה המצע לשיחות השוחד בינו ובין מוזס, שבבסיסן ההיגיון של הגבלת תפוצתו של החינמון הלא משפיע תמורת רתימת "ידיעות אחרונות", ואולי בעיקר ynet, לאינטרסים של נתניהו.

אגב, בראיון איתו, ההישג הספציפי היחיד שלחמנוביץ מזכיר, כאקזמפלר לייחודיות של עיתון ימין אידיאולוגי, הוא "תחקיר השחיתות בבל"ד". הפרסום הראוי בהחלט ראה אור בחודש שעבר, אוגוסט 2022 (בידי נטעאל בנדל, קצת אחרי שהגיע מ"הארץ"). בכירי המפלגה הורשעו כבר ב-2021, כתב האישום הוגש ב-2019, והכתבה "מדוע קברה התקשורת את 'פרשת בל"ד'" התפרסמה באתר "העין השביעית" עוד ב-2018.

"הכלי העיתונאי העיקרי הוא הסיפור", חושף לחמנוביץ בראיון איתו, "החשיפה, קביעת סדר יום, ולפעמים שכחנו שזו המנה העיקרית". אפשר היה לוותר על שלוש המילים האחרונות.

בעולם הדמיון של עשירי ישראל

מפגן הניתוק של העיתונות הישראלית מתפרש היום באופן ראוותני ממש על פני כמה עיתונים. מדלג משער לשער, מתצלום מדושן עונג אחד למשנהו. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" זו קרנית פלוג שמצולמת יושבת על כורסה בפוזה של פריץ פולני. ב"גלובס" זה רם בלינקוב בתנוחת האדם החושב, או המגרד בסנטרו. ב"מעריב" יוסי אבו שזוף מתמיד, בחליפה שמילצ'ן לא היה מתבייש לתת במתנה לנתניהו. המשותף לכולם: הם לא חיים איתנו, כאן, בישראל. כלומר, הם חולקים איתנו גבולות ואוויר (גם זה בספק), אבל לא חיים באותה מדינה.

פלוג, לשעבר נגידת בנק ישראל וכיום סגנית נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסורית באוניברסיטה העברית, מככבת אצל סבר פלוצקר והקמפיין המתמשך שלו להסביר שאין בישראל יוקר מחיה. כלומר, לפעמים האינטרסים מצטלבים ופלוצקר מסביר שדווקא יש, אבל עקביות היא מצרך יקר ועל כך, לפחות, אין ויכוח.

כיום, כשהאינטרס של נציג האלפיון העליון בעיתונות הוא למנוע את העלאת הריבית, אין יוקר מחיה. כותרת הראיון היא "החיים בארץ נעשו זולים משמעותית". פלוג עשתה מחקר שהוכיח זאת, היא מספרת, וקובעת שבעשור האחרון החיים בישראל נעשו דווקא יותר זולים.

יוקר המחיה, קובעת הפרופסורית, הוא רק "תחושה". פלוצקר משיב לה עם אמירות על "שיח הקיטורים". התחושה, מסבירה פלוג, נוצרת בגלל "ההתחזקות של השקל מול הדולר והיורו". הנה לכם שורת פתיחה מצוינת לדיאלוג עם הקופאית בסופר, המוכר במגרש המכוניות או מתווך הנדל"ן.

ההוכחה של פלוג היא שהמדד בישראל עלה בעשור האחרון רק ב-10% בעוד שבגוש היורו הוא עלה ב-22% ובארה"ב ב-29%. נעזוב את זה שיוקר המחיה החל לטפס לפני יותר מעשור, ואת זה שאם במקום אחר הוא טיפס בתקופה מסוימת באופן תלול יותר, זה לא אומר שזול כאן.

הראיון עמוס במשפטים כמו "התגובה של הבנקים המרכזיים מכוונת לעצור היווצרות ספירלה אינפלציונית שבה הציפיות להמשך ההתייקרויות מובילות להעלאות מחירים מיידיות ולדרישות לתוספות שכר שעלולות לחזור ולהאיץ את המחירים לסבב שני ושלישי". אבל למה להכביר מילים. מספיק לציין שפלוג זורקת כבדרך אגב שמחיר קילו בננות הוא חמישה שקלים. בשופרסל קילו בננות עולה תשעה שקלים. בספירלה אינפלציונית זה כמעט כפול.

לפלוג יש פנסיה תקציבית מבנק ישראל, משכורת מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ומהאוניברסיטה העברית. משהו בין 100 ל-150 אלף שקל בחודש. בשבילה זה לא משנה אם הבננות עולות חמישה שקלים או מאה שקלים לקילו. היא לא צריכה בכלל להסתכל על המחיר. חבל. אם פלוג היתה פשוט יורדת לסופר פעם בשבוע בעשור האחרון אפשר היה לחסוך את הכסף שהוציאו על המחקר שלה והמסקנות ההזויות שלו.

תוך כדי שפלוג מסבירה לפלוצקר כמה זול כאן, היא זורקת שאמנם יש מוצרים שהתייקרו מאוד. מה זה "מוצרים". למשל: מזון. אתם יודעים, מוצר המותרות הזה שתכלס אפשר גם בלעדיו. תרזו. מה יש. מוצר אחר שהתייקר: "משקאות". מפונקים שכמותכם. וגם בתי קפה ומסעדות. שבאמת, לכו לעבוד, מה אתם יושבים בבתי קפה. אה, וגם מכוניות. לכו ברגל, זה יותר בריא. ועוד "מוצר" אחד, שמוזכר בסוף הראיון: דירות. אבל חוץ מזה, חברים, הכל דבש. אתם יודעים, ההוא של הבננה.

ב"גלובס" הכתבה המרכזית היא ראיון של העורכת נעמה סיקולר והכתב אורן דורי עם מנכ"ל משרד האוצר רם בלינקוב. "הדיור הוא לא הסוגיה העיקרית ביוקר המחיה, לרוב הציבור יש דירות", הוא הציטוט שנבחר לכותרת. הראיון נפתח בכך שבלינקוב מזועזע מכך שמפגינים פוצצו הרצאה שלו במסגרת "אוצר על הבר", אירוע בשוק הפשפשים ביפו שבו בכירי האוצר באים להתחכך באוכלוסייה המקומית.

מה אומרים על מנכ"ל משרד ממשלתי, ועוד משרד האוצר, בישראל 2022, שחושב שהדיור הוא לא בעיה של יוקר מחיה ושמזדעזע מכך שהאזרחים לא רוצים לשמוע אותו? אם קישון היה חתום על זה, זה היה אמין. אם כי לסיקולר ולדורי, כך נראה, האירוניה עוברת מעל לראש.

אגב, אם פלוג לא צריכה לעשות חשבון במכולת, בלינקוב יכול פשוט לקנות את המכולת, לשבור קירות ולשכן שם עיזים. הוא שווה כמה וכמה מיליוני דולרים, שעשה אצל הטייקון אליעזר פישמן ושותפו נוני מוזס בחברת הכבלים. זה יכול להיות חלק מההסבר לניתוק.

חלק אחר יכול להיות הצורך לתרץ את הכישלון האישי. פלוג מוגנת במגדל השן של האקדמיה, בלינקוב הוא אחד הפקידים הבכירים במאבק המוצהר והכה כושל להורדת מחירי הדיור (לא שזו בעיה של יוקר מחיה, כן?). לכן אולי הוא מסביר ש"מרבית משקי הבית לא סובלים מיוקר המחיה בגלל שהם כבר נמצאים בדיור. יוקר הדיור מטריד מאוד את השוכרים ואת אלה שרוצים לקנות, אבל הם לא הרוב".

נכון, בערך שני-שלישים מהישראלים מחזיקים לפחות בדירה אחת בבעלותם, אם להאמין לסקרי הלמ"ס. נעזוב את זה ששליש מעם ישראל זה עדיין די הרבה, ועד כמה שאני יודע, הם נחשבים אזרחים מלאים ושווי זכויות, אבל מה עם השני-שלישים שיש בבעלותם דירה? האם הם לא סובלים מעליית מחירי הדיור?

בוודאי שכן. הם לא יכולים לשפר דיור. אם בתור זוג צעיר נכנסו לדירת שלושה חדרים, עכשיו כשיש להם 2.6 ילדים והם רוצים להתרחב, אין להם סיכוי. וכמובן שעליית מחירי הדיור משתקפת גם בגובה החזר המשכנתא שלהם. וכשהילדים יגדלו, אין מצב שהם יוכלו לקנות להם דירה (סקרי הלמ"ס אכן מציגים ירידה במספר בעלי הדירה, מאז תחילת האלף בערך).

ואגב, מי קנה את הדירות לשני-שלישים האלה, וכמה הורים חיסלו לעצמם את הפנסיה והעתיד בגלל זה? בנוסף, התייקרות של הדיור מתגלגלת לשכר דירה של עסקים, ומשם למחיר של דברים שאנחנו קונים. כמו בננות.

טייקון הגז אלי עזור, שגם מחזיק ב"מעריב", ממשיך לשרת את האינטרסים של חברות הגז. הפעם: ראיון השער של מוסף "עסקים" הוא מפגן חנופה של העיתון למנכ"ל דלק קידוחים ("ניו מד אנרג'י") יוסי אבו.

אבו "לא שוכח את מי שהעדיף שהגז יישאר באדמה מאשר שמישהו ירוויח ממנו", מכריזה הציטטה על השער. נעזוב את זה שמי שמרוויח מכך שהגז יישאר באדמה הוא המין האנושי, שאבו נמנה עליו, משום שדלקים פוסיליים כמו הגז פולטים גזי חממה, שגורמים לשינויי אקלים המביאים לבצורות, שטפונות, רעידות אדמה ושאר אסונות, בקנה מידה תנ"כי.

מעבר לעובדה הפעוטה הזו, הרי שמי שבגללם הגז נשאר באדמה ומרבצי הגז לא פותחו במשך שנים היו חברות הגז, שהעדיפו לחכות עד שירתמו לטובתם את התקשורת, את רה"מ נתניהו ושר האנרגיה שלו שטייניץ, שיאשרו להם לפעול באופן מונופוליסטי על חשבון רווחת האזרח הישראלי וחשבון החשמל שלו, ולייצא חלק גדול מהגז על חשבון הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל.

ב"מעריב" מציינים בתדהמה כי "החזון של אבו לעתיד כולל גם אנרגיות מתחדשות", בשילוב שאני בטוח שהבורות היא החלק המוביל על סתם שחיתות בתמהיל המצחין שלו. אבו, כמו כל מי שעוסק באנרגיה, יודע שבעתיד אין דלק פוסילי: 1. כי הוא ייגמר (מה לא הבנתם במושג "אנרגיות מתחדשות"). 2. כי אסון האקלים יאלץ את ממשלות העולם לאסור על השימוש בו לפני שייגמר. לכן המטרה שלו ושל עמיתיו היא לשרוף את הגז כמה שיותר מהר (להלן: ייצוא מוגבר).

הראיון של ליאת רון נפתח בתיאור עגמומי של משבר האנרגיה באירופה, ושוב - הו, הבורות. הרי המשבר נגרם דווקא בגלל ההימור על הגז כ"דלק מעבר" לפני השלטון המוחלט של אנרגיות מתחדשות, והתלות הנגזרת ממנו בדיקטטור הרוסי פוטין.

אבו פותח את הראיון באמירה שלפיה תגליות הגז תמר ולווייתן "הצילו את מדינת ישראל מהמשבר הכלכלי החמור בתולדותיה". אבו לא מסביר, ורון כמובן לא מתעניינת, וספר ההיסטוריה האלטרנטיבי שממנו שואב אבו את תובנותיו נותר חתום בספריית ההבל הבינלאומית, בין הפרוטוקולים של זקני ציון ויומני היטלר. האמת היא שתגלית לווייתן הצילה מישהו מהמשבר הכלכלי החמור בתולדותיו, אבל זו לא היתה מדינת ישראל אלא יצחק תשובה. הטייקון הממוזל מכולם.

אבו מתלונן על כך שהחוזה של המדינה עם זכייני חיפושי הגז הוא "אם תצליח - תשלם 50% מההכנסות". בישראל, מי שהכנסתו החודשית עולה על 55 אלף שקל בחודש משלם למדינה 50% מההכנסות. אבו מכניס כמה מיליוני שקלים בשנה, חברות הגז הרוויחו כבר יותר מכמה מיליארדים. כנראה זה ההיגיון של מי שמרוויח סכומי כסף דמיוניים: אם זה דמיוני, לא צריך לשלם על זה מס.

איראן

"האמירה הזו, שמערכת הביטחון מנעה תקיפה באיראן, היא מופרכת", הוא הציטוט שבכותרת ראיון השער של בן כספית, במוסף "מעריב", עם מפקד חיל האוויר לשעבר, מנכ"ל משרד הביטחון אמיר אשל. חלק ניכר מהראיון מוקדש לנתניהו והאופן שבו טיפל באיום הגרעין האיראני. לא השימוש בו לצורכי תעמולה והסחת דעת, לא עבירות הצנזורה אגב כך וגם לא ההצהרות כי מדובר ב"חיים עצמם", אלא מה נעשה. מעשים, לא דיבורים.

"היו דיבורים על בניין כוח, אבל לא היו מעשים", מספר אשל על הפגישה עם נתניהו בקשר לבניית כוח משימה לתקיפה באיראן, "אמרתי לו, 'שמע, אדוני ראש הממשלה, אתה כל הזמן מדבר על זה, אבל זה לא קורה. זה פשוט לא קורה. תקשיב, הרי אתה יודע מה צריך ומה אתה רוצה מול איראן, מול פה, מול שם. איך אתה לא גורם לזה לקרות?'. זה הטריף אותי. והוא לא שם על זה שקל.

"צה"ל לא יכול לשים את כמויות הכסף והאמצעים לבניית יכולות כאלה, כי זה יבוא על חשבון השוטף. היינו יכולים אולי לשים חלק, וזה לא קרה. אבל ראש הממשלה, שזה אצלו, לא נתן את זה. ואני אמרתי, תסתכל על מה מוציאים את הכסף ותשאל אם זה סדר העדיפויות שלך. ולא, זה לא היה סדר העדיפויות שלו".

אשל מספר עוד על הדרמה סביב כוונתו של נתניהו לתקוף באיראן. כספית שואל אותו אם נכון ש"ראשי זרועות הביטחון" מנעו מנתניהו להוציא לפועל את כוונתו. תשובתו של אשל היא "קשקוש בלבוש". "כשראש ממשלה במדינת ישראל רוצה משהו, בדרך כלל זה קורה. אנחנו כלים שימושיים, אנשי מקצוע שצריכים לתת חוות דעת מקצועית. [...] האמירה הזו, שמערכת הביטחון מנעה תקיפה, היא מופרכת. המערכת מילאה את אחריותה והביעה את דעתה בצורה מקצועית. ואני באמת לא יודע מה עבר בראשם של מקבלי ההחלטות. יש לי הערכות, אבל לעולם לא אדע".

לא רק נתניהו, גם טראמפ, שבלחץ נתניהו ואדלסון הוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין, מוזכר בראיון: "כשטראמפ יצא, כולנו חיכינו לקמפיין של ה'מקסימום לחץ' (Maximum Pressure Campaign). אבל זה לא עבד, כי רק אמריקה השתתפה. אף אחד אחר לא הצטרף. אתה לא יכול לשחק סטנגה עם עצמך. טראמפ יצא, אבל לא בנה קואליציה. כן, אני מבין את התזה שלפיה קל יותר לנהל משא ומתן עם איראן מוחלשת, אבל בתכלס זה לא עבד. [...]

"אני אגיד לך את זה ברור: האיראנים ידעו שלטראמפ יש אפס רצון לתקוף. ברגע שזה המצב, אז הם אומרים נתכופף קצת, נעמוד בפרץ וזה יעבור. הם הבינו שהם קראו את התמונה יותר טוב מכולם. והאירוע הזה הוא שינוי דרמטי של המצב, הוא העמיד אותנו במצב הרבה יותר גרוע. גם אני בהתחלה, כשדיברו על יציאה מההסכם, תליתי תקוות, אבל כשלא צורף לזה איום צבאי, זה נגמר. אפשר להרתיע את איראן, אבל רק אם יש איום אמין".

בהמשך מוסיף אשל ואומר: "שמע, הגרעין האיראני הוא איום שיכול לשנות את פני המזרח התיכון, ויש איום טילי ויש טרור, אבל אנחנו מדינה חזקה. ראבק, אנחנו מדינה חזקה מאוד. אנחנו יודעים להתמודד עם האיומים האלה. האיום הפנימי, השסע החברתי, ההסתה, האיום על מוסדות המדינה, על הדרגים המקצועיים, שמע, זה יכול לפרק מדינה. יש דוגמאות לזה". את החלק הזה של השיחה מנהלים המראיין והמרואיין מבלי להזכיר את שמו של ראש הממשלה לשעבר.

בנט

בשער ה"ג'רוזלם פוסט" נדפסת הפניה לחשיפה של צביקה קליין (שמשוכפלת גם בשער "מעריב", שניהם בבעלות אלי עזור): ארגונים יהודיים בארה"ב שפנו ללשכת רה"מ החליפי בנט בהצעה להתארח באירועים שהם עורכים קיבלו מענה מסוכן כשרונות בשם ג'יימי בלאק, שהציג את עצמו כמי שמייצג את בנט והציע כי בנט ינאם באירועים בתמורה לשכר של מאה אלף דולר. בנט מכחיש כי הוא מיוצג על-ידי הסוכן, והסוכן טוען כי פעל על דעת עצמו.

ענייני תקשורת

טופולסקי. ב"גלובס" מתפרסם ראיון של הדס מגן עם נדב טופולסקי, יו"ר רשת 13, נציגו של האוליגרך לן בלווטניק, הבעלים של התחנה, מי שחתום על ריסוק הדי-אן-איי הביקורתי של חדשות 10 בגוף הממוזג והאיש שתחת כהונתו המשיכה רשת לשרוף כסף בהחלטות ניהוליות גרועות ולהפסיד בגדול לקשת. הכותרת היא "אנחנו נהיה חברת מדיה גלובלית" והמסגור כולו - מפנק. הנה זווית אחרת על האיש ופועלו.

ראיון מביש בגלובס: תחת כותרת מניפולטיבית ״האיש שהוביל את רשת להבראה״ הלבינו בגלובס את אחד הכשלונות הבולטים בתעשייה נדב טופולסקי, ומציגים אותו כ"מר טלוויזיה" (לא מאשים את הכתבת) - אולי כחלק מאיזו הסכמה ״הבנה״ מוקדמת עם דוברו אלי קמיר, אחרת לא ברור באיזה עולם הדבר הזה מתקיים >>> pic.twitter.com/XAymSGHokZ

— David (Mizrahy) Verthaim (@dverthaim) September 22, 2022

ברנע. ב"ידיעות אחרונות" כורך נחום ברנע את איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' עם הניאו-נאצים. בחלק של טורו המוקדש לעליית מפלגת הימין הקיצוני בעלת השורשים הנאציים בשבדיה כותב ברנע כי התקשורת דווקא החרימה את המפלגה, וכך גם "הממסד הפוליטי". "טענתי כאן, וחזרתי וטענתי, שמי שמטפח את הכהניסטים, בפוליטיקה ובתקשורת, עושה מעשה בלתי נסלח. במו ידיו הוא כורת את הענף שעליו יושבת הדמוקרטיה, שעליו יושבת הציונות. הדוגמה השבדית מלמדת שאולי טעיתי. אין היום הרבה משמעות למה שמחליטה מפלגה או מחליט עיתון או מחליט ערוץ טלוויזיה. תחרים או תזמין, בסוף הביוב יטפס ברשת החברתית ויעלה למעלה. הניאו-נאצים בשבדיה, בן-גביר וסמוטריץ' בישראל. הכל זורם".

אפשר להאשים את הרשתות החברתיות בכל דבר כמעט, וכמעט תמיד זה גם יהיה נכון. אם כי לפי מיטב זכרוני, כשהנאצים עלו לשלטון, לא הניאו, אלה הישנים, פייסבוק עוד לא היתה קיימת.

איל. גם נדב איל, עמוד אחר-כך ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", עוסק בתקשורת. לפי נתוני אאוטבריין, הוא כותב, המלחמה באוקראינה היתה מוקד החדשות העולמיות המקוונות כשהחלה ותפסה 64% מהאייטמים הנצפים. המספר ירד ל-15% בספטמבר, ובין 8% ל-10% בארה"ב ובישראל. "סף הגירוי וההתעלמות היו ונותרו האויבים הגדולים של אוקראינה, והם הולכים ומנצחים. מה שהחליף אותם בחדשות הן ידיעות על התייקרויות אנרגיה ואינפלציה. כאשר זה המצב, אפשר להבין מדוע הרודן הרוסי מחזיק בתקווה נואשת לגבי החורף. הוא לא חושב שינצח בגלל הגז, הנפט או הפחם, אלא בגלל האדישות".

זהבי. במדורו ב"מעריב" מספר נתן זהבי כי מספר ימים לאחר שנתניהו פרסם סרטון שבו קרא לפיטוריו (אחרי שזהבי איחל שאולפן ערוץ 14 יישרף), קיבל פנייה מטעמו של נתניהו שביקש לרכוש ממנו תמונה (של נתניהו) לאוטוביוגרפיה שלו. זהבי כותב כי סירב וחותם באיחול לנתניהו שיורשע ויבלה בכלא.

ורטר מברבר ואף אחד לא בודק אותו.
לא יודע למה נכנסתי למאמר הזה, אבל כתוב שם
ש"אין דין רציפות על חוקים ממשלתיים". זה פשוט לא נכון! ברור שיש דין רציפות על חוקים ממשלתיים. כל ויקיפדיה או עיון בחוק עצמו יבהיר זאת.
כמה חסרה מחלקת הגהה... Fact checkinghttps://t.co/ySyDKJyFz7

— uRi (@usabach) September 23, 2022