האם דקירתו של הסופר סלמאן רושדי היתה ניסיון לממש את הפתווה שהוציא בזמנו איאתוללה ח'ומייני? התשובה אינה משנה, שכן העיתון האיראני "כיהאן" חלק שבחים למעשיו המתועבים של הדוקר האדי מטר, ובכך הקנה להם לגיטימיות ח'ומייניסטית ששורשיה מגיעים עד לאותה פתווה ממש. התבטאויות ברוח דומה השמיע אפילו ה"דיפלומט" מוחמד מרנדי, שמשמש כיועץ לצוות האיראני במשא ומתן על הסכם הגרעין, לא פחות.

איראנים וערבים רבים הביעו את שביעות רצונם לנוכח הדקירה, וחלקם הצהירו שהיו עושים זאת בעצמם אילו מטר היה נכשל. לפי תיאוריה אווילית אחרת שליוותה את מצהלות השמחה על הדקירה מדובר בכלל בנקמה על ההתנקשות בקאסם סולימאני, ראש כוח קודס לשעבר. מדובר, כמובן, בניסיון להקנות איזו משמעות פוליטית "אסטרטגית" לדקירה, וליצור צידוק נוסף בעבור מי שמחפשים צידוקים. כל התגובות האמורות מעלות את הדקירה למדרגת של חובה ושל מצווה דתית, ואין זה משנה אם חובה זו נובעת מתוקף הפתווה האמורה או לא.

עובדה נוספת שניתן ללמוד ממנה היא ירידתו של רושדי למחתרת. כולנו זוכרים מה קרה לאחר שבשנת 1989 יצאה הפתווה, וכיצד עותקים של "פסוקי השטן" הוצתו בפומבי בערי בריטניה. זו היתה ראשית השיח על מה שכונה אז "גלובליזציה של הטרור", אותו שיח שנעשה שגור כל כך לאחר פשעי ה-11 בספטמבר. כולנו זוכרים כמה דיסידנטים רוסים הותקפו בערי הבירה של אירופה. סלמאן רושדי עצמו חי שנים ארוכות במסתור, חושש שמא מישהו ינסה לפגוע בחייו.

גם על אוכלוסיות המהגרים והפליטים מוטלת אחריות. עליהן להיאבק בכוח נגד כל צורת התנהגות או צורת חשיבה שמסכנות את האפשרות לחיות בקרב ציבור פלורליסטי מודרני

מה שאני רוצה לומר בכך הוא שבכל קצווי תבל מסתובבות כיום התארגנויות אידאולוגיות פנאטיות שנחושות לממש את אמונותיהן אפילו במחיר של אלימות קיצונית, והן כבר מזמן אינן בשוליים הסהרוריים. לעיתים ההתארגנויות הללו נהנות מעידודן של מדינות שונות ולעיתים הן פועלות באופן עצמאי, ומונעות מלהט אידאולוגי גרידא. במקרה של האדי מטר, נראה ששתי האפשרויות נכונות. מכל מקום, כפי שידע רושדי כאשר הוא ירד למחתרת – הסכנה שיפגעו בו גורמים קיצוניים קיימת בכל מקום, ולא רק באיראן.

חשוב להבין שהגורמים הקיצוניים הללו אינם רק רוצחים או דוקרים. הם מטילים כתם על כל אוכלוסיית המהגרים והפליטים כולה. מעשים כמו אלה של האדי מטר הופכים להוכחה ניצחת לטענותיהם של הגזענים הקסנופובים, האנטי-מוסלמים בפרט, כאשר הם מתבטאים בגנות הפליטים והמהגרים. גזענים ישנם בשפע, ובצל המשברים הכלכליים הקשים התכופים הם נעשים יותר ויותר נחושים למצוא סיבות לשנאת האחר.

מדובר בבעיה אמיתית וקשה, כזו שלא יכולה להיפתר על ידי צד אחד בלבד. כל ניסיון לטפל בה צפוי להיכשל אם הוא לא יכלול שיתוף פעולה בין שני הצדדים - הממשלות הדמוקרטיות מזה ואוכלוסיות המהגרים והפליטים מזה במסגרת אסטרטגיה מאוחדת. הראשונות מצידן צריכות כמובן להיאבק במשנה מרץ בשיח הקיצוני והאלים בגבולותיהן – הן כאשר מדובר בגזענים בני ארצן והן כשמדובר במהגרים ובפליטים פנאטיים. אי-אפשר לצפות מאף אחד לרדת למחתרת כדי להגן על חייו. מאידך גיסא, גם על אוכלוסיות המהגרים והפליטים מוטלת אחריות. עליהן להיאבק בכוח נגד כל צורת התנהגות או צורת חשיבה שמסכנות את האפשרות לחיות בקרב ציבור פלורליסטי מודרני.

בשני המקרים, נכון להיום, אף אחד מהצדדים אינו עושה מספיק.

אדגים את דבריי – לגבי אוכלוסיות המהגרים בשלב זה – באמצעות מקרה אחד שכמותו ישנם עוד רבים. ימים ספורים לפני דקירת רושדי, בערים מערביות רבות כמו לונדון, מונטריאול ודרבורן (מישיגן), ערכו מהגרים מוסלמים טקסים דתיים לציון יום עאשוראא' המקודש לשיעים. אף שהטקסים בוצעו באופן פומבי וקולני, אף אחד מהמשתתפים בהם לא טרח לפנות מבעוד מועד ליתר תושבי הערים הללו ולהסביר להם מה פשר המעשים. ייתכן, אולי, שעורכי הטקסים הללו האמינו באמת ובתמים שבחוצות לונדון ומונטריאול נהוג לערוך טקסי עאשוראא' זה מאות בשנים. אולם סביר יותר שהתושבים הלא-מוסלמים של אותן ערים – על הרגליהם, תרבותם והרגישויות שלהם – היו בעיני משתתפי הטקסים האמורים כקליפת השום.

נחנו משוכנעים בצדקת דרכנו. אנחנו מתנהלים ללא דופי, כך אנחנו מאמינים, ומטילים את האשמה על אותם גזענים שמתעמרים בנו ומתנשאים עלינו לכאורה. בסופו של דבר, גישה זו צפויה להוליד רק עוד פירות באושים בצלמו ובדמותו של האדי מטר

מקרה זה הוא רק ביטוי אחד לעובדה שמהגרים ופליטים רבים תופסים את מהותו של הפלורליזם באופן שטחי ונרקיסיסטי. מדובר, בסופו של דבר, בתפיסה שפוגעת גם במהגרים ובפליטים עצמם ומעמיקה את בידודם. והרי אם האמונות שלנו כה אצילות עד שאסור לפקפק בהן וכל ניסיון להטילן בספק מסומן מייד כגזעני, ואם אנו תופסים את המערב ואת מוסדותיו בתור שטן אימפריאלי גזעני – או אז אנו בעצמנו מספקים את הצידוקים לבודד אותנו בגטאות ולהפריד אותנו מעולם הרשע שמסביב. מדוע, אפוא, אנו שולחים את ילדינו לבתי הספר שלהם? מדוע איננו דואגים לתת להם חינוך אסלאמי טהור במדרסות מבודדות וסטריליות?

יהיו מי שיאמרו שבסוף ההבדלים ייטשטשו והמחיצות ייפלו, וכולם יתאחדו סביב מדורת השבט של תרבות הצריכה. שיאמרו. דומני שכבר הצטברו מספיק ראיות לכך שהדבר פשוט אינו קורה. הלבוש והמוזיקה המסורתיים אולי פינו את מקומם לג'ינס, לטי שירט ולמוזיקת פופ. אולם את התשתית התרבותית העמוקה – זו שבמסגרתה, בין היתר, מותר לבעל להכות את רעייתו, הורים רשאים להיות אלימים כלפי ילדיהם ומקובל לרצוח אדם אחר רק מפני שדעתו שונה – אותה, תרבות הצריכה עוד לא הצליחה לשרש.

אנחנו ממשיכים להתכנס, להסתגר ולדחות מעלינו את הסביבה "הכופרת והטמאה". בנינו אינם לומדים את השפות המקומיות, אינם רוכשים מיומנויות מקצועיות, ואינם יכולים להתפרנס בכבוד כפי שמגיע להם בתור מהגרים ופליטים. אז נכון, אנחנו משוכנעים בצדקת דרכנו. אנחנו מתנהלים ללא דופי, כך אנחנו מאמינים, ומטילים את האשמה על אותם גזענים שמתעמרים בנו ומתנשאים עלינו לכאורה. בסופו של דבר, גישה זו צפויה להוליד רק עוד פירות באושים בצלמו ובדמותו של האדי מטר. כולם מפסידים מכך, בצד שלנו ובצד שלהם. 

חאזם סאריה הוא אינטלקטואל ופרשן פוליטי לבנוני. המאמר המקורי התפרסם ביומון "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט "אופק", המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: איתי מלאך. לאתר הפורום לחשיבה אזורית