זכות הציבור לדעת דוחה הבטחה לחיסיון שיחה, כך פסק השופט טל חבקין, סגן נשיא בית-משפט השלום בת"א-יפו. הסוגיה נידונה בין שאר דברים במסגרת שתי תביעות שהגישו כעשרים מתלמידיו ומילדי תלמידיו של מורה רוחני הודי. התביעות, נגד יהונתן אופק, שיצר סרט תיעודי על המורה ותלמידיו, נדחו על-ידי בית-המשפט תוך מתיחת ביקורת על התנהלות התובעים וחיובם בהוצאות בסך 80 אלף שקלים.

התובעים דרשו בשתי התביעות גם יחד פיצוי בסך כולל של 1.3 מיליון שקלים בטענה להוצאת דיבה, פגיעה בפרטיות והפרת זכויות יוצרים. התביעות התמקדו לא רק בסרט "ילדי האשראם" שיצר אופק, אלא גם בגרסה מוקדמת של הסרט ("הסקיצה"), שהפיץ לכמה ממשתתפי הסרט מבלי לטשטש את פני המשתתפים, ובחלק מגרסה מאוחרת של הסרט ("ראף קאט"), שהוקרן בסדנת קולנוע, שם טושטשו פני המשתתפים, כמו בגרסה הסופית. שמותיהם של התובעים נאסרו לפרסום.

באמצעות עורכי-הדין עמית מזור וגדי קיי טענו התובעים כי הסרט מציג את סביבתו של המורה Sri Adwayananda, שכונה "גורודב", ככת אפלה, חשאית ואלימה, שבמסגרתה הילדים הוזנחו עד כדי פגיעה נפשית מתמשכת, בעוד שהמציאות היתה שונה בתכלית. עוד נטען כי הסרטים פגעו בפרטיותם כשהציגו אותם, בין היתר כשהיו קטינים, בלא רשות. בנוסף נטען כי בסרט שולבו קטעים שלא צולמו על ידי היוצר אלא הועברו לו על ידי אחרים, בין היתר על-ידי חלק מהתובעים, תוך הפרת התחייבות שלא יעשה בהם שימוש. טענה נוספת נוגעת לשיחת טלפון עם אחת התובעות ששולבה בסרט, בניגוד מפורש להצהרת היוצר בעת קיום השיחה כי היא אינה מוקלטת.

אופק, שהיה כאמור בעצמו אחד הילדים שהגיעו עם משפחותיהם לאשראם של גורודב בהודו, טען להגנתו באמצעות עורכי-הדין אוהד רוזן ונטע סרוסי כי התביעה נגדו היא תביעת השתקה שנועדה למנוע ממנו לספר את סיפורו האישי. לדבריו, התביעה נובעת מחששם של חברי הכת כי הוא יחשוף את המעשים הפליליים החמורים שאירעו בכת ואת ההזנחה הפושעת, השיטתית והמתמשכת של הילדים שגדלו שם, כמו גם את עבירות המין החמורות שנעשו בו ובילדים נוספים שחיו עמו בכת, בידיעת התובעים ובהסכמתם שבשתיקה.

השופט טל חבקין, סגן נשיא בית-משפט השלום בת"א-יפו, דחה את התביעות תוך שהוא קובע כי ראוי היה לדון אך ורק בגרסה הסופית של הסרט, שהופצה לציבור ושאליה נחשפו רבים.

השופט מצא כי יש לדחות את התביעה בעילת לשון הרע נגד גרסת "הסקיצה" משום "שניהולה עד תום, לאחר שהוגש כתב ההגנה ופורסם הסרט הסופי, אינו מידתי ולכן בא בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט, ואף נושא אופי של 'תביעת השתקה'". לפי השופט חבקין, כיוון שאופק ממילא טשטש את פני המשתתפים בסרט בגרסאות המאוחרות יותר, אין מקום לדון בטענות על הגרסה שהופצה בצמצום רב ובלא טשטוש זהות המשתתפים.

"יתר על כן", הוסיף השופט חבקין, "מספרם הרב של התובעים בתביעה הראשונה; עמידתם על ניהול התביעה הראשונה לצד התביעה השנייה שלא לצורך; הנזק הקל שנגרם מהסקיצה, אם בכלל; הסכום הגבוה הנתבע שאינה מידתי ביחס לנזק (סך כולל של כ-800,000 ש"ח); פערי הכוחות הניכרים בין בעלי הדין; והיעדר הרלוונטיות של הסקיצה לאחר שהסרט הסופי פורסם, מובילים יחדיו למסקנה שעמידה על עילה זו (וכן על עילת הפגיעה בפרטיות) ביחס לסקיצה מתאפיינת בחוסר מידתיות ולובשת צורה של תביעת השתקה שהיא בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט".

אחרי שדחה גם את הטענות בדבר פרסום לשון הרע בגרסת ה"ראף קאט" פנה השופט חבקין לבחון את הטענות בדבר פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות בגרסה הסופית שהופצה לציבור. כאן מצא השופט כי לא ניתן היה לזהות את משתתפי הסרט ועל כן אין מקום לקבל את התביעה.

האינטרס הציבורי דוחה את הפגיעה בפרטיות

טענה נוספת של התביעה היתה כי אחת התובעות, ששוחחה עם אופק ושיחתה שולבה בסרט, הבהירה לו מראש כי אינה רוצה להתראיין בסרט ואף שאלה אותו במהלך השיחה האם הוא מקליט אותה ואופק השיב בשלילה. אופק אכן לא הקליט את השיחה אבל צלם צילם בווידיאו את אופק משוחח, כולל קולה של התובעת מצדו האחר של הקו. לשיחה צורפה כתובית לפיה היא מתבצעת מהאשראם, אף שהתובעת והנתבע היו שניהם בארה"ב באותה העת.

השופט חבקין מצא כי אותה תובעת ביססה עילה של פגיעה בפרטיות, אך לאופק עומדת הגנה לפי חוק הגנת הפרטיות. לפי החוק, הגנה טובה יכולה להיות במקרה ש"בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב". במקרה שלפנינו, קבע השופט, יש להעדיף את זכותו של אופק לחופש ביטוי על פני זכותה של התובעת לפרטיות.

"אומנם, ככלל, הבטחות יש לקיים, ומדובר בשיקול שאין להקל בו ראש [...] ברם את אינטרס ההסתמכות על הבטחה מסוג זה והסכם הסודיות שנכרת במשתמע יש לאזן מול זכות הציבור לדעת על אודות הניסיון להניא את הנתבע מלפרסם את הסרט תוך שימוש במלים קשות"

יש אינטרס ציבורי בפרסום השיחה, ציין השופט, שכן היא מדגימה וממחישה את הלחצים שהופעלו על אופק בניסיון להניא אותו מיצירת הסרט. עוד מצא השופט כי הקטע מהשיחה שהוצג בסרט לא עיוות את המסר של השיחה כולה, כפי שטענה התובעת.

בנוסף, השיחה אינה חושפת פרטים אינטימיים על התובעת; היא באה ביוזמת התובעת במטרה לגרום לאופק לחדול מעבודתו על הסרט; התובעת אינה מזוהה בגרסה שהופצה לציבור; ועל התובעת היה "לצפות את האפשרות שהיא תוקלט ולשקול את מילותיה בהתאם".

"לא הייתה לתובעת [...] סיבה לסבור שהנתבע לא יקליט אותה, יאמר לה אמת כששאלה אם השיחה מוקלטת, ושלא ישתמש בשיחה בסרט. בראייה אובייקטיבית ומפוכחת, השניים אחזו באינטרסים מנוגדים וקוטביים", כתב השופט חבקין. "אומנם, ככלל, הבטחות יש לקיים, ומדובר בשיקול שאין להקל בו ראש [...] ברם את אינטרס ההסתמכות על הבטחה מסוג זה והסכם הסודיות שנכרת במשתמע יש לאזן מול זכות הציבור לדעת על אודות הניסיון להניא את הנתבע מלפרסם את הסרט תוך שימוש במלים קשות, ניסיון התומך בטענתו בעניין לחץ שהופעל עליו בנושא".

אחרי שדחה גם את הטענות בדבר הפרת זכויות יוצרים קבע השופט כי על הנתבעים לשאת בשכר טרחת באי-כוחו של אופק בגובה 40 אלף שקלים בגין כל תביעה, ובסך הכל 80 אלף שקלים. "במיוחד הכבידה העובדה שהתובעים לא מיקדו את טענותיהם בתובענה אחת, אלא ניהלו שתי תובענות במקביל הנסבות סביב אותו עניין, ואף עשו כן בלא להבחין ביניהן על אף שהתביעות שונות מהותית", ציין השופט בהקשר זה, "הם לא זנחו את התביעה לגבי הסקיצה על אף שההתדיינות בעניינה לוקה בחוסר מידתיות".

42121-05-18
14106-06-19

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 584KB)