"לא יעזור לכם שום דבר", אמרה לאה ליאור ליאיר לפיד, בעיצומה של שביתת הנכים, "החברה הישראלית עלתה על אזרחי". ליאור, עורכת תוכניות ג'ז וקריינית בקול-ישראל, נמנתה עם מי שבילבלו מעט את דעתה של התקשורת בסיקור השביתה, ולא רק אז. נדמה שגם לפיד לא ידע בדיוק כיצד להתמודד עם המרואיינת שלו, והתקשה למצוא את דרכו ולנווט את השיחה. עם לאה, סיפרו לו התחקירנים שלו מן הסתם, אפשר לנהל כמה וכמה שיחות: על ג'ז, על תרבות צרפתית, על מסעות בעולם, וגם על מאבקם של הנכים לשוויון זכויות. וגם בנושא הזה אין לך סיכוי לקבל וידויים סוחטי דמעות על קשייו של הנכה. לא משום שהיא לא התנסתה בהם כל חייה, אלא משום שהיא מתייחסת אליהם כאל נושא למאבק פוליטי, ציבורי, ולא כאל סיפור אישי מרגיז או נוגע ללב.
אם, למשל, שואלים אותה על הנסיעות התכופות שלה לצרפת, אפשר לשמוע גם סיפורים על צורת ההתייחסות של הרשויות לנכים. בעיית הנגישות למוסדות ציבור ידועה ומוכרת. וכשהיא נוסעת, כך סיפרה לי לא אחת, ואחד מידידיה או מבני משפחת מלווה אותה אל שדה-התעופה, הפקידה בדלפק מדברת אוטומטית עם המלווה ומתעלמת ממנה, אף על פי שהיא זו שנוסעת, והיא זו שצריכה לדעת היכן היא רוצה לשבת במטוס, למשל. אם היא יושבת בכיסא גלגלים, מתייחסים אליה כאל תינוקת מפגרת שאינה יודעת מה טוב לה, סיפרה בזעם. אפשר לראות בכך אפיזודה אישית מסכנה, ואפשר לראות בזה נקודת מוצא למאבק לשנות תפיסות ועמדות.
הפגנת הנכים: לא רוצים להיות קוריוז (צילום: פלאש 90)
דומני שגם אהוד ברק, שביקש פעם אחר פעם, "תביאו לי את לאה מקול-המוזיקה", לא ידע בתחילה, שמאחורי הנועם שלאה מקרינה בשידור מסתתרת אישיות חזקה כפלדה, שנסיון ההתמודדות שלה עם המחלה ועם הרשויות רק הוסיף וחישל אותה, והיא לא תקנה שטויות ותרגילים ריקים. ככל שאפשר ללמוד מתוצאות השביתה, הוא למד.
מאזיניה הנאמנים לא ידעו שנים רבות שמאחורי הקול הנפלא והאישיות הכובשת יש נפגעת פוליו, יושבת בכיסא גלגלים, נכה במלוא מאת האחוזים. לאה ליאור רחוקה מרחוק רב מהסטריאוטיפ הנכה המוצג בכתבות בחדשות או מובא לתוכניות אירוח כקוריוז אנושי מרטיט. היא אשה עצמאית, חזקה, חכמה ורהוטה להפליא. לנו, בקול-ישראל, היא העמידה במשך השנים מבחן מעניין למידת הפתיחות והסובלנות שלנו עצמנו כלפי מי שמוגדר, מהעדר מונח טוב יותר, "בעל צרכים מיוחדים". פתאום נדרשנו להתאים את עצמנו לצרכים המיוחדים שלה. בתחילה היא נזקקה לחסדיהם של גברים חסונים שיעלו אותה על כיסא הגלגלים שלה לקומה השנייה של בניין האולפנים העתיק, וממילא הקריירה המקצועית שלה לא התפתחה על-פי כישוריה, שעליהם לא היה חולק, אלא על-פי מגבלותיה הטכניות. אך בהמשך נקבעו האולפנים על-פי מידת הנגישות אליהם, ולהנהלה לא היה מנוס מלבנות גשר מיוחד בשבילה ובשביל אבי אתגר, שנפגע בתאונת דרכים ומאז יושב גם הוא בכיסא גלגלים. במתקן האולפנים שהוקם כעבור כמה שנים ברוממה כבר הותקנו שירותים מיוחדים לנכים – ומי שמכיר את מידת נכונותה של הנהלת רשות-השידור להושיט יד לכיס כדי להיענות לצורכי עובדיה, מבין את גודל השינוי.
לאה ליאור – ואני מקווה שהיא סולחת לי על שאני מדברת כאן בשמה – התגייסה למאבק הנכים רק בשנים האחרונות, ומבחינה זו היא מוכיחה את השינוי המרתק שעוברים הנכים בזירה הציבורית בכלל, ובתקשורת בפרט. לא עוד מסכנים המבקשים חסדים ולא מסוגלים לענות על טענות כלכליות ניצחות של אנשי האוצר, אלא אנשים עם מגבלות, שדורשים זכויות אדם בקול רם ומנומק היטב; אנשים שיש להם תשובות לא רעות בכלל לטענות של אנשי האוצר, ושהמשפטנים שלהם לא פחות טובים מהמשפטנים של הצד האחר. אפילו הדרישה לראות בהם נכס, ולא נטל, על הכלכלה נשמעת פתאום סבירה יותר. התקשורת, יש לציין, לא מיהרה להפנים את השינוי. הנכים החדשים האלה לא רוצים להיות קוריוז חביב. אדרבה, הם הולכים לפני המחנה ומצביעים לו על הדרך שבה עליו ללכת. ואת זה התקשורת, שכל-כך יודעת תמיד טוב יותר מכולם, לא אוהבת לשמוע. אחרי ככלות הכל, כסאות גלגלים מצטלמים טוב, בייחוד בכניסה למשרד האוצר, וכשהנכים יושבים מול פקידי האוצר, אפשר להבחין בלא קושי במצוקתם של הפקידים. לא צריך לדבר, צריך רק להתבונן בשפות הגוף הנבדלות, וזה כל הסיפור.
מחאות חברתיות הן עניין עונתי, בחודשי הסתיו והחורף, עם הכנת תקציב המדינה. בכל שנה עולים לרגל חולי הסרטן, החקלאים, המורים, הסטודנטים, תלמידי הישיבות, ושוטחים את טענותיהם על קיפוחם בתקציב. הם עושים חיים קלים לתקשורת, שרק מחכה שיבואו הבעיות אל פתחה, בלי להתאמץ, ואפשר יהיה לנגח את הממשלה התורנית ולהיראות חברתיים וצודקים. ובכל זאת, מאבקם של הנכים הפעם היה שונה. בכך שהשכילו להעביר את תביעותיהם למישור של זכויות האדם – גם לארגון שלהם קראו "בזכות" – שינו את מילון המונחים וההתייחסות אליהם, וזו, לצד הנחישות המפתיעה של השובתים במשרד האוצר, היתה אחת הסיבות להצלחתם.
בעלי טורים כלכליים נחרדו. אחרי הנכים יבואו כל האחרים עם התביעות הצודקות והמופרכות, ומה יישאר מהתקציב, ומי ידאג לצמיחה ולכל שאר הדברים החשובים באמת? שנים ארוכות היתה התקשורת שפוטה של הכלכלנים. מול אנשי הכלכלה החכמים (הגברים ברובם), שיודעים טוב יותר מה טוב לכולנו, החזקים, הצודקים, שלא נשברים, הועמדו אנשי (מרביתם נשי) החברה הרכרוכיים, שמתמוססים מול החלכאים והנדכאים, הם לא מבינים כלום וימיטו עלינו – ועל החלשים בחברה – אסון.
כל זה משתנה במהירות. קוראים לזה שינוי בסדרי העדיפות. קשה להצביע על נקודת השינוי – אם היו אלה הסטודנטים, או אולי העובדים הסוציאלים לפניהם, או האחיות שנאבקו והצליחו. מה שברור הוא, שהנושאים החברתיים הם כבר לא מלה גסה. הזקנה במסדרון יכולה ללמד את כולנו פרק בהלכות קמפיין וקביעת סדר-יום ציבורי.
"החברה הישראלית לובשת כבר בגדים אזרחיים, ולא יעזור לכם כלום", אמרה לאה ליאור. לפוליטיקאים זה אולי לא נוח, קווי הגבול בין המפלגות לא ברורים, הגושים מעורבבים אלה באלה, אבל מה שברור הוא, שהתקשורת לא ממש יודעת מה לעשות עם השינוי הזה, שהפעם היא לא יכולה להתהדר בתפקיד המחוללת שלה. אין ספק, התקשורת הפעם פיגרה אחר האירועים ואיחרה בהבנת המשמעויות שלהם. כאשר עוסקים בסוגיות בטחוניות-מדיניות, ההצגה מוכרת והעבודה מתנהלת ממש מאליה. יש חלוקה ידועה לנצים ויונים, לחסידי הפשרה מול העומדים על משמר המורשת הלאומית, הרשימות ידועות, המרואיינים מוכנים להתייצב בהתראה של דקות ומסוגלים לשנן את העמדות לכאן ולכאן גם מתוך שינה. ואילו בנושאים חברתיים אנחנו מנווטים בארץ לא ידועה. יש המון הפתעות, ואילו התקשורת אוהבת להפתיע, אבל שונאת להיות מופתעת.
פעם, לפני המון זמן, כשעוד לא היה עם מי לדבר סביבנו, והעולם היה כולו נגדנו, היו שאמרו, שאחרי ימות המשיח, כשיהיה שלום בארץ, רק אז יפרצו ויעלו הבעיות האמיתיות של החברה הישראלית. מי אנחנו, מי משלנו, מי לא, מה אנחנו רוצים מעצמנו, ומה אנחנו מוכנים לעשות לשם כך. והנה, המשיח עוד לא כאן, הסדרי הקבע עם הפלסטינים וההסכם עם סוריה עדיין רחוקים נכון לשעה זו – אבל אין מנוס מן התחושה שהשאלות הגדולות ההן כבר מאחורינו בצורה כזו או אחרת. אולי זה לא טוב, הרי עוד נזדקק לכל הכוח להתמודד עם שעות לא קלות של פיגועים ומבחנים קשים אחרים, והמנוחה והנחלה עודן רחוקות. ובכל זאת, הגיע תורן של שאלות אחרות, ואיתן גם הגיבורים שמתחלפים, והשמות החדשים שמתחילים למלא את עמודי החדשות. הנושאים החדשים האלה לא ממש מסעירים. כי לא הרי תשלומים למטפלות פיליפיניות (שרק הן מוכנות לעשות את העבודה הסיעודית הקשה ביותר) כהרי עתידם של יקבי הגולן הפוטוגניים. אבל הם נוגעים לכולנו. גם לעיתונאים.
גיליון 24, ינואר 2000