דימוי הקומפרסור שהשתמש בו הסופר עמוס עוז לתאר את תחושותיו ביום שלאחר הבחירות – הקומפרסור שחדל להרעיש מתחת לחלון ולפתע משתרר שקט גדול – הוא בלי ספק עוד אחד מהדימויים הלהטוטניים שמעוררים ברבים קנאה בעוז ובכשרונו לשים את האצבע על מה שכולם מרגישים, אבל לא יודעים לנסח.

אני מוצאת את עצמי נזכרת בו לעתים קרובות מאוד מאז הבחירות, משום שהקומפרסור אולי חדל לטרטר והביא לנו הקלה גדולה, אבל הוא ממשיך להטריד דווקא בשקט המתמשך. הוא נשאר מתחת לחלון, ובכל בוקר אנחנו מתעוררים בחרדה, איך זה שהוא עדיין שקט, ומתי הוא שוב יתחיל לקדוח. העצבים עדיין דרוכים ומקשים להתרכז. מה קורה שם מתחת לחלון, היכן מפעילי הקומפרסור, מה הם מתכננים לנו עכשיו? ואין הכוונה לבנימין נתניהו האיש, שהולך לעשות עסקים ולהרצות ולתכנן – או לא – את הקאמבק הידוע.

זמן קצר לאחר הבחירות – בעצם עברו רק חודשיים וחצי, וחודש וחצי מאז כינון הממשלה החדשה, אבל למי יש כוח לחשוב על זה – הודה ירון דקל שכולם אהבו כל-כך לשנוא את מידת החשיפה הבלתי מתקבלת על הדעת שלו בתקשורת, שהוא וכל עמיתיו, הפרשנים הפוליטיים, נתונים בתהליך גמילה מהפוליטיקה ומהתקשורת של נתניהו. "מילא גמילה", נאנח דקל, "אבל שייתנו לנו את זה בהדרגה. כשעושים את זה כל-כך בבת אחת, זה לא גמילה, זה קריז".

אין לי מושג בתהליכי גמילה קצרי טווח וארוכי טווח. מה שבטוח, טוב שהגיע אוגוסט, שנותן לכולנו הזדמנות לקחת אוויר. אפילו הפרשנים הפוליטיים יוצאים לחופשה המגיעה להם ולנו בדין, ואולי אפילו תהיה להם, ולנו, הזדמנות לחשוב קצת, ונראה מה ייצא מזה.

איור: ליעד שמיר

הרבה נכתב ונאמר על פוליטיקת הספין של בנימין נתניהו, על ישיבות הבוקר בלשכת ראש הממשלה, שבמרכזן מה אומרים בתוכניות הבוקר וברדיו, ביומני החדשות, בשידורי אחר-הצהריים של הטלוויזיה ובחדשות הערב והלילה – ואחר-כך התגובות, והתגובות על התגובות, ומהומה אדירה, וענני אבק, שבסופם התברר ששום דבר לא קרה. שום ספל לא זז ממקומו על השולחן, שלא לדבר על מפעלים גדולים יותר, שלשמם קמה ממשלה. אבל היה המון אקשן, היה המון בלגן. התקשורת התמסרה בקלות, כמו שהיא עושה תמיד לכל סיפור בלי אבחנה במקומו בסדר החשיבות – החל במטפלת וכלה ביועץ המשפטי ובהסכמי וואי – לאו דווקא מתוך רשעות או שנאה יתרה, אלא משום שזה כל-כך קל: פורצת שערורייה, ובאותו רגע לא צריך עוד לחשוב איך למלא את הזמן, או את עמודי העיתון. הכל מתנהל כמעט מאליו. רשימת המגיבים צצה ועולה אוטומטית, אחד משמאל, אחד מימין, אחד בעד ואחד נגד – את רובי ריבלין/לימור ליבנת/יהושע מצא/סילבן שלום/דני נוה מול אופיר פינס/חיים רמון/דליה איציק/אבי יחזקאל/אפרים סנה כבר העלינו לשידור? – ועשינו את שלנו. העלינו את הנושא לדיון, היו התבטאויות חריפות, נוחות לציטוט בתקצירי היומנים הבאים, המון דרמה, היו צעקות – בקיצור, היה יופי של שידור. לא היה זמן לעניינים אחרים שעל הפרק, אבל הם תמיד יכולים לחכות.

עכשיו, הזמן עובר, והקומפרסור ממשיך לשתוק, ותהליך הגמילה קשה הרבה יותר ממה שחשבנו. כי אם התקשורת אינה עומדת במוקד הווייתו של ראש הממשלה ושל הסובבים אותו, איפה זה מעמיד אותנו? משעשע במיוחד היה לקרוא את שפע המאמרים שדיברו אל כך, שהעובדה שחודש ימים לאחר שנכנס לתפקיד, עדיין לא מינה אהוד ברק יועץ תקשורת מסודר ומאורגן. לא לצורכי פנים ולא לצורכי העיתונות הזרה. העיכוב בכינוס הקבינט המדיני-בטחוני זכה לפחות התייחסות מאשר העיכוב בהקמת לשכת דוברות מסודרת. אמנם שני הדוברים, מירב פרסי-צדוק ודוד זיסו, עומדים לרשות הכתבים במקצועיות, כך מודים אפילו גדולי המבקרים, אבל התפקיד גדול עליהם, הם לא משתתפים בדיונים החשובים(!!!), הם לא בני-סמכא בתחום המדיני, ולפעמים יש גם סתירות בין ההודעות שהם מוציאים. מישהו סיפר אפילו, שאביב בושינסקי ודוד בר-אילן מרשים לעצמם לחייך, כי מהר כל-כך מתגעגעים אליהם. בעלי הטורים ציינו שהדבר מעיד על טירונות פוליטית מצד ברק, על חריקות בלשכה, והזהירו מפני ההשלכות החמורות שיהיו לחילופי הדברים בין ברק לבין וולף בליצר וקרן נויבך בבית הלבן. וזו עוד הוכחה לכך שברק לא סומך על איש, שהוא דיקטטור מסוכן. עובדה, גם שרים בממשלתו, וגורמים בכירים במפלגתו, שכמובן אינם מזדהים בשמם, בקולם ובתמונתם, אומרים שזה לא בסדר, והתסיסה גוברת, ואנחנו הרי כבר יודעים לאן כל זה מוביל. עובדה, בסיבוב הקודם בלשכה זה נגמר רע.

כל זה נכון. זו הבעיה של ברק ושל השרים בממשלתו והגורמים הבכירים במפלגתו, וגם שלנו, כמי שיידרשו להצביע בבחירות הבאות, בעוד כך וכך שנים. אבל בינתיים, אם התקשורת אינה עומדת במרכז, מה זה אומר עלינו? אם מה שאנחנו אומרים וכותבים הוא לא העיקר, אלא רק עוד אחד בשורה ארוכה של גורמים המרכיבים את התמונה – זה מאוד לא נעים. אבל אולי אחרי התדהמה והעלבון אפשר לנצל את ההזדמנות – אוגוסט והחגים שהשנה באים עלינו לטובה מוקדם – לקחת אוויר ולחשוב, מה עושים עם זה. לא לשקוע, חלילה, בתרדמת קיץ נעימה ולזנוח את הדיווח על המתרחש וההצבעה על מה שלא תקין, אלא להפך. כאשר רמת הרעש יורדת, אפשר להתחיל לחשוב ולדבר, באמת. והרי יש המון מה לומר, וחשוב לומר, על המהות ועל הסגנון. על ריכוז הכוח המוגזם בידיו של אדם אחד, אוהב כוח, על הרחבת הממשלה וחלקם של הגנרלים, הנשים והערבים בה, ועל התהליך המדיני, על ההתנהלות (סליחה על הביטוי) מול ערפאת ואסד, ועוד לא דיברנו על ש"ס ומרצ והמצב הכלכלי והעולם. לדבר, לא לצעוק. ולא רק כדי שלא יגידו שרק את בנימין נתניהו תקפנו, מפני שהוא היה מהמחנה האחר, ולברק אנחנו נותנים הנחות, מפני שהוא משלנו, אלא משום שהנושאים הללו הם באמת בנפשנו.

זו אולי גם הזדמנות להרחיב את המושג "חדשות" ו"אקטואליה". אורחים מחוץ-לארץ נדהמים תמיד לשמוע שכל מהדורת חדשות נפתחת במלים "ראש הממשלה אמר, ראש הממשלה עשה, ראש הממשלה הלך, ראש הממשלה בא". "באמריקה", הם אומרים, "הנשיא כמעט לא מופיע בחדשות, וגם כשהוא מופיע בשנה האחרונה, ההקשרים לא היו פוליטיים או מדיניים במיוחד. מדוע", הם שואלים, "בארץ עתירת חדשות כל-כך, שהיא חלום רטוב של עיתונאים, משום שכל-כך הרבה קורה בה כל הזמן, צריך הכל להסתובב סביב טבורו של איש אחד?".

באמת מדוע? והנה נפתח חלון הזדמנויות לנושאים אחרים הנוגעים הרבה יותר לחיינו, ולא רק כברירת מחדל כדי להעביר את הזמן: לסוגיית השפכים (גם בלי זעקות השבר של השרה החדשה, שלא רצתה את התפקיד ואחר-כך גילתה שהמצב על סף אסון), למפלס הכנרת, לבעיות תכנון או לדו"ח השנתי של האגודה לזכויות האזרח. גם העיסוק החיוני כל-כך בגילויי האלימות יימצא אפקטיבי יותר אם יתנהל בשקט ובמחשבה תחילה.

אם באמת המלה המשודרת והכתובה בעיתונים היא לא חזות הכל, זו הזדמנות פז לבחון את משמעותה ומשקלה האמיתיים, ולחזור למנעד המקורי שלה: לא כל איש המחנה הלאומי הוא לאומן, ולא כל לאומן הוא פשיסט. לא כל גינוי הוא התקפה מוחצת חסרת תקדים. לא כל בעיה היא שערורייה שלא היתה כמוה במקומותינו, כי אז, כשיהיו פשיסטים, ותהיה התקפה מוחצת, ותהיה שערורייה, ויהיה משבר חסר תקדים, מה נאמר?

זה באמת חלון הזדמנויות נדיר. כי הרי בכל רגע עלול הכל להתהפך. המשא-ומתן המדיני יצבור תאוצה, וכל צד יבקש לנצל את התקשורת כדי לקדם את עמדותיו. הכלכלה תנסוק או תצנח, יחסי העבודה יגיעו לנקודת רתיחה, ורמת הרעש תגדל בהכרח. אז שוב יהיו שערוריות, הדלפות, ואפילו אולי הגורמים הבכירים והשרים יחדלו להסתתר מאחורינו ולבקש שאנחנו נעשה להם את העבודה השחורה, ויעיזו להביע את ביקורתם בגלוי, ושוב תהיה חגיגה, כמו שאנחנו אוהבים.

גיליון 22, ספטמבר 1999