יומן בוקר, 25 באוגוסט 1995. מנחם פרידמן, הכתב לענייני כלכלה, מסיים את "מחלקת עסקים" ואומר לי: "לא תאמיני מה אני הולך לעשות - אני חוזר למיטה וישן עוד שעתיים". "יש בזה משהו. רק אגמור את השידור, בשמונה ורבע, וגם אני הולכת לישון. בקושי הצלחתי להתעורר הבוקר", אני משיבה.
כעבור פחות מעשר דקות נשמע קולו של פרידמן בטלפון, מבוהל, מבועת. בדרכו הביתה נקלע למקום הפיגוע באוטובוס מספר 26 ברמות אשכול, שניות אחדות לאחר הפיצוץ. עוד כמה בירורים, והוא עולה לשידור. "פיגוע באוטובוס, ושוב אותם המראות כמו בדיזנגוף וברמת-גן", הוא צועק והאימה נשמעת בקולו. "הרוגים, פצועים, חלקי גופות פזורים, שלד האוטובוס מפויח. לא תאמינו על מה אני דורך", הוא חוזר ואומר המום. ברקע בליל הקולות המוכר, זעקות, צופרי אמבולנסים וקריאותיהם של אנשי הביטחון לקהל להתרחק מן המקום מחשש למטענים נוספים. ומנחם פרידמן ממשיך לדווח, לתאר את מראה עיניו, וכנדרש - וכמקובל - מביא עדי ראייה שמספרים בפרטי פרטים את מה שראו ושמעו והריחו. עוברות עוד כמה דקות, ואל פרידמן מצטרפים כתבים נוספים, והם מתחרים זה בזה בתיאורים המצמררים.
איור: ירמי פינקוס
אני באולפן הנקי, הסטרילי. מעבר לזכוכית מהומת אלוהים, ועלי לנווט אותה אל המיקרופון וממנו והלאה. עוד כתב נכנס לשידור ומפרט מה משתלשל מצמרות העצים ועל מה הוא דורך, ובטני מתהפכת. באותו רגע, עוד קודם שאני מספיקה לחשוב ולנתח, אני שומעת את עצמי אומרת לו בקול שקט ומדוד: "נדמה לי שהבנו את הפרינציפ. אתה יכול לחסוך לנו את כל הפרטים הגראפיים. בבקשה ממך". וכמעט אני מתחרטת על הדברים, משום שבוודאי יהיה מי שיאמר, שאני מועלת בתפקידי הממלכתי, שאני מנסה להמעיט מעוצמת הזוועה ופוגעת בזכותו של הציבור לדעת מה בדיוק קורה ברמות אשכול ברגע זה. ובוודאי יהיה גם מי שימצא לכך סימוכין בדעותי הפוליטיות הידועות לכל מי שלא טרח מעולם לשאול אותי עליהן. וכמעט אני נוזפת בעצמי, על שאיני מגלה את מידת ההזדהות הדרושה עם הטרגדיה ועם קורבנותיה, ושמא הסטריליות של האולפן השתלטה עלי. שהרי כל-כך קל לשבת מרחוק ולומר לאנשים בזירת התופת להתאפק. זו דרישה לא אנושית.
אך למרבה התדהמה, בהרף השנייה שחלף בין ההערה לבין החרטה, נשמע קולו של הכתב, ובמקום לנזוף בי על שאיני יודעת על מה אני מדברת, נדמה שהוא מתעשת ולשונו משתנה והופכת מאופקת ועניינית יותר. לאחר מכן התברר, שההערה הקצרה והזהירה ההיא הכתיבה, ולו בלי דעת, גם את נימת הדיווחים של הכתבים האחרים. ועם זה, מי שיבדוק את השידורים בשעות ההן יתקשה לומר, שלא היה ביטוי הולם לגודל הזוועה.
לא רק נימת הקול, גם אוצר המלים. לפני כמה וכמה פיגועים התלבטנו, כמה מגישי יומנים ב"קול ישראל", בסוגיה מתי הרג בפיגוע הופך לרצח, ומתי רצח הופך לטבח. דקות אחדות לאחר פיגוע מיהר אחד מאותם מטלפנים ושולחי פקסים מקצועיים לזעוק מרה על כך שאיננו משתמשים במונח "רצח", ומדוע "טבח" שמור רק למעשהו של גולדשטיין במערת המכפלה. "יש בעיה", אמר מי שאמר בדיון הספונטני. "אם נשתמש עכשיו במונח 'רצח', מה נאמר בפעם הבאה?" כמה צמחוניות נשמעות עכשיו ההתלבטויות ההן. באחד המשדרים המיוחדים שמעתי בזמן האחרון מראיין בכיר שואל אלוף במיל', "אתה, שהיית ילד שואה, מה אתה אומר עכשיו, כשהשואה הגיעה לתל-אביב?" שכה אחיה!
הזכות לא לדעת
נכון, אין דבר מקומם ונלעג יותר מעיתונאי המספר על חוויותיו, רגשותיו ומחשבותיו במהלך פיגוע טרור רצחני. כביכול, שוב העיתונאי הוא הסיפור ולא המספר. נלעג ומקומם יותר לדבר על חוויותיו של מי שיושב באותם רגעים באולפן, הרחק ממקום הזוועה, וכל תפקידו להעביר את השידור, לנווט בין דיווחי הכתבים בשטח, לראיין את העוסקים במלאכת הפינוי המחרידה ולא לשכוח, כמובן, את מוקד התנועה ואת ההנחיות לנהגים כיצד לחמוק מהפקקים.
אין זה מעניינו של הציבור בכמה החלטות של שברירי שנייה כרוך השידור המביא אליו בזמן אמת את המראות והקולות. הוא רוצה לדעת הכל; זו זכותו המקודשת, כידוע. הוא רוצה להיות שותף עכשיו, לא אחר-כך, כשיהיה זמן לחשוב, לנסח ולערוך. עניינים הרי-עולם כטון הדיבור וזווית הראש אינם נוגעים לקצה הזרת שלו. הוא לא מודע לשיקולים, לסבך הבעיות הטכניות הכרוכות בשידור ממקום פיגוע, לאחר שקרסה כל מערכת הטלפונים והפלאפונים, או למורכבות הניווט בין הגורמים השונים. אבל אין זה פוטר את מי שיושב מאחורי המיקרופון מכל אלה.
אולי שכחנו, שזה בדיוק תפקידו של מי שיושב באולפן: לנווט ולא להתנווט, ובייחוד לא לנסות לנחש מה מישהו אחר היה רוצה לשמוע. הוא גם חייב לזכור את מה שכנראה שכחנו לפני כמה וכמה פיגועים, שזכותו של הציבור לדעת מה קורה נופלת מזכותה של משפחת הרוג בפיגוע שלא לדעת מה בדיוק קרה והיכן אספו אנשי "חסד של אמת" את שרידיו של יקירם. אבל הרי המשפחה ההיא מזמן - לפני כמה דקות או כמה שעות - הופקעה מרשות עצמה והפכה לנכס ציבורי, וכך מותר להציע לה בעיצומו של ההלם הנורא להצמיד אליה צוות שילווה אותה בשעות הקשות האלה, "בלעדי, כמובן".
לאחר הפיגוע בדיזנגוף סנטר התבקשתי לראיין אדם, שאיבד את אשתו וחמותו בפיגוע. הדם קפא בעורקי וכמעט ביקשתי מאחד הכתבים שיראיין אותו ויביא לי כתבה מוקלטת מוכנה. אינני טובה בשיחות מעין אלה. איני מצליחה להסתיר את המבוכה והצמרמורת ולשמור על התמהיל הנכון שבין ממלכתיות לאמפתיה. אבל לא הסתייע, והאיש כבר היה "על הקו". הוא סיפר על יקירותיו, מה עשו בקניון וכיצד נודע לו גורלן באבו-כביר. לבסוף לא יכולתי להתאפק והוספתי, "אין לי מושג מדוע אנשים שאיבדו את יקיריהם מוכנים, ולפעמים מעוניינים, לדבר בתקשורת זמן קצר לאחר שנודע להם מה קרה. למה הסכמת אתה?" האיש, בעל אישיות חזקה וכושר ביטוי נפלא, אמר: "הסכמתי לדבר, כי יש הרבה אנשים שממהרים לדבר בשם הקורבנות ולנצל אותם לצורכי הרעיונות שלהם. ואני מתנגד לכך ורוצה לומר, שהם לא מדברים בשמי". נפרדתי ממנו בכל הקלישאות המתבקשות והנכונות כל-כך על מי שמבקשים לנחם ומוצאים עצמם מנוחמים, וכיוצא באלה. בערב ראיתי אותו בכל תחנות השידור, ולמרות שהאיש עשה זאת מרצונו החופשי ובתחושת שליחות, לא יכולתי לעצור את הקבס על שגם אני הצטרפתי למקהלה ולמנגנון המפקיע אדם מרשות היחיד בשירות הציבור וצרכיו, שאני אמורה כביכול לדעת מה הם ולספקם.
מה שמביא אותי אל הפוליטיקאים; איך אפשר לשכוח אותם? בפיגועים האחרונים עשינו לעצמנו, העוסקים במלאכת השידורים הישירים, מנהג: לבדוק את משך הזמן שבו אנחנו יכולים להעביר שידור בלי להזדקק לשירותיהם, גם לא אלה שממהרים למקום ושיש להם מה לומר, כמובן. הם גם לומדים מהר כיצד להיצמד לכל כתב עד שיאמר, "נמצא לידנו חבר הכנסת פלמוני", וכבר הוא מעביר אליו את המיקרופון, ולפני שאתה באולפן מספיק לנשום, הוא כבר משמיע את נהמות לבו. כמה קל בנסיבות האלה להיות צודק, נחרץ, תקיף, מנהיג. תמיד תוכל לשלוף ציטטות של עצמך ובהן התראות ואזהרות. כמה קל למראיין להשתתף בחגיגה הקטנה הזאת ולהיות נציג העם, השואל את כל השאלות הקשות בלא פחד השלטון. ביחוד כששלל הביטויים - "נדביר", "נמחץ", "נחסל", "ניטול יוזמה", וכמובן "לא יעלה על הדעת" הנצחי - מתאים כל-כך לג'ינגלים שאפשר להריץ כל היום והשבוע. כמה קשה כשצריך לתת תשובות מורכבות, סבוכות, כמעט כמו המצב.
ואם חלילה תקטע את הפוליטיקאי, תישמע גס רוח - וכמובן, פועל בהשפעת נטיותיך הפוליטיות האסורות. לא יועיל אם תבקש להזכיר, שבדקות ובשעות הראשונות האלה כל מה שאנחנו רוצים לדעת הוא עובדות מדויקות ככל האפשר, מספר האוטובוס, שעת היציאה שלו מהתחנה וכיוצא באלה, כדי להפחית ככל האפשר את חרדתם של מי שיודעים מתי יצאו יקיריהם מהבית והיו אמורים להיות שם. מה שחשוב עכשיו זה לדווח על פעולתם של כוחות החילוץ, על פינוי הנפגעים ועל מצבם. שעתם של התגובות ושל דברי החוכמה של כל מי שיודעים מי אשם ומה צריך לעשות עוד תבוא.
בשבחי השעמום והיובש
בשבועות האחרונים נצבר אצל כולנו ניסיון רב, תרגולת ידועה. אדם יושב באולפן, מנהל שידור על דא ועל הא, בחירות ופריימריז, פיחות או לקחי הפיגוע הקודם, ולפתע קריאה באוזניות - "היה פיגוע. מבררים פרטים. מיד ניכנס אלייך". מה עושים עכשיו? ממשיכים בדיווחים הרגילים עד שיגיעו הפרטים, ולו רק כדי שלא למסור דיווחים שגויים? ואולי צריך לומר מיד, "היה פיגוע, אנחנו לא יודעים עדיין כלום, מיד נמשיך", בידיעה שזה האות להיסטריה. מדובר, אחרי ככלות הכל, בשניות הראשונות. אף אחד לא יודע כלום. כוחות הביטחון מקבלים בדיוק ברגע זה את ההודעה ויוצאים לשטח, ואיתם הכתבים. המדינה כולה, סליחה על הביטוי, עדיין אינה מודעת למכה. אבל המכה כבר ניחתה. אין זמן לחשוב מה לומר, ובעיקר איך. הרי ברגע זה הרשתות המתחרות כבר יוצאות עם כל האינפורמציה, ולנו אסור לפגר אחריהן, אז למי יש זמן לסדר את הראש? את אמורה לעלות ברגע זה על "טייס אוטומטי" ולהתעלם מהחרדה הפרטית לשלומם של בני המשפחה והידידים שלך עצמך. האם היה מישהו מהם באוטובוס? הרי איני יכולה להרשות לעצמי לחוש את הדם קופא בעורקים, להיאנח, לצעוק, או סתם לקום ולהסתלק מהאולפן הביתה, להיכנס מתחת לשמיכות ולהחליט שפשוט לא קיבלתי את ההודעה. שיחכו לי אחר-כך, כשאהיה מוכנה יותר.
קילומטרים של מאמרים ודיבורים הצטברו בשבועות האחרונים באשר לנימת הדיווחים מהפיגועים בירושלים, באשקלון ובתל-אביב, ההיסטריה שהשתלטה, הכותרות המתלהמות, השאלות הפופוליסטיות, המניפולציות שתרמו לערעור האיזון במקום להחזיר את האיפוס החיוני בימים שבהם קור-רוח ואנינות טעם הופכים למלות גנאי. אין לי כל עניין להצטייר כמי שיודעת איך לעשות מה ומטילה דופי בעמיתים. את זה הרי עושים המבקרים ואנשי האקדמיה החכמים כל-כך למחרת בעיתונים. להם משום מה ברור תמיד, איך היה צריך לנהוג ולמה. אבל גם ההגנה בחירוף הנפש על כל טעות היא מיותרת. איך זה קורה, שמותר לתקשורת לבקר את כולם, זו הרי חובתה הידועה, אבל מי שמבקר את התקשורת הופך מיד לאויב הציבור מספר אחת, המאיים על אושיות הדמוקרטיה? האם אנחנו חסינים מפני משחקי אגו, או שמא עצם ההודאה בקיומו חושפת אותנו בקלוננו?
בכלל, רציתי לדבר בשבחי השעמום והיובש ולומר שאין כל רע בדרישה שהמאזין, או הקורא, או הצופה, ישקיע מאמץ במה שלפניו. ואם המאמץ יבריח אותו - מילא, שיברח. רציתי לדבר על חזרה לגוני גונים של מלים ולמשפטים מורכבים, עם "אם" ו"אבל" ו"בכל זאת" ו"אף-על-פי כן" ושאר מלות הקישור האסורות בתקשורת האלקטרונית. כי כלל ידוע הוא, שמשפטים מורכבים וארוכים "לא עוברים טוב", ומה שאי אפשר לומר בדקה ו-20 שניות, מוטב שלא לנסות לומר גם בחצי שעה. ולמי כבר יש חצי שעה להשקיע בלימוד דבר שהוא אינו יודע?
אחרי ככלות הכל, בינינו לבין עצמנו, אף אחד לא שומע עכשיו - אז בואו נתוודה: הראיונות הרי הם רק זירה למראיין להראות את גודל חוכמתו ושנינותו והברק שלו, ותפקיד המרואיין רק לספק את הסחורה הזאת; ואם הוא לא מודע לכך, נבהיר לו את המצב. אז איזה פרצוף יש לשדר שאינו יודע בראשית הראיון מה ייצא ממנו בסופו? יש משהו בלתי מקצועי ומביך יותר ממראיין מופתע? מה זה אומר, שהוא לא יודע הכל ואין לו דעה על הכל? חס וחלילה! לא יעלה על הדעת!!! על כל אלה רציתי לדבר, אבל בהמולה המחרידה שמילאה את החלל בזמן האחרון, ההרהורים האלה הם ממילא מותרות לא רלבנטיים.
גיליון 2, מרץ 1996