פעם, לפני המון זמן, לפני כמה עשרות הרוגים וכמה מאות פצועים, לפני קריסתן של כמה וכמה תפיסות עולם מוצקות ומגובשות היטב, כשהעולם היה מחולק עדיין לטובים ולרעים, וכל אחד ידע לאן הוא שייך, רעדה הארץ משאגת האריה במעשיהו. הקרעים שדיברו עליהם אז נגעו לא ליהודים ולערבים, אלא לאשכנזים ולמזרחיים, והאיום הקשה ביותר נשקף מהשסע הידוע בין חרדים לחילונים. בגיליון הקודם של "העין השביעית" הצעתי לבחון מחדש את דרך הטיפול האינסטינקטיבית של התקשורת בהתבטאויות של הרב עובדיה יוסף וראשי ש"ס על השואה ושאר נושאים שיקרים ללב רבים. עורך "העין השביעית" הציע לקיים דיון בטענות. נכון, על רקע האירועים הקשים כל-כך של השבועות האחרונים, הדברים נשמעים מרוחקים ותלושים, אבל אולי עוד יבוא היום ונוכל לחזור לוויכוח ההוא, שגם הוא לא מיותר. ממילא הוא רק נכנס להקפאה זמנית. ובמאמר מוסגר, מעניין לעקוב אחר הקשר בין הזירה המדינית לזירה הפנימית-חברתית ואחרי השפעתם של השסעים השונים אלה על אלה, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

ככל שאפשר ללמוד מן הוויכוח שהספיק להתעורר מיד לאחר פרסום הדברים, יש משהו בתחושה כי התקשורת, וסליחה מראש על הביטוי המכליל, נוטה לתגובות פאבלוביות, שמעט מאוד מחשבה מושקעת בהן. על כך בעצם רציתי לדבר, וזו היתה תמצית ה"הצעה לסדר" ברשימה ההיא. מאז אני מואשמת בגזענות ובבולשביזם, רבים וטובים מציעים לי שיעורים בליברליזם ובצורך ללמוד להקשיב גם לדעות המקוממות ביותר, וכמה אנשי ש"ס מקפידים להשאיר לי במשיבון הסלולרי הודעות בנוסח "אני לא יודע למה את כל-כך שונאת אותנו, למרות שאנחנו אוהבים אותך. את צריכה לדבר עם אמנון דנקנר, הוא יסביר לך הכל. הוא כבר השתכנע ולמד ויודע שאנחנו צודקים. אז אנחנו מציעים לך לדבר אתו ולא לשנוא אותנו סתם". קשה להניח שמשאירי ההודעות קראו את "העין השביעית", אלא אם שוב יאשימו אותי בהכללה גזענית. סביר להניח שהם קראו את התגובות.
כשכותב נדרש להסביר למה התכוון, הוא מעיד בכך על מגבלות כשרונו ויכולתו להביע את מחשבותיו. וזה מטריד. אז אבהיר: ש"ס ועובדיה יוסף אינם הבעיה, כמובן. אף נושא ואף דמות בחדשות אינם בעיה. הם סיפור, הם חומרים, מהמרתקים והחשובים ביותר שקיימים כאן כבר זמן רב, ובוודאי שאין הזמנה לצנזר, להסתיר ולהתעלם מהם. השאלה היא איך מדווחים, ואיזו משמעות מוסיפים לדברים. כל מי שנדרש לסוגיית ש"ס בעבודה השוטפת, יודע כמה מאמצים נדרשים כדי לאתר עוד זווית חדשה, החורגת מן התוויות המוכרות, להוסיף עוד קול של פרשן בלתי מוכר, מרחיב דעת, המסייע בהתבוננות בתנועה הזאת ובמעקב אחר השינויים המתרחשים בה, לא רק ברמת המנהיגים ומשחקי הכוח ביניהם, אלא גם אצל האוהדים בשטח. הרבה יותר קל לחזור אל השמות השחוקים, המכירים מראש את תפקידיהם במחזה, בעד ונגד, עד כדי כך שגם הצופים והמאזינים להם יכולים לצטט את דבריהם מתוך שינה. אבל הם ממלאים זמן אוויר ועמודי עיתון בלי כל מאמץ, וזה העיקר.

כמה מאנשי ש"ס הם אמני המניפולציה התקשורתית. את מה שהם מרגישים בקצות האצבעות עשרות פינקלשטיינים וגאונים לא יצליחו ללמד את לקוחותיהם. הם יודעים בדיוק איזה מיתר מנגן ואיך. והתקשורת משחקת היישר לידיהם, אוטומטית, בלי מחשבה. אריה דרעי נכנס לכלא. דרמה מאין כמוה. סיפור אישי קשה. סיפור חברתי קשה מאוד. האם היה צורך לדווח עליו? מובן שכן. האם היה צורך להעמיד את המדינה כולה על הרגליים בשל כך? לא בטוח. בכל יום נכנסים לכלא אנשים, יש בהם תומכיו של אריה דרעי, יש גם לא. יש בהם גם חפים מפשע שהורשעו על לא עוול בכפם. הם לא יכולים לגייס מערך כזה של תמיכה וחיזוק בשעתם הקשה. הם לא יכולים לקבוע את מועד כניסתם לכלא. איש לא יקשיב להם כשהם מקוננים על הקושי במעבר לתא קטן וצפוף, בלי מנעול לארונית ובלי וילון, או על מה שעובר על ילדיהם הרכים. בכל יום קמים אנשים בבוקר, רבים מהם תומכי ש"ס, והולכים לעבודה. כך הם עשו גם באותו בוקר. הם, שלא מקבלים משכורת ממוסדות ש"ס, יכלו להמתין לחדשות בערב ולצפות בדיווח תמציתי על שאירע, ושם דבר לא נגרע מהם. התקשורת – ואני בתוכה – ליוותה כל קילומטר וכל טיפת זיעה במסע השיירה למעשיהו. בהפגנות "שהארץ לא ידעה כמותן", כהבטחת המארגנים, בירושלים ובמקומות אחרים בארץ מחוץ לרחבת הכלא, היו יותר עיתונאים ממשתתפים. מה שקרה ברחבת הכלא הוא סיפור מורכב ומרתק. לא קל להבין אותו על כל הזרמים שממלאים אותו. תמונתו של דרעי בכלא, המרוחה על פני עמוד ראשון של עיתון, משרתת את האינטרסים של דרעי, אמן תקשורת שאין רבים כמותו, לאו דווקא של המוני תומכי ש"ס, שמחאתם החברתית ראויה וחשובה, לא כסטטיסטים בהצגה של מישהו, יהא יקר להם ככל שיהיה. אבל את העיתון זה לא ממש עניין. תמיד אפשר למצוא מישהו שיכתוב מאמר נוקב במדור הדעות, ולצאת ידי חובה.

נחזור לדבריהם של הרב עובדיה יוסף ושל חבר-הכנסת שלמה בניזרי על השואה. הקריאה להשאיר אותם בין כותלי בית-הכנסת של היזדים ולהסתפק בדיווח חדשותי קצר, בלי להיגרר לשעות על שעות של דיונים ותגובות, לא היתה פרי מחשבה וניתוח קר. זו היתה תגובתה של הנפש שנקעה מהדברים ומדרך הטיפול והתגובה העדרית בהם. האם השרשרת האוטומטית עובדיה-לפיד-בניזרי-פריצקי-דנקנר היא הצורה הנכונה להתווכח, להאיר עיניים ואוזניים? ואיזה סיכוי יש לבעלי רעיונות מקוריים להשחיל מלה? האם בתום חילופי המהלומות המוכרים והחבוטים כל-כך בתוכניות הבוקר של הרדיו, המוליכים היישר אל תוכניות אחר-הצהריים והערב של הטלוויזיה ומשם אל מאמרי המערכת של עיתוני הבוקר למחרת וחוזר חלילה, מצאנו את עצמנו יודעים משהו, קמצוץ נוסף בסוגיית ההצלה של יהודי אירופה בתקופת השואה? האם השאלה המרתקת על יחסו של בן-גוריון בפרט, והיישוב היהודי בארץ ישראל בכלל, אל השואה, יצאה נשכרת מבליל הצעקות והקללות הזה? האם זה בכלל מעניין את מישהו? ואל מי הופנו הדברים? האם מישהו חושב שאפשר לשכנע מישהו במשהו בתחרויות הגידופים הללו? האם היה מישהו בין המתדיינים, או בין המאזינים והצופים והקוראים, שאמר בסוף הדיון לעצמו, או לשכנו, "אתה יודע מה? שכנעת אותי. יש משהו במה שאתה אומר"? האם מישהו רצה בכלל לשכנע? או שהכוונה היחידה היתה להסתכל אחר-כך לאחור, איש איש על מחנהו המוכר והבטוח, ולהגיד בקריצה, "ראיתם איך הכנסתי לו? איך תקעתי לו?".

בין כל הקלישאות שעומדות למבחן בשנה האחרונה תופסת מקום מכובד זו הטוענת שהתקשורת שמאלנית – טענה מופרכת, ולא משנה כמה פעמים היא נשמעת ומפי מי. או שהיא מייצגת את הוואספיות הישראלית המצויה בתהליך נסיגה ממושך וקבוע, ולכן בגלל מוצאם של מרבית העוסקים בה, היא אינה מסוגלת לגלות אמפתיה לש"ס, לעולמה הרוחני ולמצוקותיה החברתיות. גם זו טענה ראויה לבירור בהזדמנות, לכשירווח. מי שחושב שרק מי שנולד בצפון אפריקה וגדל בעיר פיתוח מסוגל לדווח על ש"ס והמתרחש בה, אומר שרק ערבים מסוגלים לדווח על ה"מגזר" הזה, ושערבים מסוגלים לדווח רק על ה"מגזר" שלהם. וזה הרי לא יעלה על דעת איש במערכת. להפך. אבל זה נושא לדיון נפרד. הפטרנליזם המרומז בטענה הזאת לא נופל מהגזענות שייחסו לי משאירי ההודעות במשיבון.

הופעותיו של אמנון דנקנר ב"ישיבת" "שאגת אריה" והסבריו בתקשורת נגועים בהתנשאות לא פחות ממאמרו הידוע על אחותו. לא אמפתיה ולא אנטיפתיה נחוצה, אלא הגינות בדיווח. מתן ביטוי נאות לנושאים ולאישים הקשורים אליהם, ובעניין זה דומני שש"ס אינה יכולה להתלונן. הגברת יפה דרעי שוברת שיאים בהזדמנויות הניתנות לה להילחם בתקשורת את מלחמתו של בעלה. שופטי בית-המשפט, שהרשיעו אותו ונתונים מאז להתקפות בלתי פוסקות מכל כיוון, לא זוכים – בגלל מגבלות שהם מטילים על עצמם – להסביר ולהשיב על הטענות. אם יש בכלל חוסר איזון בעניין הזה, הוא נוטה במובהק לטובת ש"ס. לאנשיה מותר לחרף ולגדף, להטיל בוץ בכל מה שקדוש ויקר לרבים, כולל השואה, אבל מי שרוצה להשיב, מוצא את עצמו נאלץ להתנצל ולהסביר ואפילו למצוא איזה קרוב או חבר ממוצא מזרחי, כדי להוכיח שהוא בסדר ומותר לו לחשוב מה שהוא חושב.

מה זה בכלל השיח הציבורי המפורסם הה, שהתקשורת מתהדרת כל-כך ביכולתה לגבש ולעצב? קלישאה נוספת הראויה לבחינה. הרי היא נסחפת בשמחה אחרי כל מניפולציה ומתקשה מאוד להפעיל שיקול דעת ולהחליט על סדר-יום. יש עוד מישהו שמאמין, שהתקשורת רק מדווחת על מה שקורה, בלי מורא ובלי משוא פנים? נו, באמת. שייקה אופיר יכול היה לחייך למראה ה"דיאלוג" שלו, שהוא, כזכור, "two people talking to themselves", אלמלא זה היה כל-כך מייגע ועצוב. כבר מזמן אין דיבור בין המחנות, והתגובות על הרשימה מהגיליון הקודם מוכיחות זאת היטב. כל-כך קל יותר לצעוק, לגדף. הטחת המונח "בולשביזם", תוך רמיזה לקשר הביוגרפי של כותבת הדברים אליו, היא עוד אמצעי בטוח מאין כמוהו להימנע מוויכוח וממחשבה. ראו מה קרה למנהל הטלוויזיה החינוכית, צבי שפירא, שניסה לחשוב אחרת ולהמשיך בשגרת השידורים של הטלוויזיה החינוכית בשעת מסעו של דרעי לכלא. מה גם שכל מי שרצה לראות את המסע בשידור ישיר, יכול לראות אותו בערוץ 2, או לעקוב אחריו ברדיו. יירגע מי שחרד מפני בולשביזציה של התקשורת. אני לכל היותר יכולה להעלות הרהורים, אבל אני מחויבת לפעול על-פי כללים ממלכתיים ידועים, ועושה זאת לא כמי שכפאו שד, אלא מתוך אמונה אמיתית בהם. אלא שמלפני, מאחורי ומשני צדדי על הסקאלה יש רבים אחרים שנוהגים אחרת, רבים מהם תועמלני ש"ס, המשדרים בניגוד לחוק, בלי איזונים ובלי כל התחשבות בכללים המחייבים את התקשורת הממלכתית, שהם אוהבים כל-כך לשקץ אז על מה הפאניקה, ומי כאן הבולשביק?

גיליון 29, נובמבר 2000