לפעמים משהו רוטט בכיס המכנסיים שלי. פעם הוא היה מצפצף, אבל אנשים הגיבו בעצבנות, ונאלצתי להסתפק ברטט. כשזה קורה, זה נעים. לפחות בהתחלה. אחר-כך זה מתחיל להטריד. אני באמצע ראיון, נגיד עם כבוד ראש הממשלה, והכיס רוטט. ראש הממשלה, שמנמק בפירוט את זכותנו על הארץ, דברים כדורבנות, עם עקיצות קלות, מעשה אמן, לכיוונם של הערבים בכלל וערפאת במיוחד, שם לב לוויבראציות, ומשתתק.

הפנים שלי מסגירים התלבטות: להוציא או לא להוציא? אני מוציא את הביפר, ולוחץ על הכפתור הירוק. הרטט נפסק. איפה הייתי כשהפסקת אותי? שואל ראש הממשלה. זה לא אני, אני אומר. זה הביפר.

בדרך-כלל רוטט אצלי סגן שר החינוך משה פלד. פלד (צומת), 51, קיבוצניק מבית-השיטה, לא התבלט במיוחד בקדנציה הראשונה שלו בכנסת. עכשיו, כשמכונה ממשלתית משומנת עומדת לרשותו, הוא הפך לאישיות מרטיטה. כאשר מתרחש אירוע באזור, כנס מתנחלים בחברון או הצהרה של הנשיא אסד בדמשק, ממהר סגן שר החינוך, משה פלד, לנסח את תגובתו. זו משתגרת לה בבת אחת אל כמה עשרות ביפרים של עיתונאים, כשהיא פותחת במלים המרעישות, הבלתי-ניתנות-לעצירה: "סגן שר החינוך משה פלד מגיב..."

פעם היתה צריכה דוברת מסכנה לטלפן לכל עיתונאי לחוד, לרכך, לשדל, להסביר מה מחריד את נפשו המסוערת של סגן-השר. אחר-כך בא עידן הפקס. מזכירה אומללה היתה צריכה להדפיס את תגובת סגן השר בלי שגיאות, ולהעביר אותה לכל מערכת לחוד. עד שהיתה גומרת, הוא היה מנסח תגובון חדש.

איור: צחי פרבר

אבל עכשיו כל מה שצריך סגן השר הוא לנסח הודעה, ולהעביר אותה, בצירוף רשימת מנויים קבועה, לחברת הביפר. תוך שניות מבזיקה הודעתו בכל האיתוריות. תוך דקות היא משודרת ברדיו. תוך שעות בטלוויזיה. "לכתבנו נודע", אומר קריין החדשות בקול חגיגי, ומצרף לשמו ולתוארו של סגן השר את שמו ותוארו של הכתב, קרדיט בצד קרדיט. הרושם הוא שלאחר תחקיר מעמיק, בדרך לא דרך, תוך נטילת סיכונים שאין לפרסם, הצליח כתבנו לחשוף את תגובתו המרעישה של סגן-השר. זה הרושם.

במשרד יועץ התקשורת של ראש הממשלה, ובכמה לשכות אחרות, יש כבר מכונה שעושה את העבודה אוטומטית. לוחצים על כפתור בלשכה שבירושלים, ומייד נענות לקריאה אוגדות של ביפרים. לכאורה, נועדה המכונה לייעל את העברת ההודעות הטכניות לכתבים. הרי בשביל ההודעות האלה, אנא טלפן לכאן, אנא סע לשם, המציאו את הביפרים. למעשה, מדובר במכשיר הסברתי ממדרגה ראשונה - מכונת הכחשות. מאז המצאת מכונת האמת, לא היתה מכונה כזו.

בזכותה, הגיע יועץ התקשורת של נתניהו, שי בזק, לשיאי מהירות שגינס לא ידע כמותם. הידיעה התורנית שמטרידה את מנוחת ראש הממשלה רואה בקושי אור, וכבר מבזיק מולה בזק את הכחשתו. וזה עובד. אם מישהו יערוך מחקר מעמיק בנושא הזה, הוא יגלה, קרוב לוודאי, שרוב הישראלים לומדים על הפאשלות בעבודת ראש הממשלה לא מהידיעות העוינות עליו, אלא מההכחשות הזריזות של יועציו. ביבי הוא קורבן המכונה.

לא רק הממשלה מתמסרת לרטטים הקטנים. בתחום הפוליטי, עושים את זה כמעט כולם. חבר הכנסת ("מולדת") בני אלון, למשל, הוא משתמש כבד. הזדמן לי לעמוד לידו באולם במחסום ארז, שבו נפגשו נתניהו וערפאת בפעם הראשונה. אלון בא למחות. הוא עמד בפתח האולם, פלאפון צמוד לפיו, והעביר בלי הפסקה דיווחים על מעשיו לחברות הביפר. כל-כך היה עסוק בדיווח, שלא הספיק לעשות הרבה. אפילו לדבר עם הכתבים לא הספיק. הוא הסתפק בביפרים.

החרדים, ובעיקר המתנחלים, בונים מאמץ הסברתי גדול על הביפרים. לפעמים הם מופיעים תחת שם כיסוי, כמו "הקול-מהשטח", ולפעמים בשמות אמיתיים. סוזן דיים מאפרתה מתווכחת עם הסכמי אוסלו באמצעות הביפר.

המסרים שלה ארוכים, מפורטים, ומלאי רוח קרב. נועם ארנון, דובר מתנחלי חברון, נוהג לסכם בביפר את רשמיו מכל ביקור של אח"מ בשכונה היהודית.
אחד השרים, שצוטט באריכות מפי ארנון, טען באוזני אחר-כך, שלא אמר את הדברים המתלהמים שהביפר ייחס לו. קשה לדעת: הביפרים אינם כפופים לתקנון האתיקה.

מטבע הדברים, התעשיה החדשה הזאת היא שוק של מוכרים וקונים, של ספקים ושל צרכנים. עיתונאי הביפר, הביפריסטים, חבורה גדלה והולכת של מתווכי מידע, הם אלה שמשתמשים במסרים שהם מקבלים לא כהודעה שמחייבת בירור, אלא כידיעה לגיטימית, מוכנה להדפסה או לשידור. הם אינם בודקים אם הידיעה נכונה. הם אינם בודקים אפילו, אם השם ומספר הטלפון אמיתיים. הם מאמינים למה שמתרחש בכיס שלהם.

מי שליבו נתון למתיחות, יכול לשגע את המדינה בקלות. כל מה שנדרש הוא רשימה של מספרי מנוי של ביפריסטים וכמה מסרים בדויים שייראו הגיוניים. אפשר לסמוך שמישהו מהביפרסטים יעביר את החומר לפרסום, בצירוף המנופח של "לכתבנו נודע". התקופה שבה נהגו עיתונאים לבדוק ידיעות, לאמת אותן, לבקש תגובה, נגמרה, כנראה. חבל על הזמן. גם אני הייתי בודק ברצון, אבל בדיוק עכשיו הביפר שלי רוטט.

גיליון 6, נובמבר 1996