עטופים בקלישאות
ביום רביעי בלילה פשטו הטרוריסטים על נקודות נבחרות בעיר ההודית מומבאי (בומביי), ורק אתמול הוכנעו סופית על-ידי כוחות הביטחון המקומיים. "קשה להאמין שרק שני מחבלים אחראים לתופת הזו, ושלקח להודים יותר מ-48 שעות להשתלט עליהם", כותב ב"ידיעות אחרונות" בועז ארד, שמדווח מבית חב"ד בעיר, מספק תיאור מפורט למדי של הקורות בבית, ומותח ביקורת נוקבת על הכישלון החרוץ של השוטרים, החיילים ואנשי הקומנדו ההודים.
לא רק ההודים התמהמהו, גם העיתונים התעכבו בדיווח ממקום האירוע. נדב איל מ"מעריב" ונצחיה יעקב מ"ישראל היום" (שאמנם לא מופיע בשישי) מדווחים מבומביי רק היום. אנשיל פפר דיווח ב"הארץ" כבר בשישי, אבל כנראה רק נחת, ודיווחו נראה כשאוב מסוכנויות הידיעות. "ידיעות אחרונות" היה היחיד שהגיב בזמן אמת, עת שליחת העיתון בהודו, איימי גינזבורג, הצליחה לראיין את המטפלת שהצילה את התינוק מבית חב"ד (העובדה שהוריו כנראה אינם בין החיים מובלעת בדיווח).
כעת, לאחר שהאירוע הסתיים, נותר לכתבים לדווח רק על מראות ההרג וההרס. אלא שעיתונאים אינם סופרים (ולפי גרסה אחרת: עיתונאים הם סופרים מתוסכלים), וכך אנו זוכים לטורים אחידים ועמוסי קלישאות בכל עיתון ועיתון: "מחזה הזוועה", "נהרות של דם" ו"רגע שאין בו מלים" (כמובן, מי שיתעקש ימצא הבדלים. "ידיעות אחרונות" הכי וולגרי; "מעריב" מעט פחות; "ישראל היום" יותר אינפנטילי מוולגרי; "הארץ", עדיין, הכי סולידי).
העובדה שבטרגדיה בהודו היו מעורבים יהודים דתיים, חסידי חב"ד, העבירה את העיתונים על דתם. כך מיני ביטויים רליגיוזיים, תשמישי קדושה ואמונות דתיות מצאו עצמם – בטובתם או שלא בטובתם – נכללים בסיקור תוצאות אירועי הטרור. למשל, הכותרת שניתנה לטור של בועז ארד, המופיע על שער "ידיעות אחרונות", היא "חורבן הבית", לא פחות; צח יוקד מדווח ממרכז חב"ד בברוקלין: "הרצפה רעדה לקול תשואות האלפים ששרו לכבודו של המלך המשיח", ומקבל כמובנת מאליה את אמונתם השנויה במחלוקת של חסידי חב"ד; כיתוב תמונה ב"ידיעות אחרונות" מתחת לתצלום תמונת שמן של הרבי מלובביץ' קורא בהתלהבות חסידית: "תמונת הרב מוצאת מהבית. היא לא ניזוקה בהתקפה". וב"ישראל היום": "התמונה שבדרך נס לא נופצה", אף שב"מעריב" נראית תמונה זהה כשהיא מנופצת על הרצפה, ודווקא תמונה אחרת תלויה שלמה על הקיר. אבל ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" רצו נס, ונס הם יקבלו.
עדכון: באתר nrg של "מעריב" נמצא הסבר אפשרי להתלהבות הדתית שאחזה ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום": לפי האתר, הכתבים של העיתונים הנ"ל כלל לא היו בבית, וכנראה שניזונו מסיפורים של אנשי זק"א שנכנסו למבנה, ותיבלו את דבריהם במעשיות חסידיות.
לצד ההתלהבות הדתית הלא אופיינית ניכרה גם הוולגריות המאפיינת את הסיקור השוטף של הטבלואידים. "ידיעות אחרונות" צועד, כמובן, בראש, ומצליח לאחד את שתי התימות של הדיווח העיתונאי היום, הדתית והוולגרית, לבלילה חמוצה אחת עם הכותרת הראשית על שער העיתון: "כפותים, בתוך שלולית דם, עטופים בטלית".
השאלות הפתוחות
האם המחבלים באו במטרה להגיע לבית חב"ד ולהרוג יהודים? בועז ארד כותב ב"ידיעות אחרונות" שכן, וההוכחה: על גופות המחבלים נמצאו תצלומים של הבית. אלכס פישמן ואיתמר אייכנר סותרים את דבריו כמה עמודים לאחר מכן, באותו עיתון, וכותבים שלא ידוע עדיין מה היה בכליהם של המחבלים. עוד שני עמודים, והפעם הכותרת היא: "קיבלנו הוראה לפגוע בישראלים". הדובר הוא המחבל היחיד ששרד, עזאם אמיר קאסב, פקיסטני בן 21. אז מה נסגר? לא ברור, רק שעורכי העמודים ב"ידיעות אחרונות" לא ממש מתקשרים ביניהם.
כמה נפגעים היו באירועים? לפי אייכנר ב"ידיעות אחרונות": 195 הרוגים (מספר רשמי. כנראה הרבה יותר), 25 מהם אזרחים זרים. "בפיגועים בבומביי נהרגו לפחות תשעה ישראלים ויהודים", הוא כותב. "יש חשש כבד לגורלם של ארבעה מנותקי קשר, שייתכן כי שלושה מהם נמנים עם תשעת ההרוגים".
מי עמד מאחורי הפיגועים הקטלניים? "ידיעות אחרונות" נוקב בשם דאוד אבראהים. לפי העיתון, מדובר בטרוריסט מיליארדר שעשה את הונו בעולם התחתון בבומביי וכעת מתגורר בפקיסטן. השם נמסר על-ידי המחבל שנשבה, שגם הצהיר על שייכותו לארגון הטרור הקשמירי-פקיסטני "לאשקר א-טייבה".
ב"מעריב" שם הארגון הוא "עסכר טייבה", והוא מכחיש כל קשר לפיגועים ומגנה אותם. אבראהים מוזכר בחטף במשפט אחד. אנשיל פפר ב"הארץ" ממשיך לייחס את הפיגועים לארגון "דקאן מוג'הידין", שנטל אחריות אל האירועים, אבל כל כלי התקשורת מדווחים כי הוא ארגון קיקיוני ששמו לא נשמע מעולם, וכי הוא ככל הנראה כיסוי לארגון אחר. עם זאת, העיתון נותן בולטות יתרה לטרוריסט אבראהים, שמגיע לשער תחת הכותרת "בן-לאדן של הודו?".
העיתונים מדווחים על התחממות בגזרת הודו-פקיסטן, שלשתיהן נשק גרעיני. במיוחד "ישראל היום" מקדיש לעניין תשומת לב, כאילו פטריות עשן כבר נראות באופק.
דעיכת העיתונות, משבר המשכנתות וכתבנו בהודו
ההודים, כך עולה מדיווחי העיתונים וערוצי הטלוויזיה, לא טיפלו במשבר בצורה יעילה במיוחד: מספר מצומצם של מחבלים הצליח לטבוח מאות אנשים ולעמוד במשך שלוש יממות מול המוני שוטרים וחיילים, שממילא לא ניסו לפתוח במשא-ומתן ולא ברור מדוע התעכבו כל-כך במלאכת הפריצה שלהם. כשכבר פרצו, כוח האש שהפעילו לא השאיר סיכוי לאף אחד מבני-הערובה, ובכל זאת ההשתלטות על המחבלים הבודדים ארכה שעות וימים ("60 שעות כדי לחסל 10 מחבלים", היא כותרת עמ' 6 ב"ידיעות אחרונות", הממצה את הטענה).
אחת הסיבות למחדל היא, איך לא, התקשורת. ההודים טוענים כי השידורים החיים ממקומות ההתרחשות סייעו למחבלים להתחקות אחר מהלכי החיילים. אבל האמת היא שכמו ההודים, גם התקשורת, העולמית והמקומית, לא הצטיינה בסיקור הפיגועים האלו. המידע זלג לאט, חלקי ולפעמים לגמרי לא ראוי למאכל. אם המחבלים היו צריכים לסמוך רק על הטלוויזיה, התמונה העגומה היתה נראית, אולי, עגומה פחות.
העובדה שכלי תקשורת רבים פועלים עם מערכות מצטמצמות והולכות (ומוותרים גם, למשל, על כתב בהודו) יצרה מצב שבשיאו הדגים את הכשל שגרם למשבר הכלכלי הנוכחי. משבר המשכנתות האמריקאי נגרם משום שבנקים מיהרו להלוות כסף ללווים "מסוכנים", שלא היו מסוגלים להחזיר את החוב. אבל לפחות לדעת כמה מהמומחים, מה שהפך את חדלות הפרעון הזו למשבר עולמי היא העובדה שהחובות הללו "נארזו" למכשירים פיננסיים ששווקו עוד ועוד לבנקים וקרנות ברחבי העולם. במלים אחרות: חוב בסכום של מאה אלף דולר שג'ון סמית מנברסקה היה חייב לבנק המקומי נמכר שוב ושוב ושוב, כך שכאשר מאה אלף הדולרים לא הוחזרו, הוביל הדבר לשרשרת של חובות לא משולמים בסכומים גדולים בהרבה.
למה זה מזכיר את מה שקרה לתקשורת בסיקור הפיגועים בהודו? משום שכלי תקשורת רבים מצמצמים את המערכות שלהם ואת הנציגויות שלהם בעולם, אבל כשמתרחש אירוע כה משמעותי בהודו הרחוקה הם כמובן רוצים לדווח עליו, ואז נאלצים להסתמך על כלי תקשורת אחרים, שיש להם נציג בהודו. אבל מה קורה כשגם כלי התקשורת האלה צימצמו וחיסלו את משרת הנציג בהודו? אז מתחיל המירוץ אחרי כתבים הודים, תחנות טלוויזיה מקומיות ומה לא, והצופה המזפזפ בין הערוצים מקבל אותה תמונה מטושטשת של מסך טלוויזיה עם כתוביות בסנסקריט שהמגיש באולפן אינו מבין, וצילומים בפלאפון של איזה פרילנס שהצליחו לגרד קרישנה יודע מאיפה.
ובקיצור: אנחנו מתרגלים לקבל מכלי התקשורת מידע "ממוחזר", כזה שיוצר איפשהו, ואז נארז שוב ושוב ושוב, כדי להימכר לצרכני התקשורת שוב ושוב ושוב (איתמר ב"ז כתב כאן בפירוט כיצד השיטה הזו מיושמת באתר וואלה). למה זה ככה? בגלל התפרקות המודלים העסקיים המסורתיים, בגלל פילוסופיות פוסט-מודרניות שפיעפעו למרקם החיים שלנו, בגלל קפיטליזם חזירי שרוצה את שולי הרווח שלו גדולים ועסיסיים, כי ציניות היא השחור החדש. מתי הכל מתפוצץ? כשאותו גורם יצרני בתחתית השרשרת, אותו ג'ון סמית מנברסקה או ג'ון סמית שליחנו להודו, יוצא מן התמונה.
ומה עם כל הניו-מדיה, הווב 2.0, הטוויטרים והבלוגרים? גל מור, בכובעו כבלוגר, כתב על כך: "מן הסתם המידע עבר גם מפה לאוזן, אמצעי התקשורת הכי קדום, ואפילו בטלפון! אין בכך כדי להפוך את אמצעי התקשורת האלה לעיתונים. התפקיד העיקרי של העיתון הוא לספר לנו סיפור, לגולל תימה, להציג מראית עין של המציאות. זו מציאות חלקית, כמובן, יש אומרים מעוותת ומסולפת, ולעתים נופלות טעויות. אך דבר אחד בטוח; כפי שמעיר סטיבן הדסון, רמת האמינות של כלי התקשורת גבוהה בהרבה מכל פלטפורמת תוכן גולשים". את ההמשך תוכלו לקרוא בבלוג שלו, "חורים ברשת".
ובינתיים, אצלנו בדרום
המאורעות בהודו כיסו כמעט כליל על האירוע הקשה בדרום: מטח פצצות מרגמה פצע שמונה חיילים בבסיס בנחל-עוז שליד רצועת עזה (וב"מעריב", משום מה, שבעה). חמאס הודיע כי הוא זה שירה את הפצצות, בתגובה לפעולה של צה"ל בצהרי שלשום: כוח צנחנים ירה לעבר חוליית מחבלים סמוך לגדר המערכת והרג אחד מהם. ב"ידיעות אחרונות" מביאים את דברי "צה"ל" (מי בצה"ל? לא ברור): "אסור לנו לקבל את הכללים החדשים של חמאס". יוסי יהושוע וצבי אלוש מצטטים גם את סגן שר הביטחון מתן וילנאי, שאומר כי "אנחנו מתקרבים מאוד לפעולה רחבה בעזה", אולם מציינים כי ראשי מערכת הביטחון מעוניינים בהמשך הרגיעה, וכי שר הביטחון הורה על סגירת מעברי הגבול ולא על פעולה צבאית.
"אבא, הלכה לי הרגל" היא הכותרת המבחילה בדיווח המרכזי של "ידיעות אחרונות" על האירוע. מעניין אם העורך שנתן את הכותרת היה רוצה שידווחו כך על פציעה של בנו (ובמקרה שמדובר בעורך צעיר שרק השתחרר מגלי-צה"ל: על חברו הטוב).
בתוך כך, הידיעה כי "הממשלה תאשר שחרור 250 אסירים פלסטינים", "מחווה לאבו-מאזן", נדחקת עוד יותר. ב"ידיעות אחרונות" היא מגיעה לתחתית עמ' 16. ב"מעריב" לתחתית עמ' 19.
ענייני תקשורת
נחום ברנע קיבל בסיציליה את "פרס העיתונות הבינלאומי על-שם קוטולי". מאריה גרציה קוטולי היא עיתונאית, שליחת העיתון "קוריירה דלה-סרה", שנרצחה באפגניסטן ב-2001 יחד עם שלושה עיתונאים אחרים. ברנע אמר בטקס: "עיתונאים אמיצים לא מתים לעולם, הם חיים בזכרונם של קוראיהם וכמודל לעיתונאים צעירים שמבקשים להיכנס למקצוע התובעני הזה". רק "ידיעות אחרונות" מדווח על האירוע.
"ישראל היום" קיבל את "אות הדרור" למאבק בסחר בנשים, על כך ש"באופן מודע ומכוון קבע מדיניות עסקית לוותר על רווחי פרסום ממודעות זנות". הפרס הוענק על-ידי יו"ר ועדת הכנסת למאבק בסחר בנשים, זהבה גלאון. רק "ישראל היום" מדווח על האירוע.