זה קורה כל שנתיים-שלוש. האינטרנט ממציא את עצמו מחדש ומנכס למכלול השירותים שהוא מספק לצרכניו, הגולשים, שירות נוסף שבעבר נהוג היה לצרוך בעולם הפיזי. זה התחיל אי אז בשנות התשעים עם הדואר האלקטרוני, המשיך עם תמורות מרחיקות לכת באופני צריכת תכנים חדשותיים ויצירתם, בד בבד עם שבירת כוחם רב השנים של לוחות המכירות המודפסים. לקראת סוף העשור הקודם החלו להתעצם אתרים ותוכנות של שיתוף קבצים, שטלטלו ושינו ללא הכר את פניהם של שוקי המוזיקה והקולנוע, ובשנים האחרונות, אחרי מהפכת תוכן הגולשים (ועל כך בהמשך), ניכרת גם חדירה מסיבית לתחום הטלוויזיה, שכבר הספיקה לדרבן את הרשתות בארץ ובחו"ל להשקיע סכומי עתק בהקמת נוכחות מקוונת שתשמר את המעמד שרכשו להם בעולם שבחוץ.
כל התפתחות אבולוציונית שכזו, שעיקרה מתן מענה מקוון ובדרך-כלל חינמי לצורך אנושי מסורתי, מותירה אחריה לא מעט חללים בדמותם של אתרי אינטרנט וחברות תקשורת שלא השכילו להתאים את עצמם למציאות המשתנה. ובכל זאת, במפה הקטנה של האינטרנט המסחרי בישראל ניצב אתר אחד ששרד כל אחת ואחת מהקפיצות שעברה הרשת העברית בחייה הקצרים.
סקר TIM, שמאז 2001 מודד את שיעור החשיפה של אתרי אינטרנט לפי מידת הזכירות שלהם בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ (ולא לפי תדירות הגלישה בהם), מכתיר שוב ושוב את "וואלה" כאתר הישראלי הפופולרי ברשת - בשנים האחרונות אחרי מנוע החיפוש של "גוגל". בסקר האחרון, שתוצאותיו התפרסמו בנובמבר 2007, זכה "וואלה" ל-72 אחוזי חשיפה - 15 אחוז יותר מהאתר השלישי ברשימה, ynet, שאליו נחשפו 57.9 אחוז מהנסקרים. ההצלחה המסחרית של "וואלה" ראויה לציון במיוחד לנוכח פרק הזמן הארוך שבו מצליח האתר לשמור על הגולשים - מאז דצמבר 1996. החל מ-2004 הוא גם רווחי, מצב שאינו מובן מאליו בעסקי האינטרנט.
מעטים הם האתרים שהצליחו לשרוד פרק זמן כה ארוך בלי לפספס את אחת המהפכות שתוקפות את האינטרנט מדי כמה שנים ולהיסחף למצולות, אל חיקם של אינספור ענקי רשת נשכחים. ענק כזה, שמעל שרידיו צף "וואלה" בבטחה, הוא אתר IOL מקבוצת "הארץ", שעד התפוצצות בועת הדוט-קום היה אחד משני הפורטלים הישראליים הגדולים. בתחילת 2001 הוחלט למזג את IOL עם "וואלה", הפורטל הגדול השני, השייך לחברת "בזק". באותה עת נראה היה כי לנוכח ההאטה שחלה בהתפתחות האינטרנט בעקבות המשבר הכלכלי שיצרה הבועה, מיזוג האתרים יבטיח את הישרדותם. ואכן, שבע שנים לאחר מכן - נצח במושגים של הרשת - "וואלה" לא הסתפק בהישרדות, אלא הגיע לחשיפה ולהישגים כלכליים יוצאי דופן. ואולם, האם ניתן לומר דברים דומים על טיב המידע והשירותים שמעניק האתר לגולשיו? ובעת שבה נשמעות יותר ויותר הצהרות על כך ש"הגולש הוא המלך" - אמירה שכמו מדדי הצלחתו של האתר הושאלה גם היא מעולם הצרכנות - מה עתידם של אתרים שיסרבו להתאים את עצמם לצרכי צרכניהם?
איור: אופיר שרר
ישועה קרובה?
שבע שנים לאחר יציאתה אל הפועל, ראויה עסקת ההשתלטות על IOL להיבחן בעיקר לנוכח הפספוס הגדול שהיה גלום בה. אם לוחמים קניבלים מאמינים כי אכילת לבבותיהם של אויביהם מסייעת להם לנכס את הכוחות שבעבר הופנו נגדם, הרי שבליסת גופתה רוחשת הגולשים של IOL לכל היותר מילאה את קיבתה של "וואלה", אך לא הקנתה לה כוחות מיוחדים לטווח הארוך. ערכה העיקרי של IOL - מארג צפוף של קהילות גולשים שייצרו הררים של תכנים פנימיים - נפוץ לכל רוח.
"'וואלה' היא 'מקדונלדס', ו-IOL היתה דוכן שווארמה שכונתי. מי שלא יכול להסתגל לשינוי לא יהיה איתנו", אמר ארז פילוסוף, סמנכ"ל "וואלה" וממקימי האתר, לענת באלינט בראיון ל"העין השביעית" בספטמבר 2001. במלים אחרות, ביקש פילוסוף להצהיר, אתר "וואלה" הוא פלטפורמה מכובדת - עצומה, מרושתת, מסודרת ומחושבת עד הפרט האחרון - שאם כבר נגזר עליה להשתמש בתוכן הנוצר על-ידי צרכניה הקטנים, אנשי השווארמה מהשכונה, היא תשכיל לעשות זאת בצנעה. ההמשך ידוע: הקהילות השוקקות של IOL נדדו לפורטלים המתחרים, ובראשם "תפוז", והותירו את המערכת החדשה והמושקעת שהשיקה "וואלה" (אחרי כמה חודשים של השבתה) בשיממון יחסי.
שלוש שנים לאחר מכן, במקביל להתאוששותה הכלכלית של תעשיית האינטרנט, החלו מגזיני המחשבים - בהתחלה בארה"ב, ואחר-כך גם בישראל - לבשר אט-אט ובעיניים נוצצות על תחייתה של הרשת, מעין גאולה דרך הביבים לאחר תקופת שפל שבה הדירו המשקיעים את רגליהם מכל מה שמקוון. המושיעים במקרה הזה לא היו קרנות הון סיכון, שפיזרו מיליונים על אתרים שלא הראו שקל, אלא הגולשים עצמם, שלנוכח השממה הרגעית החלו לטוות את הרשת מחדש בעצמם, קור אחרי קור אחרי קור. בבלוגים, רשתות חברתיות, פורומים ואתרי שיתוף תמונות, וידיאו ומוזיקה. התופעה זכתה לשם הטרנדי "Web 2.0" - מודל אינטרנטי שהצליח לעורר את אהדת ההמון ובה בעת להחזיר את הברק לעיניהם של המשקיעים.
מקובל לסמן את התבססותה הסופית של מהפכת תוכן הגולשים עם רכישת הרשת החברתית "מייספייס" על-ידי תאגיד "ניוז קורפ" ב-2005, תמורת לא פחות מ-580 מיליון דולר. שנה לאחר מכן רכשה "גוגל" את אתר שיתוף הווידיאו "יוטיוב" ב-1.65 מיליארד דולר, מהלך שלקראת סוף השנה הביא את מגזין "Time" להכריז על הקוראים - כלומר, משתמשי הקצה של המוצר העיתונאי, לא יצרניו ולא מושאי הסיקור שלו - כאנשי השנה של 2006. "אתם", הכריז השער, "כן, אתם. אתם שולטים על עידן המידע. ברוכים הבאים לעולם שלכם".
ובארץ? בשנים האחרונות הספיק פורטל "נענע" לרכוש את מערכת הבלוגים "ישראבלוג" כשעוד היתה בחיתוליה, ולחנך דור שלם של צעירים ובני נוער לחלוק את מחשבותיהם קבל עם ומקלדת (נכון לסוף 2007, כ-6,000 בלוגים חדשים מוקמים באתר מדי חודש); הפורטל הכושל "תפוז" המציא את עצמו מחדש כ"תפוז אנשים" (כלומר, גולשים) עם מערכת בלוגים ופורומים פופולרית, ואף הונפק בבורסה לפי שווי של כ-80 מיליון שקל; אפילו יצרני חדשות מובהקים כ"הארץ", "מעריב" ו-ynet נכנסו לתחום הרשתות החברתיות ("קפה דה מרקר", "Shox" ושותפות ב"בונא", בהתאמה).
ארבע שנים לאחר שפרצה מהפכת תוכן הגולשים ושנתיים לאחר שאומצה בחום על-ידי שחקנים מסורתיים בזירת התקשורת, נראה כי אנשי "וואלה" פספסו את העגלה: בזמן שכל מתחריהם כבשו לעצמם קרקעות בתוליות בתחום תוכן הגולשים, ב"וואלה" השקיעו ארבע שנים וכארבעה מיליון שקלים בבניית מנוע חיפוש חדש, שהושק בינואר 2007. פחות משנה לאחר מכן כבר נבחנת האפשרות להחליפו במנוע החיפוש הפופולרי של "גוגל" (כך על-פי הודעה לבורסה מחודש יולי 2007).
בחודש אוקטובר 2006 סחט כתב "מעריב" דאז, אמיר טייג, ממנכ"ל "וואלה" היוצא, אילן ישראלי, הודאה בדבר הזנחת תוכן הגולשים. בתשובה לשאלה, "האם 'וואלה' פספסה את גל ה'Web 2.0'?", השיב המנכ"ל: "זה נכון. בשנת 2001 הפסדנו רבות מהקהילות שלנו לטובת 'תפוז'", אך מיהר והוסיף: "אנחנו מתכננים הרבה פעילות של 'Web 2.0', ואם למישהו יש פוטנציאל לעשות מזה משהו רציני - זה פורטל 'וואלה'. זה יקרה אצלנו בשנה הבאה, אבל לאו דווקא במודל של 'תפוז'".
שנה לאחר מכן, בספטמבר 2007, הצליחה כתבת "דה מרקר" איילה צורף לסחוט גם ממחליפו של ישראלי על כס המנכ"ל, אילן ישועה, הודאה דומה, שהרחיקה את תאריך היעד בשנה נוספת: "לצערי זה נכון", אמר אז, "אבל אני מבטיח לכם, נקים רשת חברתית, נקים זירות לתוכן גולשים, ואתם תראו ש'וואלה' תוביל בתחום עד סוף 2008".
הקרדיט אנונימי
ניתן היה לשער כי בתחום שמזנה את עצמו לדעת ונותן, כביכול, לכל גולש משקל של פובליציסט צמרת, "וואלה" ניצב בדד במערכה ומנהיג קוד אמיץ של תכנים "איכותיים". כאלה שנוצרו על־ידי בעלי מקצוע, הבקיאים בתחומם וחסינים בפני סחרירים פוליטיים, מתקפות יח"צניות וסתם גרפומניה. אלא שלעתים קרובות נדמה כי הזלזול של קברניטי "וואלה" בתוכן גולשים מאפיין את יחסה המזלזל ל"תוכן" בכלל (כלומר, מה שבעבר נקרא "עיתונות").
גלישה במדור החדשות של "וואלה" מעלה כי מרבית העמודים מכילים טקסטים קצרים ומבזקיים, שבדרך-כלל מדווחים על אירוע נקודתי בלי להתעכב על הרקע להתרחשותו, וללא עדים או מומחים שיביעו עליו את דעתם. זאת בניגוד לנוהג שהשתרש באתרי חדשות ("הארץ אונליין" ו-ynet, למשל), ולפיו מעלים ידיעה מבזקית ועם חלוף השעות מוסיפים לה עדכונים והרחבות. מאפיין נוסף של מדור החדשות הוא הכתבות הרבות שכותביהן העדיפו שלא לחתום עליהן והסתפקו בקרדיט "מערכת וואלה". למשל, ב-10 בדצמבר 2007, בארבע אחר-הצהריים, מתוך 34 כתבות שקיבלו הפניה בעמוד הראשי של מדור החדשות, שבע כתבות הוכתרו בקרדיט העלום "מערכת 'וואלה'", ולצדן הופיעו 15 כתבות שהתפרסמו בסינדיקציה (רובן מ"הארץ", אבל גם מסוכנות "רויטרס", ואפילו ממגזין "הורים וילדים"), לעומת 12 כתבות בלבד שזכו לקרדיט שמי של כתבים או עורכים באתר. את השכיחות הגבוהה של הקרדיט האנונימי ניתן להבין אם מתבוננים בשיטות העבודה הבעייתיות במערכת "וואלה": עד אוקטובר 2007 מנתה מערכת החדשות של האתר הפופולרי בישראל שלושה כתבים בלבד במשרה מלאה. משמרת הבוקר, למשל, כוללת ראש דסק, שלושה עורכים, שני כתבים ומשכתב. משמרת אחר-הצהריים מצומצמת יותר, ובשעות הלילה נותרת לעתים המערכת ריקה לחלוטין.
היחס המוזר בין מספר העורכים למספר הכתבים אינו מקרי: רוב העבודה העיתונאית, מספרים ב"וואלה", מתרכזת במעקב אחרי שידורי הרדיו והפרסומים באתרי החדשות. כשצץ "סיפור" אצל אחד מגופי החדשות המתחרים, ממהרים אנשי "וואלה" להשיג אישור לדברים, ומעלים את המידע לאתר בחתימתם. כך, למשל, קורה שעל ידיעת חדשות ("קטיושות בצפון. ראש הממשלה: לא ניגרר להגיב", 17.6.2007) חתומים לא פחות מארבעה כתבים/עורכים: איתמר בטיטו, יובל אביבי, יוני מנדל ואמיר תיבון. זאת למרות של"וואלה" אין כתב בקריית-שמונה ולא נשלח לשם אפילו צלם.
בכלל, לא ברור כיצד מתבצעת החלוקה בין עבודתו של "כתב", שיושב במערכת ומלחים כתבות ממקורות שונים, לבין "עורך", שעושה את אותו הדבר בדיוק. הדברים מגיעים לידי כך שלעתים מבקשים כתבי "וואלה" לצאת לשטח כדי לסקר אירועים, אולם נדרשים למעט בכך, שכן יציאתם תיצור חור במערך הקשבוּת. לכן ברור כיצד עולה בידיהם של הכתבים לכסות תחומי עיסוק ואזורים גיאוגרפיים כה נרחבים: כך, למשל, מוצא את עצמו כתב "וואלה" דני ליבר מדווח על פעוט מהעיירה רהט שנפל מקומה שנייה ונפצע קשה (1.9.2007), על פגוע נפש שנמלט מבית-חולים בטירת הכרמל (26.9.2007) ועל עשרות בני-נוער שנפצעו בהופעתה של הלהקה הגרמנית "טוקיו הוטל" בגני-התערוכה (7.10.2007). על המקרה האחרון נאלץ ליבר לדווח מהדסק, מספר עובד ב"וואלה", וזאת אף שמערכת האתר, בפינת הרחובות פנקס ואבן-גבירול בתל-אביב, מרוחקת עשר דקות נסיעה בלבד ממקום האירוע.
או, למשל, הכתבת עדיה אמרי-אור, שבמהלך ארבעה ימים (בסוף אוקטובר 2007) מדווחת על מסיבת-העיתונאים שבה הודיע אולמרט כי הוא חולה בסרטן, על הולדת בנו של יגאל עמיר, על אירוע פלילי בשפלה ועל אפיזודה במשא-ומתן של משרד האוצר והמורים - ומוכיחה יכולת מופלאה בלהטוט בין תפקידי הכתבת המדינית, כתבת הפלילים וכתבת החינוך.
באקלים תקשורתי אחר אולי היה מיותר להתעכב על הבעיה המובנית בהסתמכות על תכנים מן החוץ, בין אם הם מגיעים מגופים חדשותיים "מכובדים" ובין אם הם נסמכים על הודעות לעיתונות. שתי בעיות עיקריות ישנן לשיטת הסינדיקציה והקומוניקט: האחת נקודתית - הקושי לשלוט על טיב החומרים ועל מהימנותם; ואילו האחרת כללית - תחומי הסיקור נשלטים על-ידי גופים חיצוניים, שבעצם מכתיבים למערכת באילו נושאים לעסוק ובאילו דגשים. מובן שגם היתרון ברור: הרבה יותר חסכוני להסתמך על כלי תקשורת אחרים, אולם מה יעשו ב"וואלה" אם כלי תקשורת אחרים יאמצו גם הם את אותה שיטת עבודה? "מערכת החדשות של 'וואלה!' נותנת שירות אמין ומהיר 24 שעות ביממה", היתה התגובה הלקונית שהגיעה מהאתר.
באוגוסט האחרון מונה עורך חדש למחלקת החדשות, והחל מיד בשינויים. לקראת סוף חודש ספטמבר 2007 הורחבה מצבת העורכים של האתר, ונוסף גם עורך שהופקד על תחום הווידיאו, אולי בעקבות פקיעת הסכם שיתוף הפעולה עם ערוץ 10 (שנכנס לשותפות בפורטל "נענע"). גורמים במערכת האתר טוענים כי זוהי רק תחילת ההתרחבות וכי ישנה כוונה להביא כתבים ועורכים נוספים.
מלבד נוהלי העבודה הבעייתיים, יצטרך העורך החדש להתמודד עם סגנון ההגשה המיוחד שאימצו לעצמם הכותבים והעורכים ב"וואלה". למשל, עם "סקרים" כגון זה שהתפרסם בערוץ החדשות בדצמבר האחרון: "איבר המין הנשי: מגולח לחלוטין, מגולח חלקית או טבעי?"; או כותרות כמו "יש לי זין גדול!" (ערוץ המחשבים, 17.1.2006), "כל הזין. ועוד על הגב" (ספורט, 22.1.2007), "דנה אינטרנשיונל שמה זין" (סלבס, 13.8.2007), "כל המדינה על הזין" (חדשות, 4.6.2007) - אם לצטט מבחר אקראי מהשנה האחרונה בלבד (תגובת "וואלה": "אנו עומדים מאחורי כל כותרת שמתפרסמת באתר", ניחנה בכפל משמעות שנעלם מן הבוטות של הכותרות). בחלקים אחרים של האתר, במיוחד אלה המיועדים לילדים ובני־נוער, ניתן למצוא חומרים פורנוגרפיים לכל דבר, "סקרים" הבודקים מה עדיף: הסנפה של דבק מגע או גז מזגנים, וסתם טקסטים חינוכיים כמו "כוסית זה לא בהכרח לוק - זה אופי. גלי אשכול תלמד אתכן איך לאכול כמו כוסית, לחשוב כמו כוסית ולחיות כמו כוסית" ("ניתוח פלסטי לאישיות", 18.1.2006).
דגם של פורטל מסורתי
"וואלה" אולי מזלזלת באינטליגנציה של הגולשים, אבל היא מנסה לספק את כל הצרכים האחרים שלהם. רדיו מקוון המשדר שלל סגנונות מוזיקליים, שירות מפות אלקטרוני, חנויות מקוונות, שירותי תיירות, מדריך מסעדות. הורוסקופ? יש. מדור בדיחות? כלול במחיר. השאלה היא אם "כל הצרכים" הם מה שצריך לספק. "אנחנו דומים יותר ל'שופרסל' ול'מגה', ופחות לחנויות המתמחות", הודיע המנכ"ל לשעבר ישראלי באותו ראיון שהעניק ל"מעריב". אם מתעלמים לרגע מהבעייתיות במצב שבו האנשים שנדרשים להתוות את דרכו של גוף תקשורת הם מנהליו המסחריים, ולא עורכיו, ניתן להבין את ההיגיון העומד מאחורי דבריו של ישראלי: אם נכשלת בהספקת תוכן סקטוריאלי ומבוזר למספר גדול של אנשים (נאמר, רשתות חברתיות ובלוגים), ואם לא כלכלי לטעמך להחזיק מערכת חדשות מקצועית ועצמאית (לפי הדגם הקלאסי של עיתונים), מה שנותר הוא לירות לכל הכיוונים.
נכון לימיה האחרונים של שנת 2007, המודל שעל-פיו פועל "וואלה" מזכיר את המודל של הפורטל המסורתי, זה שהיה נפוץ ברשת לקראת סוף שנות התשעים והוכרז כגווע כבר בתחילת העשור הנוכחי; זה שביקש להציע "הכל" תחת קורת גג אחת: מנוע חיפוש, מדריך אתרים, שירותים לגולש וערב רב של תכנים עיתונאיים "רכים", המכסים את כל תחומי החדשות והפנאי אך בלי להתאמץ ולחדש או להעמיק באף אחד מהם.
הפורטלים הישנים התאימו לתקופה שבה הגולש הממוצע ישב חסר אונים אל מול ים של אפשרויות וטכנולוגיה חדשה, יקרה ומאיימת, ונזקק למסגרת פשוטה ויד מכוונת. ברחבי העולם קרסו רוב האתרים שלא הצליחו לבדל את עצמם או לפזר את פעילויותיהם באופן שיבטיח את יציבותם. אתר מסורתי כזה שעדיין פועל הוא הפורטל האמריקאי המצליח "יאהו", שבדמותו הוקם "וואלה". בדומה ל"וואלה", גם "יאהו" מספק לגולשיו שלל שירותים, ובראשם שירות דואר אלקטרוני פופולרי. ואולם, כבר בתחילת מהפכת תוכן הגולשים דאג "יאהו" לספק לגולשיו פלטפורמות נדיבות להעלאת קבצים ואתרים אישיים, ובראשן הרשת החברתית הפופולרית לשיתוף תמונות "Flickr". "וואלה", נכון להיום, אינו מספק שירותים ממין זה. את הקשיים והבעיות בשירות הדואר, לעומת זאת, הוא דווקא חולק עם "יאהו".
במדיום חינמי כמו האינטרנט, שמתבסס כמעט אך ורק על הכנסות מפרסום, נגזר גורלם של אתרים להרחיב את עצמם באופן בלתי פוסק ולחלק את תכניהם לפרוסות קטנות יותר ויותר, כדי לפזר בתוכן משבצות פרסום ביתר יעילות. וכך, בעוד מרבית האתרים הגדולים אימצו לעצמם המוני נמלים עמלניות בדמותם של גולשיהם, המסייעים להם להתרחב ולהגדיל את היצע משבצות הפרסום באופן חינמי ואוטומטי כמעט לחלוטין - אתרים כ"וואלה", שנדרשים "להפיק" כל עמוד, נמצאים בעמדת נחיתות.
אם לחזור לרגע לדימוי סניף "מקדונלדס" ודוכן השווארמה השכונתי מ-2001, נראה כי שבע שנים אחר-כך, "וואלה" אכן הצליח להיות גדול ומצליח כמו ענקית ההמבורגרים. ואולם, בעוד "מקדונלדס" השכילה לשכנע את צרכניה כי עברה מהפכת בריאות, נכון להיום מסרבים ב"וואלה" להציע דבר-מה ירוק לצד מנת הסחוסים והשמן.
ואף על פי כן, רבעון אחר רבעון שומר "וואלה" על הבכורה בקרב קהל היעד שלו. חרף הבעייתיות המובנית בסקר TIM, מהרווחים שעליהם מצהירה החברה לבורסה כבר ארבע שנים ברציפות לא ניתן להתעלם. ייתכן כי כשתקום מערכת מדידה מדויקת לתעבורה באתרי האינטרנט (כפי שמעוניינים באיגוד חברות הפרסום, בניגוד לדעתן של הנהלות "וואלה" ו-ynet) יתברר שנתוני החשיפה אחרים. ואולי לא. יכול להיות שזה עוד אחד מאותם מקרים שבהם כלי תקשורת מצליח כלכלית דווקא משום שהוא מזלזל בצרכניו. כמו בערוץ 2, כמו ב"ידיעות אחרונות", כמו באמריקה.
גיליון 70, ינואר 2008