הצוות הישראלי, שיצא להכין את ביקורו של שרון בבית הלבן, ידע שעל דבר אחד אסור לו להתפשר: על הזמן. הנשיא וראש הממשלה חייבים להופיע לפני המצלמות ב–1:15 בדיוק. בוושינגטון זוהי שעה מתה, שעה של ארוחות צהריים ותוכניות לעקרת הבית, אבל למי אכפת מוושינגטון. 1:15 שם היא 8:15 בערב כאן, הזמן הנכון לכבוש בשידור חי את מהדורת החדשות של ערוץ 2. דבר אחד נעלם מידיעתם של אנשי משרד ראש הממשלה: שבאותו ערב משדר ערוץ 2 משחק על גביע המדינה בין מכבי חיפה להפועל תל–אביב. הערוצים המתחרים, ששידרו בחי את הטקס, לא נהנו מנהירה של צופים. בוש ושרון הפסידו בקרב על הרייטינג.
בדרך–כלל רואה שרון בתקשורת אויב שזומם להשמיד אותו, או, כשיש לו מצב–רוח מפויס, חיית פרא שחייבים להרדים. אבל הימים שלפני משאל מתפקדי הליכוד הם ימים אחרים. בפעם הראשונה מאז כניסתו ללשכת ראש הממשלה הוא נזקק לרצונה הטוב של התקשורת. בלעדיה, איך ישכנע את המתפקדים. אנשיו העריכו מראש שתוכנית ההינתקות שלו תתקבל בתקשורת בחיוב. העיתונאים מהמרכז–שמאל ירטנו, יעלו ספקות, אבל לא יוכלו להפנות את גבם לתוכנית שכרוכה בפינוי התנחלויות. עם האהדה יבוא גם הבונוס: ברגע שהיוזמה תכבוש את סדר–היום, הם יתעסקו הרבה פחות באי היווני ובסיריל קרן.
והם צדקו. עד כדי כך העיתונאים צפויים.
כאשר נפתח הקרב על מתפקדי הליכוד, חששו אנשי ראש הממשלה שהם מצויים בעמדת נחיתות: מולם עומד ציבור שנלחם על חייו. המתנחלים יתגייסו לקמפיין בהמוניהם, ויהיו עדיפים במוטיבציה, בכסף, בשיעורי הצבעה.
מול היתרונות האלה עומדת עוצמתה האדירה של ראשות הממשלה. מה שלא עשתה למענו תגובתם החיובית של בוש ובלייר, עשה למענו, בתגובתו השלילית, יאסר ערפאת. אם ערפאת שונא כל–כך את התוכנית, אומר כל ליכודניק לעצמו, יש בה, ודאי, כמה דברים טובים לעם ישראל. ואם לא די במה שעשה למענו ערפאת בחייו, עשה למענו רנטיסי במותו.
הדברים האלה נכתבים שבועיים לפני ההצבעה. אין לי שום יומרה לנבא את תוצאותיה. בשלב הזה אפשר לומר רק דבר אחד: ראש ממשלה, כל ראש ממשלה, שהולך למבחן כזה, מתחיל אותו ביתרון גדול. עובדה: כאשר חיפשו מתנגדי התוכנית סיסמה לפוסטרים שלהם, הם נזהרו מלהאשים את שרון, כפי שעשו אפי איתם וצבי הנדל, בשחיתות אישית. להפך. הם כתבו: "אוהבים אותך שרון. מצביעים נגד". הסיסמה הזאת נגנבה מהקמפיין שניהל אהוד אולמרט נגד טדי קולק, בבחירות לעיריית ירושלים ב–1993. מי היה מאמין שהוויכוח הפנימי בליכוד יתנהל לא על ארץ–ישראל, אלא על אהבה.
צילום: רויטרס
מה הקשר
סכנות מקצועיות משני סוגים אורבות לפתחו של עיתונאי: הסוג הקל, והסוג הקשה. סכנה מהסוג הקל היא בפרסום שקר, בדיה, מעשייה שלא היתה ולא נבראה. היא קלה, משום שברוב המקרים מפריד קו ברור, עובדתי, בין אמת לבין שקר. אם הקו הזה נעלם מן העין לפני הפרסום, חזקה עליו שיזדקר אחריו. העיתונאי ומעסיקיו ישלמו מחיר מסוים, בדרך–כלל באגו, לפעמים בכסף, וכולם יוכלו להפוך דף. הסכנה הגדולה באמת היא בפרסום דבר אמת.
בכל מה שנוגע לעבודה העיתונאית, האמת יכולה לפתות, להוליך שולל, לתעתע ולעוות לא פחות מהשקר. כמוה כאש: במנות מדודות היא מקור החיים בהתפרעות היא פירומניה.
זה קורה בתעשיית התקשורת לעתים מזומנות. עיתונאי חרוץ פותח בהבעה חגיגית את דלת העורך שלו, ומניח על שולחנו צרור ניירות. "יש לי סיפור", הוא אומר. "סיפור ענק". העורך מעווה את פניו, תוצאה של ספקנות טבעית או עודף ופלים בארוחת בוקר, ואז ניגש לעלעל בחומר. והחומר הוא חומר: עובדות, מסמכים, ראיונות. בלעדי? שואל העורך. "בלעדי", משיב הכתב. בטוח? "בטוח". אז יאללה, לעבודה.
קחו, למשל, את פרשת שמעון כהן. מי זה שמעון כהן, אתם שואלים. יפה. שמעון כהן עשה כאן כותרות ראשיות לאורך השבוע הראשון של חודש מרץ ואז נעלם, ועוד מעט יהיה כל–כך אנונימי, שיופיע כשאלת 64 אלף השקל ב"מי רוצה להיות מיליונר".
שמעון כהן הוא חותנו, או חותנו לשעבר, של אלחנן טננבוים, שבמשך חודש היה שנוא נפשה הראשי של מדינת ישראל, נבל הנבלים, עד שהעניין בו גז.
ביום רביעי, 3 במרץ, בשיא שנאת טננבוים, פרסם היומון "מעריב" "גיליון מיוחד" תחת כותרת הענק "הקשר". בצד ימין של העמוד הופיע תצלומו הצרוב של אלחנן הרשע, ובצד שמאל תצלומו המושפל של אריאל שרון. מעל לכותרת הוכרז: "חשיפה: עסקי משפחת שרון עם משפחתו של טננבוים". ומתחתיה: "חודשים ארוכים שואלת מדינה שלמה מדוע נלחם ראש הממשלה באופן אישי, בלהט ובעיקשות, לשחרר את אלחנן טננבוים תמורת מאות מחבלים, ומדוע ביקש ’לטפל בו בכפפות של משי’. כעת ’מעריב’ חושף: אריאל שרון למד את סודות החקלאות מחותנו של טננבוים והיה חברו... למה ראש הממשלה שתק? שרון: לא ידעתי. (מאת) קלמן ליסקינד".
אל המעט שנותר מהעמוד נדחקה עוד כותרת: "טננבוים: דלתו של אריק תמיד פתוחה בפני המשפחה", ומשני צדיה התחלה של שני קטעי פרשנות נוקבים: "עד כאן" מאת דן מרגלית, ו"תחזיר את המפתחות" מאת בן כספית.
13 עמודים, לא פחות, השקיע העיתון בסיפור, כולם תחת הכותרת "הקשר". למחרת, מול מדינה משתאה ומפתחות שלא הוחזרו, נחלץ מרגלית להסביר. הוא סיפר בגאווה שאל מערכת העיתון נקראו כתביו ועורכיו הבכירים. הם בדקו את החומר בשבע עיניים. גם היועצים המשפטיים נקראו וגם הם קראו את החומר בשבע עיניים. רק לאחר שנתנו את אישורם יצאה הכתבה לדרך.
הסיפור שלו הזכיר לי משגה שעשיתי אני לפני עשרים שנה, באחד הגלגולים של פרשת קו 300. במשך חודשים ביקש השבועון "כותרת ראשית", שהייתי אחד מעורכיו, לפרסם ידיעה ולפיה החקירה בפרשת ההמתה של שניים מארבעת המחבלים מתרכזת ביצחק מרדכי, שהיה אז קצין צנחנים ראשי. הצנזורה הצבאית מנעה שוב ושוב את הפרסום. יום אחד עייפנו משרירות לבה של הצנזורה, ולאחר התייעצות עם בכירי כתבינו ועורכינו פרסמנו את הידיעה.
עד כאן היינו בסדר: הידיעה היתה נכונה ובעלת עניין ציבורי. הבעיה היתה בהיסחפות שבאה אחר–כך. במקום להסתפק בפרסום המידע שהיה בידינו, אימצנו אותו: חדלנו להתייחס אל מרדכי כאל נחקר, והתחלנו להתייחס אליו כאל אשם. אחר–כך התברר שהשב"כ בדה ראיות, תפר למרדכי תיק, היטה עדויות, והוליך שולל את ועדת החקירה שמינה שר הביטחון, את חוקרי המשטרה ובעקיפין גם אותנו. יכולנו להתנחם בתרומה שתרמנו למהומה בצמרת השב"כ, שהביאה בסופו של דבר לגילוי האמת. בעיני, אין בכך אפילו חצי נחמה.
החברים מ"מעריב" עשו בהכנת ה"גיליון המיוחד" שלהם אותן שגיאות ויותר. כשכינסו את בכירי הכתבים והעורכים להתייעצות חגיגית לא הגדילו אמינות, אלא יצרו דינמיקה קבוצתית שאופיינית לאיצטדיוני כדורגל: אחד צועק "השופט בן–זונה", וכל היציע עונה לו כהד.
מוטב, כנראה, להתייעץ עם ספקן אחד מלכנס להקת מעודדות שלמה. הסתמכות היתר על יועצים משפטיים היתה המוקש השני. תפקידם של פרקליטים הוא לסייע לעיתון לחמוק ממשפט דיבה. כמוהם כשכפ"צ: מגינים על החייל מפני כדורי האויב, אבל לא מגינים עליו מפני השטויות שהוא עושה לעצמו.
התקשורת היא תעשייה טווסית: הרצון להתבלט, להרשים, להיבדל מאחרים, להיות ראשוניים, בלעדיים, מיוחדים, הוא חלק בריא ממהותה. אוי לעיתון שלא יתפאר בהישגיו. אוי לעיתון שיהפוך את ההתפארות להתמכרות.
אכן, שרון הכריע בעד העסקה שבמסגרתה שוחרר טננבוים. אכן, החותן קיים קשר עסקי עם שרון ועם חוותו שנים רבות לפני שהחתן התגלגל לביירות. הוא סיפר את זה בעצמו, בראיונות שנתן לכל דכפין ביום הקודם. אלה היו העובדות. שאלת המפתח היתה, האם יש קשר ביניהן. בלי קשר, יש כאן סיפור מסקרן למדי על קטנות עולמנו, איך כולם מכירים את כולם. עם קשר, יש כאן גיליון מיוחד. העיתון הלך על גיליון מיוחד, אבל את הקשר לא הוכיח. הוא לא הוכיח אותו עד היום.
השלב הבא הוא שלב השנינות. כל הכישורים הלשוניים של עורכי העיתון מגויסים כדי לתת לסיפור את האפקט המרשיע. "הקשר" היא כותרת דו–משמעית: גם היכרות תמימה, וגם קנוניה אפלה. כותרת הענק שמכסה את צמד העמודים הראשון היא "מכירים מזמן". ואחריה "כל זה בשבילו" (בשביל טננבוים) ו"נשכב על הגדר", גם זה למען טננבוים. אפילו ההכחשה של שמעון כהן זוכה לכותרת מחשידה: "הנכדים ביקשו רשות להזכיר אותי לשרון".
אילו היו לעיתון עורכים קצת פחות שנונים הם היו מבינים, שכאשר הכותרות גדולות כל–כך, ההתחכמות נעלמת, ונטל ההוכחה חוזר בכל כובדו אל העיתון.
אשר על כן שולף העיתון את נשקו האחרון: הפובליציסטים. "אדוני ראש הממשלה", כותב בן כספית, "אנא ממך, הנח את מפתחות המדינה על השולחן. פנה את מקומך. בשלה השעה לכך: לא מחר. לא מחרתיים. לא בשבוע הבא. היום. עכשיו. אין דרך אחרת. נגדשה הסאה". "הגיעה עת פרידה", מסכם דן מרגלית.
למחרת, כשמתברר שהפרידה טרם באה, כותב עורך העיתון אמנון דנקנר מאמר הבהרה לקוראיו. "מרגע שהעובדות הללו היו בידי העיתון הוא לא יכול היה להימנע מלשאול את השאלות הקשות שעוררו", הוא מסביר.
זה מה שמייחד, כנראה, את העיתונים כאן, לפחות חלק מהם, מעיתונים במדינות אחרות: אצלנו מפרסמים קודם את התשובות, ואחר–כך את השאלות, ולא להפך. לכן יותר מעניין לנו, הרבה יותר מעניין.
גיליון 50, מאי 2004