לפני שנים רבות הלכתי לדרבי התל-אביבי בבלומפילד. חבר, עיתונאי ותיק, פינה לי מקום לצדו, במרומי היציע. מה אתה, תהיתי, אוהד של הפועל או של מכבי? הוא ראה בשאלה עלבון למקצוענותו. לא, ענה נחרצות. באתי כי אני אוהב כדורגל. אני ניטרלי. אני אובייקטיבי.

כמו שהתחיל המשחק הוא שיגר קללות נמרצות לעבר האימ-אמא של השחקנים באדום, צרח על השופט מדוע הוא לא שורק פאולים נגד השחקנים באדום, ונזף קשות בשחקנים בצהוב, על שום מה ולמה הם לא מכסחים את רגליהם של השחקנים באדום.

בשבת ההיא למדתי עד כמה אובייקטיביות היא עניין סובייקטיבי, ועד כמה דק ההבדל בין עיתונאי ניטרלי לעיתונאי מגויס. מאז אני מקפיד להזכיר לעצמי, ולפעמים גם לאחרים, את הלקח הזה שוב ושוב: המציאות בישראל כל-כך טעונה, ההכרעות כל-כך גורליות, שרק יחידי סגולה יכולים לשבת על היציע ולהשקיף על המשחק בשוויון נפש. אנחנו גויסנו לכל החיים.

אבל גם להתגייסות צריכים להיות גבולות. תוכנית ההתנתקות של שרון מציגה את הדילמה הזאת בכל חריפותה. היא הולידה מאבק מר על נפשם של הישראלים. עיתונאים נקראים לדווח עליו ולפרש אותו. לא כלוח חלק הם נכנסים אל המערכה הזאת. כל אחד מהם חמוש בהשקפת עולם, בצרור רגשות, בדעות קדומות.

גם מנהיג המהלך הזה לא נכנס אליו כלוח חלק. אריאל שרון הוא דמות יוצאת דופן. מעט אנשים שרדו כל-כך הרבה שנים בזירה הציבורית. מעט אנשים עוררו גלים כאלה של הערצה ושל שנאה. מעט אנשים עברו מהפך כזה במיקום שלהם על הציר ימין-שמאל.

אין ויכוח על כך שהבון-טון בתקשורת הישראלית הוא פרו-התנתקות. האם העיתונות רק תומכת, או גם מגויסת? הדרך לנסות ולהתמודד עם השאלה הזאת היא לעיין קודם כל בעיתונות הימין, ב"מקור ראשון", ב"שבע", "הצופה", "נקודה" וברשימותיהם של אנשי ימין מובהקים בעיתונות הכללית. מטיחים שם בשרון האשמות שונות. התוכנית מסוכנת לביטחון ושרלטנית, הם אומרים, ולידתה במניעים פסולים; תהליך האישור שלה לא דמוקרטי; הוא ובניו מושחתים, כספית ופוליטית.

בלי להיכנס למהות הטענות, מותר להניח, שאילו שרון היה מעלה תוכנית הפוכה, נניח, חיזוק ההתנחלויות וסיפוח השטחים, העיסוק בו בתקשורת הכללית היה הרבה יותר נוקב, הרבה יותר אכזרי. מכל הטענות שמטיח בו הימין, המשכנעת ביותר היא הטענה ששרון הבטיח לקבל את תוצאות המשאל בליכוד, אבל צפצף עליהן כאשר לא תאמו את ציפיותיו. אפילו בן-גוריון, המנהיג ששרון מעריץ, לא העז לנהוג כך בחברי מפלגתו: כאשר נכשל במשאל חברים, ציית בחריקת שיניים.

טיפלנו בהתנהגות הזאת של שרון בכפפות משי. יותר משהיינו כלב השמירה של הדמוקרטיה, היינו לכלב השמירה של ההתנתקות. זה היה משגה. מוטב ללמוד את הלקח עכשיו, בעיצומו של התהליך, מאשר לכתוב אלפי מלים של הוקעה עצמית לאחר שהכל ייגמר.

מי שמעגל את פינותיו של שרון לא רק מועל בתפקידו המקצועי: הוא חוטא ביומרה שאין לה שחר. תפקידנו הוא לדווח, לחשוף, לבקר, להשכיל את הבריות ולהשפיע על סדר-יומם. חוץ ממקרים נדירים, יחידים בדורם, לא אנחנו ממנים. לא אנחנו מפטרים. אנחנו הכלבים. אנחנו לא השיירה.

למרבה האירוניה, הנהנים הראשונים מהבון-טון הפרו-שרוני בתקשורת הם הכותבים הימנים, מתנגדי המהלך. הרשימה ידועה: היא מונה כותבים שרובם ככולם תושבי התנחלויות דתיות מייסודו של גוש-אמונים. מכיוון שהם נתפסים כאחרים, כחוצנים, כמשקל נגד לכיוון הכללי, משחררים אותם מהכללים המקובלים במקצוע. יכול כותב כזה לפרסם רשימה מלומדת בעיתון אחד, אחר-כך למחזר אותה בטור שלו בטלוויזיה, אחר-כך להעתיק אותה לאחד מעיתוני הימין ובסוף לשדר אותה בתחנת הרדיו שלהם. יכול כותב כזה להופיע גם כהגיגן בעיתון, גם כשתדלן מטעם מוסדות המתנחלים וגם כמפגין. הטיעונים שהם מציגים כעובדות לא עוברים בדיקה. פליטות הקולמוס שלהם לא עוברות עריכה. הם אחרים: מותר להם.

▪ ▪ ▪

ביום שבו נקבר ערפאת אישר צה"ל לשלושים אוטובוסים פלסטיניים להוביל נוסעים משכם אל ההלוויה ברמאללה וחזרה. למרבה המבוכה הביקוש היה קטן בהרבה מההיצע. בקושי הצליחו למלא שלושה אוטובוסים. מה יכול עיתונאי להבין מהסיפור הזה? שהדוחק, והמתח, והטרחה הכרוכה בנסיעה גברו, בשכם לפחות, באותו יום לפחות, על הגעגועים לראיס המת. ואולי (כפי שראה כל עיתונאי שהיה ברמאללה באותו יום) לא כל-כך מתגעגעים.

אבל מה אנחנו, העיתונאים, מבינים. לפני שבועות אחדים הוציאה עמותה בשם "קשב, מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל" חוברת שמאשימה את התקשורת הישראלית בסיקור מוטה של מותו של ערפאת. את החוברת כתב יזהר באר, מנכ"ל "בצלם" לשעבר, ואת הפיקוח האקדמי סיפק ד"ר דני דור. השניים עשו גם את הסיבוב ההכרחי בכל הטוק-שואוז בטלוויזיה, גינו ונזפו והטיפו מוסר.

המימון לחוברת בא - לא במפתיע - מהאיחוד האירופי. לקט הציטוטים שהיא מביאה סלקטיבי, ומיועד לשרת את טענותיה. אם היה שם "פיקוח אקדמי", הוא היה רופף עד מאוד. כותרת הגג של החוברת מזהירה: "גם מלים יכולות להרוג". ואכן, אילו המלים של באר ודור היו יכולות להרוג, היו חדרי החדשות של התקשורת הישראלית אדומים מדם.

לד"ר דור יש קונספציה. הקונספציה היא, שלתקשורת הישראלית יש קונספציה: היא אימצה את הקונספציה של האלוף (מיל') עמוס גלעד, שהעמיס את האשמה בטרור על כתפיו של ערפאת.

הטענה הזאת שלו היתה מבוססת למדי בשנה-שנתיים הראשונות לאינתיפאדת אלאקצה. עם הזמן היא דהתה, ונאלצה להתחלק בזירה התקשורתית עם השקפות מורכבות יותר. נכון, ערפאת נתפס בתקשורת הישראלית כאיש הרע, כמי שיכול להיאבק בטרור אבל מסרב, כמי שלא חדל ליום אחד לראות בטרור אופציה. את המידע המרעיש הזה קלטו עיתונאים לא רק מאלופי צה"ל, אלא קודם כל מבני שיחם הפלסטינים: אבו-מאזן, אבו-עלא, דחלאן, רג'וב, עבד-רבו ורבים אחרים.

אבל כל זה לא נוגע לסיקור מותו של ערפאת אלא בשוליים. התקשורת הישראלית טיפלה במותו של ערפאת בוולגריות, בצעקנות, בשמחה לאיד ובקפיצה על כל שמועה. ככה היא מטפלת בעשרות נושאים אחרים, מזמר קסטות שנחשד בגניבה ועד יצריה המיניים של המורה לערבית. זאת הקונספציה האמיתית.

אשר למותו של ערפאת, הוא היה באמת גרוטסקי. אין מה לעשות. החל במחלה שאיש איננו מעז לחשוף אותה. עבור לצילומי הדמות בבגדי ליצן שתופסת את ידי הרופא האלג'ירי, שמנסה לשווא להשתחרר, עבור להצהרות הכוזבות בעליל מפי פלסטינים ומפי צרפתים בפתח בית-החולים, וגמור במרד הפתטי של סוהא ערפאת. אנשי "קשב" מאשימים את העיתונים ב"התלהמות" בדיווחים עליה. הם לא שמעו מה אומרים עליה בני-עמה הפלסטינים.

▪ ▪ ▪

קודם כל, השם. השם, "דה מארקר", מעצבן. לא נעים לראות ש"הארץ", עיתון עברי שמתיימר להיות איכותי, תרבותי, ישראלי, מקפל את עצמו בתוך חוברת, שכותרתה מאונגלזת. "דה מארקר" נולד באינטרנט. רוב הלידות שם הן לידות פספורט. "ואי-נט" של "ידיעות אחרונות", למשל (רק גאון יכול לקרוא את השם בעברית) או אן.אר.ג'י של "מעריב" (מדובר כנראה בראשי-תיבות: נמרודי רועד מגוסינסקי).

ברגע שמו"ל "הארץ" החליט להפוך את המוסף הכלכלי הזה לספינת הדגל של עיתונו הוא היה חייב לעברת את השם. הוא יכול היה לקרוא לו "כסף", "כספת", "עסק", "הון", "תועפות", "שקל", "רווח", "ממון", "קופה". זה מה שעלה על דעתי בדקה של מחשבה. אפשר רק לדמיין מה יכלו להמציא העורכים המבריקים של "הארץ".

(נכון שהעיתון המתחרה, "גלובס", נושא גם הוא שם מאונגלז. אבל בעליו של "גלובס" בשנותיו הראשונות היה סוחר בשוק האפור, ולא המו"לים של ש"י עגנון).

שנית, הקדימויות. לא מכובד לקבל את חוברת המאמרים של "הארץ", עם יואל מרקוס בראש, כשהיא משתלשלת מתוך נתוני הבורסה. התחושה היא שכובד המשקל עבר לחוברת הכלכלית, והעיתון הוא הזנב שלה.

שלישית, דלות החומר. אין כנראה די כלכלה, או די כתבים, לכל-כך הרבה עמודים, והתוצאה היא שהודעות לעיתונות ממקלדותיהם של יח"צנים הופכות פתאום לכותרות. נדמה שהמוסף הכלכלי של "הארץ" במתכונתו הקודמת היה יותר מתומצת, פחות רפוי.

רביעית, צריך לכבד את "הארץ" על שהוא נאבק על קוראים חדשים, על שהוא לוקח סיכונים, משתנה ומתחדש. על-פי השמועות, הדה-מארקריזציה של "הארץ" הביאה לעיתון מנויים חדשים. במאבק הקיומי שהעיתונות המודפסת נתונה בו, זאת בשורה משובחת.

גיליון 55, מרץ 2005

תגובה: הצטערנו אבל לא הופתענו

דניאל דור ויזהר באר

הצטערנו, אבל לא הופתענו, לקרוא את דברי הביקורת הנרגזים של נחום ברנע ("העין השביעית" 55) על דו"ח "קשב", "בנפול אויבך" - דו"ח שביקש לבדוק כיצד סיקרה התקשורת הישראלית את השבועות האחרונים לחייו של יאסר ערפאת. לא הופתענו, כי קדמה לפרסום הדברים שיחת טלפון ארוכה, כעוסה, על גבול ההתלהמות, שבה הסביר ברנע לאחד מאיתנו (דניאל דור) שעשינו מעשה שלא ייעשה. עמיתו הוותיק שמעון שיפר, שלא קרא את הדו"ח, הצטרף אף הוא לחגיגה, והתנפל על יזהר באר בתוכנית "גילוי נאות". "ערפאת היה בן בליעל", אמר שיפר, "וזה כל הסיפור". אפילו חנן עזרן, המגיש, שאינו חשוד בביקורתיות-יתר, שאל אותו בתדהמה כנה איך הוא יכול לסקר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במצב רגשי שכזה.

לא הופתענו, אם כן, אבל הצטערנו, ולא רק מכיוון שאנחנו עדיין מבקשים לראות בברנע ושיפר מודל ראוי לחיקוי של עבודה עיתונאית יסודית. הצטערנו גם, ובעיקר, כי רשימת הטיעונים המבולבלת, הסטריאוטיפית שלהם הבהירה שוב עד כמה גם הם שבויים בתוך תמונת העולם שעל-פיה הפלסטינים, וערפאת בראשם, הם האחראים היחידים לכל מה שקרה כאן בשנים האחרונות.

"לד"ר דור יש קונספציה", כותב ברנע, "הקונספציה היא שלתקשורת הישראלית יש קונספציה: היא אימצה את הקונספציה של האלוף (מיל') עמוס גלעד, שהעמיס את האשמה בטרור על כתפיו של ערפאת". מה לעשות, אבל העובדה הפשוטה היא שהתפיסה המטילה גם על כתפיה של ישראל את האחריות לקריסת תהליך השלום, ולעימות האלים שהתפתח לאחר מכן, מקובלת היום כמעט על כל מי שעוסק במחקר אקדמי על הנושא - והיא מגובה בכמויות עצומות של עדויות וממצאים. אפשר היה לצפות דווקא מברנע לקרוא משהו מהמחקרים האלה, לעשות מפעם לפעם מאמץ להסתכל על המציאות מזווית מעט אחרת. אבל את ברנע זה פשוט לא מעניין. מבחינתו, עבודת המחקר שלנו היא בסך-הכל "אוסף ציטוטים מגמתי". "אם היה שם פיקוח אקדמי", הוא כותב, "הוא היה רופף עד מאוד". זה כבר באמת עובר את הגבול. ברנע הוזמן לא פעם ללמוד את מתודולוגיית המחקר שלנו, להתרשם מהארכיון הממוחשב, לראות עד כמה מעמיקה עבודת המחקר שמאחורי הדו"ח הזה. אבל ברנע לא ביקש לבדוק. רק לכתוב.

הנקודה העצובה בכל הסיפור היא שברנע לא מכחיש שסיקור מותו של ערפאת ראוי לבחינה ביקורתית. "התקשורת הישראלית", הוא כותב, "טיפלה במותו של ערפאת בוולגריות, בצעקנות, בשמחה לאיד ובקפיצה על כל שמועה". מדוע אם כן הוא כועס כל-כך? מכיוון שאין בסיקור כזה, לדעתו, שום דבר יוצא דופן. "ככה [התקשורת הישראלית] מטפלת בעשרות נושאים אחרים", הוא כותב. ההסבר הזה, כמובן, גם מציב את ברנע בעמדת יוצא מהכלל שמוכיח את הכלל: כולם וולגרים וצעקנים; הוא עצמו פשוט עושה עיתונות. אנחנו חושבים שההסבר הזה שגוי מעיקרו. התקשורת הישראלית יודעת בהחלט להיות וולגרית וצעקנית - אבל היא בוחרת מתי להיות כזו. ישנם נושאים שהיא מטפלת בהם בכובד ראש, או לחלופין בכפפות של משי (ברנע עצמו מזכיר, באותו מאמר, את הטיפול בשחיתויות של משפחת שרון), מנושאים מסוימים היא מתעלמת, ובנושאים אחרים היא מסרבת לגעת - והפערים בין אופני העבודה האלה משרטטים במדויק את קווי המתאר האידיאולוגיים שהיא משקפת למען הציבור. במובן הזה, סיקור מותו של ערפאת הוא רק משל, והנמשל ממשיך לחיות איתנו גם עכשיו, לאחר שערפאת הסתלק מהעולם.

התקשורת הישראלית שבויה עכשיו בסיפור ההתנתקות. באותו מאמר עצמו, בהקשר אחר, אומר ברנע: "יותר משהיינו כלב השמירה של הדמוקרטיה, היינו לכלב השמירה של ההתנתקות". הנה, אם כן, העיתונות שוב שמאלנית מדי. אבל תוך כדי כל זה, התקשורת ממשיכה להתעלם באופן מוחלט מהעובדה שיש צד שני לסיפור הזה. אנחנו עסוקים כל-כך בעצמנו - בהתנתקות החד-צדדית שלנו - שאנחנו מתעלמים לחלוטין מהסימנים ההולכים ומתרבים לכך שישראל מובילה את היחסים עם אבו-מאזן לקראת פיצוץ נוסף. בדו"ח אחר, שמופיע באתר האינטרנט שלנו, אנו עוסקים באופן שבו התקשורת מדווחת על "המחוות" הישראליות לפלסטינים. לאחר ועידת שארם הכריזו הכותרות על צעדים מרחיקי לכת: שחרור אסירים, העברת ערים, הורדת מחסומים, היתרי כניסה נרחבים לפועלים וכן הלאה. בפועל נעשו צעדים מוגבלים וקמצניים, המשחזרים כמעט במדויק את היחס לאבו-מאזן בתקופת כהונתו הראשונה. אז, לאחר שאבו-מאזן התפטר, הכתה התקשורת על חטא הקמצנות. עכשיו הכל נשכח. עוד ניזכר בזה בסיבוב הבא.

ברנע אומר: "[דור ובאר] הסתובבו בכל הטוק-שואוז בטלוויזיה, גינו ונזפו והטיפו מוסר". ובמקום אחר: "אילו המלים של באר ודור היו יכולות להרוג, היו חדרי החדשות של התקשורת הישראלית אדומים מדם". קשה להאמין. לא הרגנו, לא נזפנו ולא הטפנו מוסר. הצענו מצע לדיאלוג, לעבודה משותפת. התגובות הרבות שקיבלנו מעיתונאים בכירים הוכיחו לנו שהמסר עבר ונקלט, שאנשים מבינים שיש בעיה רצינית. ברנע, משום מה, פשוט החליט לא להקשיב. זה חבל.

ד"ר דניאל דור הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב; יזהר באר הוא מנכ"ל "קשב"

גיליון 56, מאי 2005