בכירי ממשלת ישראל פתחו את השבוע בקול תרועות על האישור ההיסטורי של חוק האקלים בוועדת השרים לענייני חקיקה. החוק מרוכך מאוד, קובע יעדים נמוכים ומבטיח הבטחות גדולות ללא כיסוי, ועורר לא מעט התנגדויות בקרב פעילי סביבה שטענו שאולי מוטב היה לא להגיש אותו במתכונת כזאת. אלא שמשרדי האוצר והאנרגיה, כפי שדווח פעם אחר פעם בתקשורת, ביקשו לרוקן אותו מתוכן עוד יותר, השתדלו לטרפד כמעט כל יעד ממשי להפחתת פליטות פחמן או לייצור חשמל באנרגיות מתחדשות, וניסו להפקיע מהציבור, ואפילו מהכנסת, את הזכות להכניס שיפורים בחוק.
לא מפתיע שלבכירי המשרדים האלה - שר האוצר אביגדור ליברמן ושרת האנרגיה קארין אלהרר – אין שום בעיה להופיע בשבוע הבא ב"וועידה הלאומית לאנרגיה" שמארגן המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה (לשעבר "מכון הנפט"), גוף שייסדו ושעדיין מממנות חברות האנרגיה הפוסילית הגדולות בישראל. מי שלא יהיה מיוצג בכנס הוא המשרד להגנת הסביבה, שקידם את חוק האקלים.
אף שהכנס מתהדר בשם הממלכתי-כביכול "ועידה לאומית", ובכותרת המשנה "בסימן עתיד משק האנרגיה", מבט בתוכנייה ממחיש כי משק האנרגיה בישראל שקוע עמוק בעבר. לצד ליברמן ואלהרר - ולצד בכירים אחרים בממשלה כמו שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה אורית פרקש-הכהן, נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, וכמה מנכ"לי משרדים - ידברו בכנס יו"ר בזן האלוף (במיל') משה קפלינסקי, יו"ר קצא"א ארז כלפון, ומנכ"ל דוראד אלי אסולין. כולם מנהלים חברות אנרגיה פוסילית מזהמות ועתירות פליטות גזי חממה.
לעומת זאת, לא יהיה בכנס ולו נציג אחד מחברות מקומיות שעוסקות באנרגיה מתחדשת או מכל גוף או ארגון אחר שעוסק בתחום. הפוליטיקאים שנלחמו בחוק האקלים יבלו שם עם ראשי החברות המזהמות ויזכו מהם למחיאות כפיים, אם לא יותר מזה. פני משק האנרגיה בישראל, היום ובעתיד, הם אפוא כפני הדלקים המאובנים, ובעצם מוטב היה לקרוא לכנס בשם אחר, למשל "הון-שלטון במשק האנרגיה הלאומי".
תוכניית הוועידה הלאומית לאנרגיה 2022 של המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה
"תעשיית האנרגיה כבשה למעשה את התהליך הפוליטי הדמוקרטי ומנעה חקיקת מדיניות אקלים יעילה", כותבת איב דיאריאן סמית' בספר חדש, "שריפה גלובלית: אנטי-דמוקרטיה עולה ומשבר האקלים" (כתבה עליו הופיעה באתר "The Conversation" ובתרגום עברי באתר "הידען"). סמית', פרופסור באוניברסיטת קליפורניה באירווינג, מציגה תמונה מדאיגה מאוד של קשרי הון-שלטון בין חברות האנרגיה הגדולות בעולם לפוליטיקאים, שהובילו להצבעות שמיטיבות עם בעלי ההון ומנוגדות לאינטרס הציבורי הרחב. התופעה הזו לא מוגבלת לממשלות אנטי-דמוקרטיות התלויות בענפי הנפט והגז ובענפים אחרים המניעים את שינויי האקלים, כמו רוסיה, ערב הסעודית, איראן, עיראק וסין, אלא קיימת גם במדינות עם מסורת דמוקרטית כמו ברזיל, אוסטרליה וארה"ב. כפי שמעידה ועידת האנרגיה הקרובה, המצב במחוזותינו כנראה לא שונה.
הקשרים בין ענקיות האנרגיה לפוליטיקאים אינם מוגבלים לממשלות אנטי-דמוקרטיות התלויות בענפי הנפט והגז, אלא קיימים במדינות עם מסורת דמוקרטית. כפי שמעידה ועידת האנרגיה הקרובה, המצב במחוזותינו כנראה לא שונה
אם היינו צריכים הוכחה לסכנה הטמונה בערבוב הזה, אתמול (5.10) פרסם ארגון המטאורולוגיה העולמי דו"ח חריף ומטריד שלפיו קיים סיכוי של 50% שכבר בחמש השנים הקרובות יתהווה בעולם מצב זמני שבו הטמפרטורה גבוהה ב-1.5 מעלות מאשר בתקופה הטרום-תעשייתית. אמנם מדובר במצב זמני, והוודאות שנגיע אליו לא מוחלטת, אבל כיוון שעלייה של 1.5 מעלות צלזיוס ביחס לתקופה לפני המהפכה התעשייתית הוגדרה כקו אדום בהסכם פריז להתמודדות עם משבר האקלים - אנחנו ללא ספק צריכים להיות מודאגים. משמעותה של עלייה כזו, זמנית או קבועה, היא שנעבור את הסף שיוביל למחסור במים ובמזון, ויגביר משמעותית את שינויי האקלים ואת השפעתם על הטבע, על בני אדם ועל משקים כלכליים.
בינתיים אנחנו נמשיך להתווכח אם משבר האקלים כבר כאן, או שעדיין יש זמן; נמשיך לריב על יעדים אקלימיים לשנת 2030 ולשנת 2050, ולספר שגז טבעי הוא דלק מעבר נקי; נמשיך בפוליטיקות קטנות. ונבחרי הציבור ומשרדי הממשלה ימשיכו לעבוד למען בעלי ההון שמרוויחים מהזיהום, וימשיכו לעבוד עלינו בעיניים.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)