שלוש התפתחויות פוליטיות חשובות עברה תוניסיה תוך קצת יותר מעשור: הראשונה בינואר 2011, כשפרצה מהפכת היסמין בעקבות המחאה של מוכר הירקות מוחמד בועזיזי; השנייה ב-2014, עם כינון החוקה; והשלישית ביולי 2021, כשהנשיא הנוכחי קייס סעיד ביולי ביצע הפיכה, פיטר את ראש הממשלה ולקח לידיו את כל סמכויות הפרלמנט.

רבות נכתב מאז על צעדיו הבאים של סעיד: האם הוא פועל לטובת תוניסיה או שמא מנסה להסיג לאחור את המדינה לשלב שלפני הדמוקרטיזציה? האם מינויה של נג'לאא' בודן לראשת הממשלה הערבית הראשונה נועד רק לגרום לו להראות כלפי חוץ שמניעיו טהורים? חוקר התקשורת ד"ר מוחמד א-ראג'י, במאמר חדש שפורסם בחסות "מרכז אל-ג'זירה למחקר", מציע ניתוח שיח ביקורתי של התבטאויותיו התקשורתיות של סעיד.

א-ראג'י מתאר את תמונת העולם המניכאית שסעיד מציג: טוב ורע מוחלטים, כאשר סעיד נמצא כמובן בצד הטוב, ואילו מתנגדיו הם הרעים אשר מנסים לגזול מהעם התוניסאי את זכויותיו. במצב השברירי גם כך של תוניסיה בימים אלה, הנשיא נעשה מקור פורה לייצור שיח פוליטי שאין לו אח ורע לא בהיסטוריה של תוניסיה, ואולי לא בהיסטוריה של שום מדינה אחרת. מספר הופעותיו בתקשורת חריג, ונדמה שהוא מנסה להנדס תודעה פוליטית וחברתית באמצעות התבטאויות חריפות במיוחד נגד יריביו.

בשיח הפוליטי הזה, שבו נפגשים שפה ואידיאולוגיה, נחשפות מחלוקות באשר להוראה של מילים מסוימות במציאות. נדמה ששני הצדדים מדברים על ערכים שנקראים "זכויות" ו"דמוקרטיה", ומבטיחים לשומעים להגשים אותם, אך בה בעת מאשימים את הצד שכנגד כי הוא מונע מהציבור בדיוק אותם דברים. נדמה שלמילים האלה אין אותה משמעות בפי הדוברים השונים.

"המהפכנים בזזו את רצון העם"

בניתוח שמציע א-ראג'י לשיח הפוליטי שסעיד מבנה, הוא מתייחס לדרך שבה הוא מציג את המשתתפים בזירה הפוליטית, מגדיר את הזהות שלהם בהשוואה לזו שלו, ומשרטט את כיווני היחסים האפשריים בינו לבין השחקנים האחרים בזירה.

סעיד משתמש בכמה אסטרטגיות רטוריות. אף אחת מהן אינה מפתיעה כשלעצמה, אבל עוצמת השימוש בכמה מהן מפליאה. האסטרטגיה הראשונה, לפי מאמרו של א-ראג'י, היא שימוש בכינויים בעלי מטען שלילי מובהק. סעיד מדבר על ה"מערכת" הישנה ש"השתלטה" על המדינה ב-14 בינואר 2011, אז פרצו הפגנות שהובילו להתקוממות עממית בניסיון לסלק את השליט העריץ זין אל-עבאדין בן עלי.

כפי שיתברר בהמשך, סעיד טוען שהוא עצמו בעד השינוי הדמוקרטי, אלא שהמוחים שנציגיהם עלו לימים לשלטון ניצלו את הדמוקרטיה נגד האינטרסים של העם התוניסאי. במילים אחרות, אף על פי שסעיד תומך לכאורה במהפכת 2011, הוא טוען שמבצעיה העמידו את המדינה ואת מוסדותיה בסכנה של "הפלה מבפנים". גם לחוקה של 2014  - שנועדה להתמודד עם משבר משילות קשה, והצליחה לעשות זאת תוך שמירה על חירויות הפרט - אין לדבריו עוד לגיטימציה בניהול החיים הציבוריים והפוליטיים במדינה, שמוסדותיה הפכו ל"שלל הביזה של רצון העם" והתמלאו בשחיתות.

הפגנה בתוניסיה, 23.1.2011 (צילום: M.Rais, ויקיפדיה, CC)

את המערכת השלטונית שכוננה אחרי 2011 מתאר סעיד כאנשים שמנסים "לפוצץ את המדינה מבפנים, גנבים ושודדים שבזזו את כספי העם העני". באמצעות כינויים מפורשים ובוטים אלה הוא מסמן אותם כלא-לגיטימיים, וכמו מעמיד אותם למשפט ומונע מהם אפשרות לגיטימית לפעול פוליטית. כינויים אחרים שמשתמשים אותו הם "בוגדים" ו"משתפים פעולה עם גורמים זרים ועוינים", המזכירים במעט את התווית "עוכרי ישראל" שניתן למצוא במחוזותינו.

סעיד אינו חוסך את ביקורתו גם מאנשי הרשות השופטת, אך כאן עושה זאת באופן מעודן יותר: הוא קורא לחלק מן השופטים "אצילים שאינם רק עושי דברם של פוליטיקאים ואינם מוכרים את מצפונם", מה שמרמז על כך ששאר השופטים הם דווקא כן כאלה.

השימוש בכל המונחים האלה מייצר שדה סמנטי של זוהמה, בגידה ושחיתות. על רקע זה, סעיד מצייר כמובן את ניסיונו שלו לטהר, לנקות ולסדר מחדש את החיים הפוליטיים כמעשה תקין.

בדברו על נאמנות לערכים ה"מקוריים" של המהפכה, סעיד יוצר שורה של ניגודים בינאריים: נאמנות לעומת בוגדנות; יושרה לעומת שקרים ופשע; התקופה החשוכה (לפני שלטונו) לעומת התקופה המאופיינת בתקווה ובמבט קדימה (בזמן שלטונו)

אסטרטגיה רטורית נוספת שמפנה סעיד נגד יריביו היא שימוש במטפורות הקשורות לבעלי חיים. הוא מכנה אותם "חיות טרף, צבועים, עופות דורסים... קטלניים יותר מהכרישים והלווייתנים שבמעמקי הים שאליו הם משליכים את העניים כטרף". לדעת א-ראג'י, יש בביטויים אלה דה-הומניזציה של אנשי המערכת השלטונית הישנה.

את עצמו מציג סעיד כהיפך הגמור: נשיא שמקבל עליו אחריות ורוצה באמת לממש את ערכי המהפכה הדמוקרטית. הוא מדבר על נאמנות לערכים ה"מקוריים" של המהפכה - כבוד, צדק, חירות וכדומה - ויוצר שורה של ניגודים בינאריים: נאמנות (הוא) לעומת בוגדנות (הם); יושרה (הוא) לעומת שקרים ופשע (הם); התקופה השחורה והחשוכה (לפני שלטונו) לעומת התקופה המאופיינת בתקווה לעתיד ובמבט קדימה (בזמן שלטונו). סעיד מציג את עצמו כדמות של "גיבור מציל", מי שמקריב מעצמו יומם וליל למען האזרחים, בעל הישגים "חסרי תקדים", מי שמשחרר את המדינה מהשלטון הישן. בתוך כך הוא ממשיך לשרטט גבולות ברורים בין תקופת החושך לתקופת האור, בין תקופת ההרס לתקופת הבנייה.

בנקודה זו מעיר א-ראג'י שהשיח של סעיד מתאים בדיוק למה שחוקר השיח הביקורתי ון-דיק (Van-dijk) כינה "הריבוע האידיאולוגי" (ideological square). ון-דיק מדבר על ארבע אסטרטגיות להתוויית שיח של "אנחנו נגד הם": הדגשת החיובי בצד שלנו; הדגשת השלילי בצד שלהם; הצנעת השלילי בצד שלנו; הצנעת החיובי בצד שלהם. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בתוכן, אבל גם בצורה: למשל, לדבר דקות ארוכות על כל ההישגים של הצד "שלנו" אבל להזכיר רק במילה או במשפט את הצד השני.

רוממות הדמוקרטיה בגרונו

הניתוח של א-ראג'י הוא ביקורת ברורה על סעיד, אבל א-ראג'י אינו מדגיש מספיק את גודל האירוניה שיש בהתבטאויות אלה. סעיד - הדמוקרט הגדול שמציג את עצמו כ"איש האור" - מצטייר דווקא כמי שמחזיר את תוניסיה שנים רבות לאחור ומאיים לשלול ממנה את ההישג הלא-מבוטל של היותה המדינה הערבית היחידה שהצליחה לעבור דמוקרטיזציה לאחר מהפכות "האביב הערבי".

בעודו מאשים את מתנגדיו ביצירת "מצב חירום תמידי" כדי שיוכלו לשלוט, סעיד עצמו ביצע ביולי האחרון הפיכה חוקתית בחסות "מצב חירום" שהוכרז לכאורה בשל מחאות במדינה. בעודו מאשים את מתנגדיו בשחיתות ובביזוי המוסדות הפוליטיים, הוא עצמו פיטר את ראש הממשלה הנבחר היאשם אל-משישי, ומינה את נג'לאא בודן לראשת ממשלה במקום לקיים בחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה.

הרטוריקה של סעיד מבוססת על  שדה סמנטי של "טיהור" המוסדות המדיניים וקריאות להצלת המדינה משלטון "תקופת חושך" - התבטאויות שאינן מקובלות במסגרת דמוקרטית, ונשמעות יותר כהתבטאויות של דיקטטור

מעניין לציין שהפרויקט הפוליטי שסעיד מציג מציע מודל שהוא מכנה "דמוקרטיה הדרגתית" (מעין גרסה של דמוקרטיה ישירה), מתוך אמונה שעבר זמנם של המוסדות הדמוקרטיים המסורתיים. סעיד קורא לבנות את השלטון מלמטה למעלה, כך שבכל יחידה מנהלית קטנה ייערכו בחירות והיא תנהל את ענייני האזור, וגם תשלח נציגים למועצה של היחידה הבאה, כשבראש הפירמידה נמצא הפרלמנט. במילים אחרות, נציגי הפרלמנט לא ייבחרו ישירות, אך יהיו מחויבים לביצוע ההחלטות שנקבעו בדרגים הנמוכים יותר, שהם עצמם נבחרים.

מלבד הבעיות המנהליות והמהותיות ברעיון זה, התבטאויות של סעיד כמו אלה שא-ראג'י מצטט במאמרו גורמות לקורא לפקפק בכך שהוא מעוניין בדמוקרטיה כלשהי. הפרקטיקה הרטורית של סעיד מבוססת, לפי המאמר, על  שדה סמנטי של "טיהור" המוסדות המדיניים ועל קריאות להציל את המדינה ולשחרר אותה מהשלטון של "תקופת חושך" תוך השמצה של מתנגדיו והדגשת היותם מזהמים ומזוהמים. התבטאויות אלה חורגות מתחומי השיח הפוליטי הרגיל במסגרת דמוקרטית, ונשמעות הרבה יותר כמו התבטאויות של דיקטטור, שאינו חדל לרגע לשדר את התעמולה שלו בכל הבמות התקשורתיות.

למרבה הצער, סביר יותר שהצעדים החדשניים-לכאורה שסעיד קורא לנקוט, כגון הנהגת דמוקרטיה הדרגתית או מינוי ראשת ממשלה אישה לראשונה בעולם הערבי, אינם אלא כיסוי לשאיפתו האמיתית לרכז בידיו יותר ויותר סמכויות ולשלוט כעריץ.

נטע איפרגן היא מתרגמת וכותבת בצוות פרויקט אופק במכון ון ליר בירושלים

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון-ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום