(צילום: גילי יערי)
שלושה ימים של שגרה מו"לית נקטעו באיבם, ושוב תופחים היום העיתונים בהמוני מוספים שמנמנים.
"ידיעות אחרונות", שהאתוס שלו – מאז שנזנח על-ידי עושיו לפני שישים שנה והושאר למות בצד הדרך – הוא להיות הכי גדול והכי חזק בשכונה, הופך את העניין לגרוטסקה: חצי העמוד (רבע בגרסת הסדין) העליון של שער העיתון מוקדש להפניות למוספים השונים (חמישה במספר), והגרפיקאי צופף שם כל-כך הרבה דמויות צרובות שנדמה שעוד רגע הן יקומו, יתלוננו על הדוחק ויעברו לעיתון המתחרה, או לפחות לקנות משהו קר בקיוסק. מי בשורה? לימור לבנת, אח של גלעד שליט, עופר דקל, שלישיית הגשש, נועה ירון, אלי אוחנה, עמיר בניון ונערות האוצר ("נחשפות").
"מעריב" – שמאז ש"ידיעות אחרונות" מימש את הקומפלס שלו להיות הכי גדול והכי חזק, בעיקר מנסה לאחוז בשולי גלימתו של העיתון המתחרה כדי לתפוס תנופה – מציע חלק-הפניות-עליון צפוף פחות ונעים לעין יותר. מי במשבצת? פפושדו ג'וניור (מי?), טל מן (מי??), דן חלוץ ועמיר פרץ ("תמלול השיחה המדהים"), שרה פיילין (קורצת) וגיבלי, מתנשא מעל כולם, פניו חרוצות קמטים, סטמפה של "בלעדי" מעוכה אל חזהו ודיין קטן מציץ מאחורי אוזנו השמאלית.
ומה ב"הארץ"? שם חלק ההפניות מצומצם (בינתיים) לסטריפ קטן ליד הלוגו, עם הרבה טקסט ומעט תמונות (בינתיים). השמות היחידים המוזכרים הם של שמעון אדף, מאיה בז'רנו ורוני סומק, ש"כותבים על כתיבה" במוסף הספרים.
מרעננים את השלדים
"החגים", במיוחד אם הם גם ימי זיכרון למלחמות ושאר אירועים לאומיים, ומוספי החגים הנלווים אליהם, הם הזמן האידיאלי להוצאת שלדים מהארון, רענונם ואוורורם. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מדגישים על השער את עניין תמלילי עדויות הגנרלים בועדת אגרנט שנחשפים כעת לאחר 35 שנה; "מעריב" את דו"ח חיזבאללה בעניין רון ארד שנמסר לישראל במסגרת עסקת השבויים האחרונה.
הגילוי המרעיש בדו"ח חיזבאללה, שמביא בן כספית, הוא שארד ברח משוביו עוד ב-1988 ועקבותיו נעלמו, כנראה נהרג בנפילה או מפגיעת חיה. הדו"ח שולל את האפשרות כי ארד מוחזק בידי איראן, סוריה, ארגוני טרור אחרים או החיזבאללה עצמו. אלא שכספית מציין כי במערכת הביטחון מגדירים את הדו"ח "קשקוש מקושקש" וניסיון טיוח חובבני.
גם ל"ידיעות אחרונות" יש סיפור הקשור לשבויים: קטעים מיומנו של עופר דקל, הממונה על המו"מ להחזרת השבויים גולדווסר, רגב ושליט מטעם ממשלת אולמרט. דקל כותב ספר המבוסס על יומנו יחד עם שמעון שיפר, איש "ידיעות אחרונות". בין הגילויים המעניינים: אולמרט הודה בישיבת הממשלה עם פתיחת המלחמה כי "המטרה הראשונה שקבעה הממשלה ביציאה למלחמה – השבתם של שני חיילי המילואים – היתה בעיקר הצהרה ולא באמת יעד בר מימוש". זה גילוי שמוציא את אולמרט רע, ואת דקל טוב. עוד גילוי, מזעזע כל-כך עד שנדמה שהוא מפוברק: אולמרט ידע על הדו"ח הקובע כי החיילים קרוב לודאי מתים – רק כשבועיים אחרי שהכריז על מלחמה להחזרתם (טוב, זו היתה רק הצהרה). בסך הכל, מהקטעים הקצרים המובאים בעיתון, עולה תמונה לא קלה של התנהלות הססנית מצד צוות המשא ומתן הפועל בסביבה פוליטית צינית וחסרת אחריות.
רגע, אבל שליט עדיין בשבי, לא? מדוע הממונה על המו"מ להחזרתו יושב וכותב ספרים? זו תגובת "מעריב" (בקטע בעמוד 3 החתום על ידי "כתב מעריב") לסקופ של "ידיעות אחרונות".
ומה עם עדויות ועדת אגרנט? מקבץ כותרות מ"הארץ": "שרון על המלחמה: המפקדים לא היו בשטח"; "הבכירים התנערו מחלקם במחדל"; "שתי מלחמות, אותה זחיחות".
ומה בשווקים?
כותרת עמוד 4 ב"מעריב": "הנגיד האמריקני הזהיר מפני האטה – וגרם למפלה בוול סטריט", מולה כותרת עמוד 5: "הנגיד פישר הוריד ריבית – והקפיץ את אחד העם".
וקצת פוליטיקה: כותרת על שער "הארץ": "משבר במגעים הקואליציוניים. העבודה: לא נהסס ללכת לבחירות". כנראה שהאפקט המלכד של המשבר הכלכלי העולמי על העולם הפוליטי הישראלי – פג.
וקצת השכלה גבוהה: האוניברסיטאות הודיעו כי לא יפתחו את שנת הלימודים. שביתה.
55 מיליון סי.סי
יש גם סתם חדשות בעיתונים היום. 13 שנה אחרי שהתגלה כי תנובה הוסיפה סיליקון לחלב העמיד, הסתיים המשפט בתביעה הייצוגית שהוגשה נגדה. בית-המשפט קבע כי תנובה תפצה את הלקוחות בסכום של 55 מיליון שקל, לפי מפתח של 250 שקלים ללקוח. תנובה נמצאה אשמה בהטעיה מכוונת של הצרכנים, ובכך שהשתמשה בסיליקון כדי לחסוך בעלות השיפור בקו הייצור. גם משרד הבריאות לא יוצא נקי מפסק הדין.
אל תמהרו לשדרג את הארוחה המפסקת לאנטריקוט: סכום הפיצוי לא יגיע לכיסם של צרכנים ספציפיים, אלא ינוצל ל"מתן הטבות לצרכנים בהוזלת המוצר, או הגדלת תכולתו בלי להעלות את מחירו; העברת חלק מסכום הפיצוי לקרן מחקרים ומלגות; חלוקת חלב חינם לנזקקים".
מי שלכיסיהם ייכנס כסף של ממש בגין ההליך המשפטי הזה הם עורכי-הדין שניהלו את התביעה הייצוגית (חצי מיליון שקל), המועצה לצרכנות (רבע מיליון) ויורשי התובע (150 אלף שקל). בתנובה הגדירו את סכום הפיצוי "מוגזם וחסר תקדים", כותבת עפרה אידלמן על שער "הארץ". ב"מעריב", שמביא גם הוא את הסיפור על השער, מדגישים כי הפרשה נחשפה לפני 13 שנה בעיתון. "ההונאה הגדולה והפיצוי הענק" היא כותרת הידיעה בעמ' 8.
שולה זקן ואהוד אולמרט (צילום: יוסי זמיר)
לא בגדה?
"לא בגדתי". זו הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" המפנה למוסף החג. זו גם הכותרת על שער המוסף, המודפסת באותיות גדולות על תמונתה של שולה זקן, המזכירה שהיתה לראש לשכתו של אולמרט שהיתה לחשודה בפרשיות שחיתות והשחתה חמורות. זהו ראיון שניתן לכנותו נדיר, במיוחד על רקע הפטפטת שמפגינים מנהלי צוותי משא-ומתן למיניהם. במי לא בגדה שולה זקן, במצפונה? בערכי היושר והמינהל התקין? בעם ישראל? לא. זקן לא בגדה בבוס שלה. אם היא והוא נקיים וזכים, אז במה יש לבגוד? מי שלא בגד, כנראה שיש לו מה לגלות. בקיצור, הראיון הזה מסריח כבר מהכותרת.
"מדהים לראות כמה חברים רכשה לעצמה זקן במשך השנים", כותבת סימה קדמון כשהיא מתארת את הלוויית אביה של זקן, ואתה לא יודע אם לבכות או לבכות, "ביניהם פוליטיקאים, פעילי שטח, חברי מועצה ועובדי עיריית ירושלים, כדורגלנים והרבה מחברי הנהלת בית"ר לדורותיה". הרי זו בדיוק ההשחתה. יד רוחצת יד, וחבר מביא חבר, וקבלן קולות גורר מינוי פסול, וקבלן בניין מסדר פטור מחקירת מס. "כל מה שעשיתי היה לנסות לעזור לאנשים שמבקשים ממני. אני לא צריכה למנות אף אחד כדי שיעזור למישהו. פניתי בחיי להרבה גורמים במשרדים שונים וביקשתי שיעזרו לאנשים גם בלי שמיניתי אותם".
קדמון מתגלה לפעמים כמראיינת נוחה. נוחה מדי. "עם דבר אחד קשה להתווכח: עם האמונה של זקן שכל מה שעשתה, עשתה מתוך רצון לעזור לאנשים, ללא שום כוונה פלילית. כזאת היא, כך היא אומרת, אוהבת בני-אדם. חשה אמפתיה לכל מי שנמצא במצוקה". הבית הגדול, המשכורות הגבוהות שהיו מנופחות עוד בימיה בעיריית ירושלים, החיים הטובים ומסיבות השחיתות המפוארות – כל אלה לא מוזכרים.
אמנם לקראת סופו של הראיון מפסיקה קדמון להתנחמד ושואלת את השאלות הקשות. זקן טוענת כי אולמרט חף מפשע ומאשימה את המשטרה ברדיפה. גם היא חפה. "שילמתי מחיר לא על שמי, אלא על תואר תפקידי", מתלוננת זקן, שאת ה"עזרה לאנשים" שהיא מעידה עליה ביצעה לא מתוקף שמה, אלא מכוח תואר תפקידה.