לנשיא בוש היתה סיבה מצוינת להיות מרוצה בתום בחירות-אמצע-הקדנציה לסנאט ולקונגרס. הרפובליקאים השיגו רוב בסנאט, נוסף לרוב שהיה להם בבית-הנבחרים, ומתוך 15 מדינות שבהן סייר בוש, רשם נצחונות ב-14. רק לואיזיאנה בחרה סנטורית דמוקרטית, וגם זאת לאחר סיבוב בחירה שני. לג’ורג’ וו. בוש היתה סיבה נוספת להיות מרוצה: התקשורת, כלב השמירה הנשכני של הדמוקרטיה, שיתפה אתו פעולה באופן מלא.
שבועות אחדים לפני הבחירות העלה הנשיא את הרף העיראקי וככל שקרבו והלכו הבחירות תפס העניין את הכותרות הראשיות. הדמוקרטים עוד ניסו למלמל משהו בענייני כלכלה, אבל כוחם לא עמד להם והתקשורת התעלמה. אחר-כך הם גמגמו מעט בעניין מתקפה על עיראק, ובסופו של דבר התפצלו הדמוקרטים לשניים בעניין זה, לקול מצהלות הרפובליקאים.
הנשיא שלט בלא מצרים בסדר-היום של הבחירות. הכלכלה האמריקאית, הסובלת מבעיות קשות ובכלל זה גידול באבטלה, לא הוזכרה במערכת הבחירות כמעט לחלוטין בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה. חברות הענק, שאך השנה עלו חשדות כבדים בנוגע אליהן, לא היוו נושא לדיון ציבורי. ובו בזמן דילג בוש בקלילות ממדינה למדינה, חרש את ארצות-הברית כאיילה שלוחה, ובפיו מנטרה אחת: עיראק. התקשורת האמריקאית, בעיקרה, הלכה אחרי נשיאה. בדיוק כפי שאנחנו הולכים תדיר אחרי ראש ממשלתנו, ואין זה משנה מאיזו מפלגה הוא. פה ושם, אצל בעלי הטורים, הורמה גבה: האם אין כאן ניסיון מניפולטיבי, ציני - ולא מי יודע מה מתוחכם - להסיט את הבעיות מסדר-היום? אבל השדרים והכתבים נהו אחרי נשיאם. בוש וצוותו ייצבו את מעמדם, ולא רק בבית הלבן.
צילום: רויטרס
מערכת הבחירות לסנאט, לקונגרס ולמושלי המחוזות זכתה אמנם לסיקור צמוד, אך כמעט לא הגיעה לכותרות הראשיות. אולי כיוון שהנשיא עצמו לא עמד לבחירה, אולי כיוון שהפוליטיקה, בין כלל העניינים המסוקרים, פחות דומיננטית מאשר בישראל. במערכת בחירות אצלנו יחפשו כלי התקשורת תמיד את הטקטיקה שטרם נחשפה, את האסטרטגיה שטרם נהגתה, את הסיסמה שעדיין לא הומצאה. דיונים אסטרטגיים יכולים למצוא עצמם בכותרות ראשיות. בארצות-הברית הכל הרבה יותר פשוט, כיוון שהקמפיין, ככזה, פחות מעניין את האמריקאים, ולכן גם את מוסרי המידע - העיתונאים.
אפשר להלין, ובצדק, שבעת הבחירות הפנימיות במפלגות הגדולות, העיתונות הישראלית נמנמה, וכך נבחרו אנשים שעוד מעט יחוקקו חוקים ואיש אינו יודע מי הם ומאין באו, מה הרקע שלהם והאם מעדו אי פעם בעבר. מבחינה זו איננו לבד. גם בתקשורת האמריקאית, לפחות בארצית, לא היו תחקירים משמעותיים על נבחרי ציבור. מעידה על כך פרשת הסנטור טרנט לוט, שנכשל בהתבטאות גזענית למחצה. לוט הוא שחקן ותיק ומוכר בזירה הפוליטית האמריקאית,שכיהן בבית-הנבחרים משנות השבעים. זה 14 שנה הוא בסנאט, שבע שנים בתפקידים שונים בראשות המפלגה הרפובליקאית. הוא לא נחת בזירה אתמול. והנה, רק לאחר פרוץ הפרשה החדשה בעקבות התבטאות גזענית לכאורה שלו, נזכרו שגם בעברו היו לו התבטאויות שאינן בדיוק "פוליטיקלי קורקט". אלמלא ההתבטאות המביכה האחרונה, ייתכן שאיש בתקשורת לא היה מזכיר את עברו של הסנטור ממיסיסיפי.
אנחנו הולכים אחרי ארצות-הברית, ובכל זאת יש הבדל, ולטובתנו. גם בישראל, ראש הממשלה הוא הגורם המרכזי שקובע את סדר-היום הציבורי, ואולם בארץ לא תמיד התקשורת מוכנה לשתף פעולה. אהוד ברק ניסה זאת בלא הצלחה בדמדומי שקיעתו, כשניסה לטלטל לשעה קלה את המערכת ופתח ביוזמה למהפכה חילונית. בנימין נתניהו ניסה להכתיב סדר-יום מדיני בימי מערכת הבחירות ב-1999, אבל התקשורת לא נכנעה. על סדר-היום היה ונשאר סגנון מנהיגותו של נתניהו. ברק ונתניהו כבר היו חלשים כשהתקשורת הפנתה להם עורף, אבל אפילו שרון הפופולרי עלול לאבד שליטה על סדר-היום, אם החשדות בליכוד יגברו עליו. רק לאחרונה זכה ראש הממשלה למלוא החופן של ביקורת כשכינס מסיבת-עיתונאים צינית בחסות הפיגוע הרצחני בקניה, כדי לקרוא לבוחריו לבוא לתמוך בו בפריימריז מול יריבו נתניהו. בארצות-הברית, לעומת זאת, נזהרים מאוד לפני שמותחים ביקורת על הנשיא.
ג’ורג’ בוש החל, למעשה, בכהונתו כנשיא ארצות-הברית רק ב-11 בספטמבר בשנה שעברה. בשמונת החודשים שלפני כן הוא ניסה בעיקר להשכיח את האופן שבו נבחר לנשיאות. היה זה, כזכור, לאחר מאבק משפטי, תוך שהוא משאיר דמוקרטים רבים בתחושה שגנבו להם את השלטון. מאז ה-11 בספטמבר, הביקורת כמעט ואינה קיימת ברגע שמשתרבב נושא הביטחון. מעט מאוד עיתונאים שאלו ושואלים איך הגיע בוש מן המלחמה בטרור ובאלקעדה אל עיראק, והאם בוש אינו מנסה למצוא יריב חדש כיוון שהקודם לא ממש חוסל, אלא משגר מפעם לפעם קלטות חדשות? גם יריבים דמוקרטים נזהרים בשאלות ממין אלה. זה לא פופולרי. וכך, בחסות אווירה אוהדת, מצעיד בוש את אמריקה לעבר האופק, הנמצא מבחינתו כרגע בבגדד.
המפגינים הלא רבים, שצעדו בוושינגטון לפני שבועות אחדים, האשימו את התקשורת שהיא איננה מעלה את השאלות המהותיות הכרוכות ברצונם של בוש, צ’ייני ורמספלד לתקוף את עיראק. זו עשויה, אולי, להיות טענה של מיעוט מפגין, המתוסכל מעוצמתה הנמוכה של המחאה בארצות-הברית. אבל יכול להיות שתחת מעטה התסכול מסתתר גם צדק לא מעט. הרבה שאלות טרם נשאלו באשר לכוונתם של בוש וממשלו לתקוף את עיראק.
עם זאת היה לחץ ציבורי ולפני שבועות מעטים נכנע בוש והקים ועדת חקירה לאירועי ה-11 בספטמבר. לחץ ציבורי, אגב, שכמעט לא מצא את מקומו בתקשורת. הוא הגיע דרך הקונגרס דווקא. הוועדה אמורה לבדוק גם את שירותי המודיעין, שלא התריעו מפני מתקפת הטרור הקשה. בוש, שכמו כל מנהיג איננו מעוניין שוועדת החקירה תגיע אליו, דאג להציב בראשה את הנרי קיסינג’ר בן ה-79. קיסינג’ר הוא מדינאי אמריקאי מוערך בישראל, אבל בארצות-הברית הוא הופך עם השנים לדמות שנויה במחלוקת. רק באחרונה הוצג בבתי-הקולנוע בארצות הברית הסרט הבריטי "משפטו של הנרי קיסינג’ר", סרט חד-צדדי מאוד, המציג את גיבורו כפושע מלחמה. לא פחות.
מינויו ליו"ר הוועדה עבר כמעט ללא ביקורת. בישראל אפשר להניח, או אולי לקוות, שמהלך דומה של ראש ממשלה לא היה עובר באותה קלות. אמנם מורין דוד (Maureen Dowd), בעלת טור נחשב ב"ניו-יורק טיימס", כתבה, בין השאר, כי רק מוח פתולוגי אטום כשל סגן הנשיא צ’ייני יכול היה לבחור לתפקיד את קיסינג’ר וכי בוש יכול להרשות לחקירה להימשך, בעודו משוכנע שלא היתה פינה מוארת שקיסינג’ר לא החשיך. "קיסינג’ר לא נכשל מעולם במאמץ לרצות את הבוס", היא כתבה. אולם מורין דוד היתה כמעט היחידה בכל התקשורת. קיסינג’ר התפטר בסופו של דבר, בשל הצורך לחשוף את לקוחותיו הפזורים ברחבי העולם, למען שקיפות החקירה, וכדי למנוע ניגוד אינטרסים.
הביקורת על הממשל אינה רבה, והיא מוצאת ביטוי רק בעמודי הדעות, שהם פחות קריאים ופחות פופולריים. אפילו תום פרידמן המצוין, שאינו חשוד בחיבה יתרה לממשל בוש, מבקר בנימוס. מצד שני, בוש ויועציו מפיקים מדי יום אירועים טלוויזיוניים, ושם הם מצליחים לעצב סדר-יום נטול ביקורת. ארצות-הברית שלאחר ה- 11 בספטמבר שואלת פחות.
אולי זו טיבה של עיתונות, המסקרת מערכת פוליטית בימים של איוּם. הרי גם התקשורת הישראלית, במידה רבה, יישרה קו עם ממשלת שרון במשך חודשים ארוכים ושאלות רבות לא הגיעו אל דפי הדפוס.
אנחנו רשאים להתנחם בעניין אחד: כמעט לא נותרו אצלנו פרות קדושות שטרם נשחטו. אין כמעט גוף שלא ננשך, ולא רק פוליטיקאים. הבעיה היא, שבתקופה של מצוקה בטחונית, קשה או קלה, בתקופה של חשש או ייאוש, איש לא ממהר לנשוך. לא בציון, ולא בארצות-הברית של אמריקה.
ירון דקל הוא שליח רשות-השידור בארה"ב
גיליון 42, ינואר 2003