שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר פרסם לאחרונה ב"הארץ" מאמר מאלף שבו קרא לחדול מיישום האבחנה בין שופטים שמרנים לליברלים. ואני מבקש להיתלות באילן זה כדי לצאת נגד המוסכמה שקנתה לה שביתה בשיח הציבורי לפיה לגיטימי בהחלט וכשר למהדרין לחלק את התקשורת בין עיתונאים שמאלנים לימנים ובשמה להתיר כל מעשה נבלה מקצועי שמבצעים סוכנים פוליטיים ושופרי תדמית המתחזים לעיתונאים מן השורה.

השופט זמיר זורק אור במאמרו על מקור העיוות שממנו צומחת ההנחה השגויה שאכן לגיטימי לבחור את שופטי בית המשפט העליון לפי אבן הבוחן של השקפתם הפוליטית: אימוץ של שיטת מינוי השופטים הנהוגה בארצות הברית. אלא, כפי שמצביע בצדק רב זמיר, זה חיקוי מלאכותי - זר לשיטת המשפט הישראלית ולתרבות המשטרית הנוהגת בה מאז היווסד המדינה.

בעוד שבארצות הברית, מינוי השופטים לבית המשפט העליון נעשה על ידי הנשיא ומטבע הדברים הוא נגזרת של תפיסת עולמו והשתייכותו המפלגתית, הרי בישראל השיטה המשפטית ומבנה המשטר נשענים על המסורת הבריטית שבה מערכת המשפט בנויה על עקרון המקצועיות ואי משוא פנים.

השיטה המשטרית האמריקאית לוקחת בחשבון מראש את זכותו של הנשיא להשפיע על הרכב בית המשפט העליון וההטיה הגלומה בכך מתאזנת על ידי החוקה ועל ידי הכוח שהיא מעניקה לבית הנבחרים ובעיקר לסנאט, בעוד שהשיטה המשטרית הפרלמנטרית הנהוגה אצלנו מבוססת על אי תלותם של השופטים – עקרון שצבר חשיבות מיוחדת במרוצת השנים בהעדר חוקה.

בא עתה זמיר וקורא להתנער מהמגמה ההולכת ומתחזקת, המרגילה את הציבור ואת המערכת הפוליטית להחיל על השיח הישראלי את המונחים ואת עולם המושגים האמריקאי המכירים כדבר מובן מאליו בקיומם של זרמים רעיוניים, ליברליים ושמרניים, ולהעתיקם אל מוסד בית המשפט העליון והרכבו.

מזג עיתונאי

אני מבקש להסב את קריאתו של השופט זמיר גם אל עולם התקשורת הישראלי. כשם שהיה מקובל כל השנים (עד לתקופת אילת שקד במשרד המשפטים) לבחור שופטים לפי רמתם המקצועיות וסגולותיהם האישיותיות ("מזג שיפוטי") מבלי לבדוק בציציות השקפת עולמם החברתית, כך היה נהוג לבחור עיתונאים לתפקידי מפתח בכלי התקשורת המרכזיים (רדיו וטלוויזיה וכן עיתונות מודפסת רבת תפוצה) לפי כישרונותיהם והישגיהם המקצועיים.

הציבור לא ידע מה השקפותיהם הפוליטיות של חיים יבין ויעקב אחימאיר עד פרישתם ואינו מזהה גם היום את נטייתם הפוליטית של אריה גולן ואילנה דיין. הוא מקבל באמון את דיווחיהם של יאיר שרקי ורביב דרוקר ואין לו סיבה לחשוד בהטיות פסולות המכתיבות את סיקורם של מוטי גילת או קרן נויבך.

לעומתם, קל להבחין ממי מקבלים השראה בפרשנויותיהם ינון מגל, יעקב ברדוגו, בועז ביסמוט, אראל סג"ל, גדי טאוב, שמעון ריקלין, שרון גל, בועז גולן ודומיהם, כשם שברורה מה תכלית הקיום של "ישראל היום", ערוץ 14, "גלי ישראל", וארגוני התקשורת הפונים למגזר החרדי ולציבור המתנחלים (יוצא דופן לטובה, "מקור ראשון").

העיוות נעוץ בהעמדת הפנים הכרוכה במופעים העיתונאיים האלה ובהטעיה שהם יוצרים. שכן, ספק רב אם כלל הציבור אכן מודע למימד הפוחלצי (מעטפת עיתונאית מלאה קש וגבבה פוליטיים של בעלי עניין) שיש לפעילותם של אנשים אלה בזירה התקשורתית, ומה שיותר חשוב – הם פונים אליו בשמה של תיזה מוליכה שולל המגבה הפצת כזבים והצגת תמונת מציאות מטעה.

בשמה של האמת המסולפת הזו, כאילו לא תיתכן התנהלות עיתונאית השואפת בתום לב להציג את המציאות כהווייתה, מרשים לעצמם עיתונאים מהזן הזה למצב את בנימין נתניהו כמי שנרדף בזדון

הקוד האתי החדשני שמפעיל את החבורה הזו אומר כך: אין עיתונאות נקייה מהטיות. כל אדם מושפע מהשקפת עולמו וממבנה אישיותו וכך גם עיתונאים. כשהם באים לסקר, אין לצפות מלכתחילה שדיווחיהם יהיו "אובייקטיביים". אין חיה כזו. היומרה הנושנה לתאר את המציאות כהווייתה היא בלוף. החיים הם ראשומון והעיתונאות העכשווית כנה יותר מקודמתה משום שהיא מכירה בעובדת יסוד זו ומציגה את המתרחש מנקודת המבט הסובייקטיבית של המדווח ומצהירה על כך.

בשמה של האמת המסולפת הזו – כאילו לא תיתכן התנהלות עיתונאית השואפת בתום לב להציג את המציאות כהווייתה, כאילו אין הבדל בין אובייקטיביות אוטופית לחתירה לדיווח אמת - מרשים לעצמם עיתונאים מהזן הזה למצב את בנימין נתניהו כמי שנרדף בזדון על ידי המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, לתאר את השתוללותם המתמשכת של מתנחלים חסרי עכבות כגילויים ספוראדים של קומץ "עשבים שוטים", להציג את התעמרותם האלימה (לא פעם הקטלנית) של חיילי צה"ל בפלסטינים כהתגוננות מחוייבת המציאות, ולתייג התקפות פרועות של בריונים יהודים על ערבים ישראלים כמעשי נקם מוצדקים.

האסכולה הזו מנופפת בחידושים מושגיים חסרי פשר, "חומרי גלם חדשותיים" או "עובדות אלטרנטיביות" (אף הוא מיובא מארצות הברית) כדי לתעתע בדעת הקהל ולשתול בתוכה תמונת מציאות מסולפת. היא לא עושה זאת בשגגה או רק כתוצאה מהיסחפות-יתר אחר משאלות לבה, אלא גם ביודעין, באופן מחושב, כדי לבלבל את הציבור ולמנוע ממנו את היכולת למצוא את הצפון.

תחת התיוג שאימצה לעצמה, "עיתונות הימין", הבא להבדילה מ"תקשורת השמאל" המאוסה בעיניה, מרשה לעצמה להתעלם מהציווי המקצועי העליון, החקוק בתקנוני האתיקה של כל כלי תקשורת ראוי לשמו: "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק, מטעה או מסולף". איך אמר גדי טאוב בגלי ישראל ב-4 בנובמבר 2020: "חופש הדיבור כולל גם את החופש לשקר".