בשבוע שעבר (16.1) התפרסם בחשבון האינסטגרם של נתב"ג סרטון ממטוס נוסעים של אל-על, מלא עד אפס מקום בחבילות מאתר האינטרנט "שיין" (Shein). המטוס היה בדרכו חזרה מסין לאחר שטס אליה ריק, בהעדר תיירים.
זמן קצר אחר כך מיהרו חשבונות האינסטגרם של ynet ומגזין "לאשה" לשתף את התמונות עם הכיתוב המשועשע "זה מה שקורה שאין נוסעים: בואינג של אל-על עמוס בחבילות של שיין, שתפסו את כל המטוס" (ynet) ו"מלא מלא חבילות משיין. אז מי מקווה שהחבילה שלה במטוס?" ("לאשה"). לכיתוב נוסף אימוג'י צוחק, ומשם הדרך לוויראליות היתה קצרה.
ייתכן שגם אותי הפוסטים האלו היו מצחיקים אילולא הייתי מודעת להשלכות הסביבתיות והחברתיות הקשות מאוד של הטיסה שבמוקד הפרסום הוויראלי. "שיין" הוא אתר של אופנה אולטרה מהירה המפרסם כ-5,000 פריטים חדשים ביום, במחירים זולים במיוחד, שלרוב אינם עולים על מחיר קפה ומאפה. המחירים הזולים כל כך מתאפשרים בזכות קיצוץ אכזרי בתנאי ההעסקה של העובדים ובדאגה לסביבה, והתוצאה היא פגיעה סביבתית רחבה וניצול קשה של העובדים, שהם ברובם נשים וילדים. רוב הפריטים ב"שיין" מיוצרים במדינות מתפתחות שאין בהן כל חובה לשלם שכר הוגן, והעובדים נמצאים לא פעם בסכנת התעללות ואף סכנת חיים.
בעיות אלה הן ביטוי לכך שתעשיית האופנה היא התעשייה השנייה הכי מזהמת ומנצלת על פני כדור הארץ. שנייה בזיהום רק לתעשיית הנפט, ושנייה בניצול רק לתעשיית הטלפונים הסלולריים. מחיר טיסת אל-על שצולמה הוא אפוא זיהום סביבתי כבד מאוד והתעללות קשה, בעיקר בנשים.
תמונת מטוס אל-על עם חבילות מ"שיין" שהתפרסמה באינסטגרם של "לאשה" (צילום מסך)
אפשר היה לטעון שהעורכות והעורכים ב-ynet וב"לאשה", שניהם גופים מקבוצת "ידיעות אחרונות", אינם מודעים להשלכות הסביבתיות של תעשיית האופנה. אלא שרק לפני שבועיים הדפיס "לאשה" גיליון שלם שעסק בקיימות בעולם האופנה.
על השער הופיעה ירדן הראל בבגדים של ראלף לורן, לא בדיוק סמל של אופנה מקיימת. בתוך הגיליון סיפרה הראל על השקת קולקציות השמלות החדשה שלה, על הפרידה מהבעל עומרי שלום ועל הלידה השקטה שעברה. לידות שקטות היא סוגיה שחשוב להעמיד בחזית, אבל לא על חשבון הקיימות, בוודאי לא בגיליון המבקש לעסוק כולו בקיימות ואופנה. רק בבוקסה קטנה בצד, הופיע הציטוט:
בשנים האחרונות הנושא הזה תופס תאוצה עולמית וגם אני עשיתי שינויים. אני לובשת יותר יד שנייה וגם תורמת בגדים שלי, ממש לא זורקת לפח [...] אני גם ממחזרת בקבוקים וקפסולות של נספרסו שאני פרזנטורית שלהם. אבל אני יכולה, כמו כולם, לעשות עוד הרבה יותר"
גם אם נתעלם לרגע מהעובדה העגומה שבין 70% ל-90% מתרומות הבגדים מגיעות למטמנות באפריקה, קשה שלא לתהות מדוע הציטוט הזה, שמופיע בגיליון המודפס, הושמט מהראיון באתר האינטרנט של המגזין.
עורכת "לאשה" קרינה שטוטלנד (צילום: מיכה לובטון)
כדאי היה גם להפנות זרקור להתיירקקות (greenwash), תופעה הולכת ומתפשטת בעולם האופנה המתחדש.
קיימות היא אחד הטרנדים החמים ביותר בעולם האופנה: אדידס השיקה נעליים מפלסטיק ממוחזר, רנגלר מפתחת טכנולוגיה לייצור ג'ינס בשימוש מופחת במים, נייקי התחייבה להפעיל את המפעלים שלה באנרגיה מתחדשת בלבד עד 2025.
זו מגמה מבורכת כמובן, אך היא מביאה איתה גם הרבה מאוד התיירקקות. חברות אופנה מהירה רבות קושרות לראשן כתרים ירוקים, על בסיס פעולה אחת, כמעט חסרת משמעות, וללא עשייה ירוקה באמת. הצרכנים, שלרוב אינם מכירים את התמונה הרחבה, חווים את החברות כירוקות יותר וממשיכים לקנות וכך הזיהום הכבד שתעשיית האופנה מייצרת הולך וגדל.
הפתרון לבעיות הסביבתיות שתעשיית האופנה מייצרת לא טמון בפתרונות טכנולוגיים שיפחיתו את השימוש במים ובאנרגיה, אלא בשינוי השיטה. בעולם שבו חברות האופנה המהירה מוציאות לשוק 52 קולקציות בשנה, וחברות אופנה אולטרה מהירה כמו "שיין" מוציאות כמות כפולה, אין מנוס מהפחתה דרסטית של הייצור והצריכה. כל פתרון אחר פשוט לא מספיק טוב.
הפער בין השער של "לאשה" ובין הפוסט המשועשע פועל באופן דומה לאסטרטגיית השיווק הירוקה של חברות האופנה המהירה. יד אחת מקדמת קיימות כדי למכור עיתונים, והיד השנייה מנרמלת את תרבות הצריכה העודפת לטובת טראפיק. קוראים לזה צביעות.
"לאשה" הוא אחד מגופי התקשורת המשפיעים ביותר על נשים. לאחר פרסום שער "לאשה" שהציג את מספר הטלפון של מרכז הסיוע לאלימות במשפחה, זינקה כמות הפניות למוקד בעשרות אחוזים. לא מופרך להניח שאילו העומדות בראש "לאשה" ירצו בכך, הן יוכלו לתרום תרומה דרמטית להפחתת הצריכה.
לו היו עורכות "לאשה" מחליפות את הקריאה לנשים לתייג חברות שמחכות לחבילה, בתזכורת לנזק הסביבתי מרכישות ב"שיין" – הכיתוב כנראה היה מושך פחות טראפיק, אבל משיג אימפקט חזק לאין שיעור.
מיטל פלג מזרחי היא חוקרת ומרצה על אופנה בת קיימא באוניברסיטת תל אביב, שותפה מייסדת בתנועת "מתלבשות" לאופנה הוגנת ומקיימת