תאגיד השידור הציבורי התפרסם לאחרונה לרעה בשל מסכת מקרי התעמרות קשים שנחשפו בתקשורת, והובילו לדו"ח חריף של ועדה חיצונית בראשות השופטת אילה פרוקצ'יה. תחקיר שפרסמה תמר קפלנסקי ב"הארץ" בחודש יולי סיפר כי "עשרות עובדים ב'כאן' מעידים על התעמרות, השפלות והטרדות מיניות". ועדת פרוקצ'יה, שהוקמה בעקבות התחקיר, שמעה יותר מ-150 עדים והגיעה למסקנה כי "קיים מצב משברי ביחסי העבודה של רבים מעובדי התאגיד".

אבל למרות הזרקור המדאיג שהופנה לתאגיד הציבורי, התעמרות בעבודה רווחת גם בכלי תקשורת אחרים. היא קיימת במגזר הפרטי והציבורי, בעיתונות המודפסת והדיגיטלית, ברדיו ובטלוויזיה על כל ערוציהם.

ואמנם, במקביל לפרסומים על הנעשה בתאגיד חשף השנה אבנר הופשטיין ב"זמן ישראל" התעמרויות מצד עורכת בעיתון "הארץ" עצמו; תומר מיכלזון כתב ב"מקום הכי חם בגיהינום" על התעמרויות של עורכת ב-mako; ושגיא בן נון דיווח באתר וואלה על "תביעת ענק של בכיר לשעבר בגלובס נגד העיתון".

מה הופך את כלי התקשורת לכר פורה להתעמרות? כמה מהגורמים אינם שונים מאלה שמאפיינים מקצועות אחרים, אבל אחרים בולטים במיוחד בענף הזה.

בדומה לכמה ענפים אחרים, עולם התקשורת מתאפיין בהבדלים דרמטיים בין מי שנחשב "טאלנט" – עובד שמיוחסים לו כוחות מאגיים כמעט למשוך לקוחות, או "רייטינג", במקרה של התקשורת – לבין מי שנחשבים חוטבי העצים ושואבי המים שלו. לטאלנט כאילו הכל מותר.

כמו במקצועות אחרים, גם עולם התקשורת נדרש לעמוד במדדים קשוחים ולעתים אכזריים. גופי החדשות מתמודדים עם צורך דוחק להקדים את המתחרים בשם אלוהי הרייטינג. לחץ הזמן והשאיפה המתמדת לסקר ראשונים, להביא סקופים, משמש לא פעם תרוץ להתנהלות אכזרית ומתעמרת.

בעמ' 20 של דו"ח פרוקצ'יה מובא ציטוט מהרשתות החברתיות המבטא בתמצית את חומרת הבעיה:

מנהלים צריכים לחשוב הרבה יותר על ויסות הלחץ אצל העובדים שלהם, על כך שאי אפשר לעבוד כל הזמן במתח גבוה ובשעות עבודה מוטרפות; שהמשפט 'להתאבד על העבודה' הוא משפט מסוכן שיכול להביא לתוצאות איומות"

בנוסף, מערכות התקשורת מתאפיינות בתחלופה מהירה של עובדים. התופעה הזו, שגוברת משנה לשנה, פוגעת קשות בביטחון התעסוקתי של העובדות והעובדים ויוצר אצלם תחושה של חוסר יציבות. היא מגבירה את החשש של קורבנות ההתעמרות כי לא ימצאו עבודה אחרת במקצוע, ויוצרת לחץ להישאר למרות הפגיעה מחשש לפרנסה. לכך נלווית החרדה הבלתי פוסקת, המגובה בטענות של מעסיקים בענף התקשורת, כי "הענף בקריסה".

ייאמר מיד: נכון הוא שהענף סובל בשנים האחרונות משינויים דרמטיים הכרוכים גם בשינוי המודל העסקי. אבל נכון גם שהטענות על "קריסה" משרתות בעיקר מעסיקים, ששומרים רווחים נאים ביותר לעצמם ולסביבתם ועושים בטענת הקריסה שימוש ציני - לפעמים אכזרי ממש  - להצדקת קיצוץ במשכורות של עובדי רצפת הייצור: תחקירנים, כתבים, עורכים, כל אלה שמחזיקים בפועל את המפעל התקשורתי. כשם שהפחד לאבד את מקום העבודה מביא את העובדים להשלים עם סביבה מתעמרת, כך הוא גורם להם "להסכים" בלית ברירה לשחיקה קשה ביותר בשכר, לעומסי עבודה מטורפים, ולעבודה "סביב השעון".

כלי התקשורת עצמם תורמים לכך באמצעות תעדוף של תחלופת עובדים, עידוד כתבות שטחיות וקידוש מהירות העבודה על פני האיכות. כך קורה שעיתונאים ותיקים ומנוסים, בעלי ידע וניסיון רב, וגם קוד אתי מופנם של ערכים עיתונאיים, נדחקים לא פעם לשוליים – ומפנים מקום למי שמביא כתבות שטחיות יותר, בדוקות פחות, שמקדמות רייטינג על חשבון דיוק עיתונאי.

עוד בעיה הקשורה בטבורה לענף התקשורת היא ההשפעה של הפוליטיקה - לא רק זו הארצית, אלא גם פוליטיקה פנים-ארגונית, המלווה לפעמים בסגירת חשבונות קטנונית. שני סוגי ההשפעה הפוליטית נעטפים ומוסווים לא פעם ב"הנמקות" ובתירוצים כגון דד-ליין קשוח, רצון בחדשנות וכדומה, אבל בפועל יכולים להתבטא ביחס מתעמר. וככל שההסוואה מתוחכמת כך ההתעמרות קשה יותר: העובד שמורחק ממוקדי העשייה, שסופג עלבונות ו"שנמוך", שסובל מפגיעה בקרדיט ומבידוד מקצועי - עלול להשתכנע לבסוף כי הממונים עליו צודקים.

כתוצאה מהבעייתיות הזו, התעמרות בכלי התקשורת כרוכה גם בהשתקה, שסכנותיה האישיות והכלליות כבדות ביותר.

אף שכל מקרה של התעמרות בעבודה צריך להדאיג, ההתעמרות בכלי התקשורת כרוכה בנזק ייחודי שעליו עמדה ועדת קמיר - צוות מומחים שהקים לאחרונה ארגון העיתונאים לבחינת ההתעמרות בעבודה בכלי התקשורת. הצוות בראשות ד"ר אורית קמיר, שהחתומה מעלה היתה בין חבריו, ישב על המדוכה ויצרה תקנון למניעת התעמרות בעבודה בענף. במסמך המסכם את עבודת הוועדה כתבנו:

בנוסף לפגיעה הקשה הנגרמת כתוצאה מהתעמרות בכל מקום עבודה, התעמרות בכלי תקשורת פוגעת גם בחופש העיתונות. העבודה העיתונאית היא עבודת צוות, הנסמכת על יושרה, אמינות ואמון. היא מחייבת חופש וביטחון אישיים-מקצועיים. כאשר עיתונאי או עיתונאית מפוחדים, מאוימים, מבודדים, מרגישים שסמכויותיהם ותפקידיהם הוצרו, ו/או מרגישים שליטה בלתי סבירה של המעסיק – שיקול  דעתם המקצועי והמחויבות לצו מצפונם המקצועי עלולים להיפגע. החשש מהתעמרות עלול לגרום לעיתונאי או עיתונאית להימנע מביצוע פעולה הדרושה לשם עשייה מיטבית של מלאכתם העיתונאית. סכנה זו לחופש העיתונות מחייבת מאבק בלתי מתפשר בהתעמרות בכלי התקשורת".

אז מה עושים? ועדת קמיר הציעה הוראות מיוחדות למניעת התעמרות בעבודה בכלי תקשורת ולבירור תלונות על התעמרות. המנגנון המוצע דומה במובנים מסוימים למנגנון הבירור של תלונות על הטרדה מינית, בהתאם לפסיקה שכבר קבעה שדרכי הטיפול יכולות להיות דומות.

כמו כן קבעה הוועדה כי ראוי שהתקנון למניעת התעמרות יוטמע בהסכמים הקיבוציים בכלי תקשורת, וכי ארגון העיתונאים יקים ועדה חיצונית שתעקוב אחר יישומו.

ד"ר מורן סבוראי היתה יועצת משפטית של ארגון העיתונאים בישראל וייצגה את הארגון מול ועדת פרוקצ'יה