התחקיר המטלטל על השימוש שעושה לכאורה המשטרה במערכת פגסוס של NSO, שפרסם תומר גנון ב"כלכליסט", עורר כמתבקש ביקורת חריפה בעיתונים. אלא שכמו בחשיפות קודמות של פרשות מעקב - הסיקור סיפק לקוראים ולקוראות הקשר דל להבנת הסיטואציה, ובעיקר התקשה להתעלות מעבר לשאלת הפגיעה בפרטיות.

בעשור וחצי האחרונים הולכת ישראל ונעשית חברת מעקב. הקמת המאגר הביומטרי, ובו מידע גופני על כלל אזרחי ישראל, היתה סנונית ראשונה שבישרה על הצטרפותנו למועדון המפוקפק של חברות מעקב מבוססות כמו בריטניה. איכוני השב"כ בתקופת הקורונה אישררו את חברותנו במועדון, ויותר מכך - טבעו בישראל אות קלון כדמוקרטיה היחידה שהפעילה את שירותי הביון הפנימיים כדי להתמודד עם משבר אזרחי-רפואי גרידא. בין שתי היוזמות הללו אושרו צעדי מעקב מגוונים שהובילו לרישות המרחב הציבורי במצלמות ולנורמליזציה של איסוף מידע על אזרחים.

בעשור האחרון חקרתי את האופן שבו מסקרת התקשורת הישראלית יוזמות מעקב מדינתיות. אחד מדפוסי הסיקור הבולטים שהתגלו במחקרים היה ההיצמדות לסוגיית הפרטיות כמסגרת פרשנות עיקרית להבנת מעקב. ואולם, הפרטיות היא כלי אנליטי-משפטי שנועד לסייע לחברות לקבוע את חוקיותן של פרקטיקות מסוימות, ולכל היותר – לעשות הבחנה נורמטיבית בין הראוי לראוי-פחות. ברמה המשפטית זה אמנם עולם ומלואו, אבל השתלטות השיח המשפטי על הדיון בהשלכות של פרקטיקות המעקב המדינתיות מסיטה את תשומת לבנו מההיבטים האתיים, הפילוסופיים, הטכנולוגיים ואפילו התרבותיים שאמורים לעמוד במרכז השיח.

לנוכח המגוון והתחכום של פרקטיקות המעקב שהורגלנו אליהן בשנים האחרונות, סוגיית הפרטיות משמשת פעמים רבות כמסגרת פרשנות מצומצמת ומגבילה. דיון משמעותי בהשלכותיהן של פרקטיקות מעקב אנטי דמוקרטיות, כמו אלה שהוצגו בתחקיר "כלכליסט", צריך להתבסס על כלי ניתוח רחבים ויצירתיים יותר, ואלה קיימים למכביר.

השיח המשפטי השולט בדיון בפרקטיקות המעקב המדינתיות מסיט את תשומת הלב מההיבטים האתיים, הפילוסופיים, הטכנולוגיים, ואפילו התרבותיים, שאמורים לעמוד במרכז השיח

מחקר שערכתי על הסיקור העיתונאי של הקמת המאגר הביומטרי בישראל הראה שהעיתונות הישראלית היתה ביקורתית ומעמיקה יותר בהשוואה למקבילותיה בעולם. אף על פי כן, רוב גופי התקשורת כשלו בזיהוי משמעויות העומק של השימוש בביומטריה, בין היתר משום שהדגש המופרז על פרטיות הסיט את תשומת הלב ממוקד העניין האמיתי: תפקידו המשתנה של גוף האדם בחברות ביומטריות.

חוקרי וחוקרות מעקב, ובפרט אלה העוסקים באתיקה של טכנולוגיה, תמימי דעים באשר לבעיה המרכזית הכרוכה בטכנולוגיות ביומטריות. טכנולוגיות אלה מקיימות תקשורת ישירה עם הגוף, שנתפס כ"ספק" של מידע אמין ואובייקטיבי. אמין ואובייקטיבי יותר מהסיפור שהאדם הנמדד היה רוצה לספר על עצמו.

למה חשוב לעסוק בשינוי הזה? משום שפריסה נרחבת של טכנולוגיות ביומטריות ברחובות, במשרדי ממשלה ובזירות אחרות עלולה לשנות את האופן שבו רשויות ואזרחים מתקשרים, ואגב כך להגדיר מחדש את יחסי האמון הרופפים ממילא ביניהם. ההיבט הזה והיבטים אחרים הקשורים בגוף נעדרו לחלוטין מהסיקור התקשורתי של הפרויקט הביומטרי.

ביטחוניזציה של המרחב הפנימי

במחקר אחר, שערכתי עם ד"ר איה ידלין ממכללת הדסה, ניסינו לאפיין את הסיקור של איכוני שב"כ בתקופת הקורונה בגופי התקשורת השונים (ביקורתי או אוהד) ואת המוטיבים המרכזיים שהובילו אותו. מצאנו למשל שאתר החדשות ynet אימץ רטוריקה מיליטריסטית שבאמצעותה הוצדקה היוזמה, ואילו עיתון "הארץ" נקט קו ביקורתי באמצעות שימוש במצב החירום כמסגרת פרשנות מרכזית לדיון באיכוני שב"כ.

עם זאת, הסיקור היה מוגבל משתי בחינות: ראשית, הדגש שהושם על פרטיות הסיט את תשומת הלב מסוגיות חשובות אחרות. לימודי מעקב מספקים לנו רעיונות רבים להבנת פרקטיקות מעקב מדינתיות. לדוגמה, המושג "ביטחוניות של מרחבים פנימיים" (securitization of the inside) מתאר מצב שבו פרקטיקות מעקב הנחשבות לגיטימיות מחוץ לגבולות הלאומיים חודרות בהדרגה למרחב הפנימי ועוברות תהליך של נורמליזציה. תהליך זה מאפשר ליישמן בהמשך ביתר קלות, ועם ביקורת ציבורית מינימלית. למרות חשיבותו, רעיון זה זכה לתשומת לב מעטה בלבד בסיקור התקשורתי.

שנית, וחשוב יותר, רק לעתים נדירות הוצבו איכוני שב"כ בהקשר היסטורי רחב שאיפשר לקוראים ולקוראות לזהותם כחלק ממערך נרחב של יוזמות מעקב שיצאו לפועל בשנים האחרונות. הקשר היסטורי כזה הוא הכרחי ליצירת תמונה רחבה המאירה את הידרדרותה של ישראל והפיכתה לחברת מעקב בהתהוות.

ראש רשות המאגר הביומטרי גון קמני מציג דרכון ביומטרי לדוגמה (צילום מסך)

שתי הנקודות הללו רלבנטיות במיוחד כשבוחנים את סיקור החשיפה האחרונה של "כלכליסט". בחינת השימוש המשטרתי בפגסוס כביטוי ל"ביטחוניות של מרחבים פנימיים" תבהיר ששימוש בכלים דיקטטוריים מחוץ לגבולות המדינה הדמוקרטית עתיד, בסופו של יום, לזלוג פנימה; ולכן אל לנו, אזרחי ישראל הדמוקרטית, להביט בשוויון נפש בשימוש הפולשני בטכנולוגיות מעקב בשטחים הכבושים.

באופן מטריד, אם כי לא מפתיע, החשיפה הוכיחה שאפילו פרקטיקות מיקרו חודרות למרחב הפנימי והמוגן לכאורה: השימוש בפגסוס לאיסוף מידע על פעילים חברתיים שהם הומואים בארון מזכיר פרשה שנחשפה בעבר ובה עשה המודיעין הישראלי שימוש סחטני במידע על הומואים פלסטינים.

אשר לנקודה השנייה, המחסור בהקשר רחב, פרשת פגסוס צריכה להיבחן כהמשך ישיר לאיכוני שב"כ במגפת הקורונה, שצריכים בתורם להיבחן כהמשך ישיר של ההחלטה להקים מאגר ביומטרי ריכוזי על כלל אזרחי ישראל. אמנם לכל אחת מיוזמות המעקב הללו ישנן מטרות שונות, אבל כולן חולקות רציונל משותף: זלזול באזרחים וערעור יחסי האמון, שיחדיו עשויים להעיד על דמוקרטיה במשבר.

הדיון בהפרת פרטיותם של אזרחי ישראל הוא חשוב, וההיבטים המשפטיים שעומדים על הפרק הם כבדי משקל, אבל סיקור עיתונאי אחראי ומעמיק חייב לאמץ נקודת מבט רחבה ומשמעותית יותר.

ד"ר אבי מרציאנו גילבורד הוא חוקר מעקב, חבר סגל במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב