בוקר טוב. עוקצים הפרעושים, הא? מי היה מאמין שמערכות ריגול שפותחו בידי קציני 8200 לשעבר, ונמכרו בתמיכת ממשלת ישראל לממשלות זרות שהשתמשו בהן נגד עיתונאים, ראשי מדינות ומתנגדי משטר - בסוף יופנו כלפינו?

האמת צריכה להיאמר, הפרסומים האחרונים של תומר גנון ב"כלכליסט" על השימוש של משטרת ישראל במערכת פגסוס של NSO כדי לעקוב אחרי אזרחים ישראלים, לכאורה ללא צו בית משפט, צריכות אמנם לזעזע את כולנו, אבל להפתיע מעטים. כשמדינת ישראל מטפחת ומעודדת ייצוא של תוכנות רוגלה כמו פגסוס, תוך שהיא מצדיקה את השימוש בהן בריש גלי, ברור שיבוא יום והיא תחשוב שגם לה מותר. אנחנו האזרחים היינו צריכים להתעורר קודם, בטרם הנשק הוטה לעברנו.

רבות דובר וידובר בשבועות הקרובים על הצורך לחקור איך קרתה הפרשה ומה יש לעשות כדי שלא תישנה. אם המעקבים נעשו ללא צו בית משפט, כפי שנטען בכתבות של גנון, אנשים צריכים להישלח לכלא. אם הן נעשו בידיעה ובליווי של יועצים משפטיים ולאחר קבלת צו שופט - כפי שטענה המשטרה - צריך לבחון כיצד הפרות חוקתיות ברורות עברו את מסכת האישורים הנדרשת. כך או כך, את השימוש במוצרי רוגלה פרטיים של חברות שפועלות מאינטרס כלכלי צריך לאסור לחלוטין.

אולם כל הפתרונות האלה טבולים בתמימות שמסכלת טיפול שורש שימנע את הסערה הבאה. במשך שנים, מדינת ישראל לא רק אישרה ל-NSO ודומותיה לפעול, אלא התרגלה לראות בהן חזית קדמית לקידום אינטרסים ביטחוניים במדינות עלומות. היא לא עשתה כן משום שאין דרך אחרת לקדם יחסים כאלה, אלא כי זאת הדרך הקלה. קלה לאלה שלא נפגעים ממנה, כמובן.

שער "כלכליסט", 20.1.2022

במסגרת המאמץ הביטחוני-דיפלומטי הזה החלה המדינה להמציא הררי הצדקות שנועדו לדבר אחד: לתרץ פעילות שהיא במהותה לא חוקית, לא דמוקרטית, ומסוכנת. במקרים מסוימים טענה המדינה שהיא בוחרת בקפידה את המדינות שהיא מתירה למכור להן רוגלות. במקרים אחרים טענה שהיא דורשת התחייבות שהפעילות תוגבל לאפיקים מסוימים, או גרסה שהשימוש ברוגלות נועד להציל חיים. בכל המקרים היא העלימה עין מהבעיות ואמרה לעצמה שהיא בסדר.

מה הפלא, אם כן, שכאשר עלתה השאלה אם נכון שהמדינה תיעזר בכלים האלה בעצמה, אותם יועצים משפטיים שהצדיקו את המכירה לחו"ל גם מצאו הצדקה להשתמש בהם בתחומי הקידומת 972. תחילה מעבר לקו הירוק, כמובן; אבל אט-אט מיטשטש גם הגבול הזה, ומשימוש כירורגי במקרים חריגים עוברים לשימוש תדיר לצורכי חקירות שחיתות, ולמעקב אחר אזרח מסור שחשב לתומו שמותר להביע דעה.

כדי למנוע את הישנות המקרים האלה, על המדינה להכיר בכך שאין מקום לשימוש במוצרי ריגול של חברות פרטיות. אבל הכרה שורשית כזו לא תיתכן עד שהמדינה תפסיק להצדיק את השימוש באותם כלים בידי אחרים. הממשלה מוכרחה כעת לבחון מחדש את מדיניותה בנוגע למכירת מוצרי סייבר למדינות זרות.

מוצרים דו-שימושיים

על פי הסדר ואסנאר לבקרת ייצוא של נשק קונבנציונלי וסחורות דו-שימושיות, שנחתם ב-2013, רוגלות כמו פגסוס מוגדרות כמוצר דו-שימושי - כזה שיכול לשמש הן לצרכים אזרחיים והן לצרכים צבאיים-ביטחוניים. מדינות החברות בהסדר מתחייבות לייצא מוצרים כאלה רק אם יוגבלו לשימושים אזרחיים. ישראל אמנם לא הצטרפה להסדר, ובכל זאת אימצה את ההגדרה וטוענת כי היא פועלת לפיה.

בשנים האחרונות החלה לחלחל ההבנה כי יש כשל יסודי בהגדרה זו לתוכנות רוגלה. גם אם לכלים האלה יש שימושים מוצדקים, עדיין מדובר בשימושים "ביטחוניים". לדוגמה, אין שום דבר "אזרחי" בסיכול טרור או במיגור רשת סחר בילדים.

חומרי הדברה הם מוצר דו-שימושי. הם יכולים לשמש לצורך ביטחוני, פיתוח נשק כימי, אבל גם לשימוש אזרחי ברור - הדברת מזיקים. האם מישהו יכול להעלות בדעתו שימוש אזרחי מוצדק וחוקי בתוכנות רוגלה?

העובדה הזו מבדילה בין תוכנות רוגלה לכל מוצר דו-שימושי אחר. נחשוב למשל  על חומרי הדברה, המהווים מוצר דו-שימושי שכן הם יכולים לשמש לפיתוח נשק כימי. השימוש האזרחי שלהם ברור, הדברת מזיקים, ואת המבחן הבסיסי ביותר הם עוברים בקלות: השימוש האזרחי יכול להיעשות, כמה מפתיע, בידי גורם אזרחי. האם מישהו יכול להעלות בדעתו שימוש אזרחי מוצדק וחוקי בתוכנות רוגלה? לא.

על-רקע ההבנה הזאת, מדינות רבות ברחבי העולם החלו להטיל הגבלות מחמירות יותר על ייצוא תוכנות רוגלה. האיחוד האירופי, לדוגמה, אימץ במרץ אשתקד הגדרה חדשה למוצרים דו-שימושיים, המפרידה בין מוצרים דו-שימושיים "קלאסיים" למוצרי סייבר דו-שימושיים. ייצוא מוצרי סייבר דו-שימושיים מחייב עמידה בכללים נוקשים יותר, כגון בניית יכולת לנטר את השימוש שנעשה במוצר בפועל. לא עוד התחייבות עמומה מצד הקונה, אלא ניטור ומעקב שמבטיח עמידה בהתחייבויות.

גם זה לא מספיק. מריטה שחאקה, חברת הפרלמנט האירופי לשעבר, ודיוויד קיי, לשעבר המפקח המיוחד מטעם האו"ם לנושא ההגנה על חופש הביטוי והדעה, עומדים בראש קבוצת מומחים הקוראים לאסור לחלוטין ייצוא מוצרי סייבר פרטיים עד לגיבוש הסכם גלובלי חדש שיקבע כללים מיוחדים ליצואם.

אם ישראל באמת רוצה לקדם את מעמדה הביטחוני-מדיני, ולתקן באותה הזדמנות את הנזק התדמיתי העמוק שחברת NSO גורמת לה, אולי כדאי שהיא תהיה הראשונה להוביל מהלך בינלאומי כזה.

ייצוא האחריות מאגף הייצוא

הצעד המינימלי שעל ממשלת ישראל לנקוט הוא לשלול ממשרד החוץ ומהאגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון (סיב"ט) את האחריות הבלעדית למניעת ייצוא דו-שימושי פסול. האגף לייצוא ביטחוני, אשר אמור לפעול בהתאם לחוק הפיקוח על יצוא ביטחוני וצו הפיקוח על יצוא בטחוני, הוכיח פעם אחר פעם שהוא אינו גורם אובייקטיבי אשר יכול ליישם את החוק כלשונו.

תא"ל במיל' יאיר קולס, ראש האגף לייצוא ביטחוני (סיב"ט) במשרד הביטחון (צילום: משרד ההגנה האמריקאי, CC)

לפי הדין, השיקולים שאמורים להנחות את האגף הם שמירה על ביטחונה הלאומי של ישראל, על יחסי החוץ שלה, ועמידה בהסכמים ובהתחייבויות בין-לאומיות, בכללן התחייבויות בדבר זכויות אדם ושמירה על פרטיות. בפועל, כאשר האגף, יחד עם משרד החוץ, מזהה עסקת ייצוא שמקדמת בעיניו אינטרסים ישראליים, הוא מבצע את כל הפליק-פלאקים האפשריים כדי למצוא לייצוא הצדקה משפטית גם כאשר ברור שהוא מפר שורה ארוכה של התחייבויות בינלאומיות, שלא לדבר על כל אמת מידה מוסרית.

הפתרון הוא לערב בהליכי האישור גורם ממשלתי נוסף, שיוכל לבחון את השיקול החוקי-מוסרי במנותק משיקולים ביטחוניים ודיפלומטים.

עד לחשיפות האחרונות, אנו, אזרחי ישראל, היינו צריכים להיאבק למען השינויים האלו כחלק מחובתנו המוסרית לעולם. היום, זו חובתנו המוסרית כלפי עצמנו. ככל שישראל תמשיך לקשור בין האינטרסים המדיניים שלה ובין ההצלחה המסחרית של NSO ודומותיה, בסופו של דבר נמצא את עצמנו באותה נקודה. ככל שהאחראים לאישור הייצוא של תוכנות כאלה ימשיכו להצדיק את ייצואן בשם הביטחון הלאומי, בסופו של דבר גם במשרד לביטחון פנים יצדיקו את השימוש בהן בבית. אם אנחנו לא רוצים לקום עם פרעושים, כדאי שלא נלך לישון עם כלבים.

אייל זילברמן הוא סטודנט למדיניות ציבורית באוניברסיטת סטנפורד החוקר רגולציה ממשלתית וגלובלית על רשתות חברתיות וגופים טכנולוגיים