"מחריף המשבר בקואליציה", אמר כתב הכנסת זאב קם על המתיחות שנוצרה סביב מכסות הביצים בין נציגי מפלגת העבודה לבין שר החקלאות עודד פורר. קם דיווח בכאן ב' על פגישה ש"הגיעה לטונים גבוהים, אפילו לצעקות", שיתף אותנו בלבטים של הח"כים, וסיכם: "הדד ליין להסכמות הוא יום חמישי הבא, המועד שבו אמור להיחתם אותו צו". הוא הוסיף כי "אם לא יגיעו להסכמות, זה יוביל לפיצוץ אמיתי בקואליציה. זה אומר היעדרות מהצבעות, חוסר משמעת קואליציונית - כל מה שאתה יכול לדמיין כשאתה אומר 'פיצוץ אמיתי'!".

האמת, קשה לי לדמיין שיהיה "פיצוץ אמיתי". עם כל הכבוד לקם, לח"כים ולמכסות הביצים, אף אחד לא הולך לפרק בגללן את הממשלה. אבל מה בעצם אומר הצו על הורדת המכסים? איך הוא ישפיע על הציבור? מה המשמעות האמיתית שלו לגבי החקלאים? דווקא על השאלות החשובות האלה לא קיבלנו תשובות באייטם. במקומן היו לנו קצת יחסי ציבור לשני סגני שרים, יאיר גולן ואלון שוסטר, ולח"כ אחד, רם שפע, שנלחמו למען החקלאים.

קם הוא לא היחיד שהתמסר לדרמה הזאת. בשבועיים הקרובים אתם צפויים לשמוע שלל כתבים פוליטיים מדווחים על "המתיחות בקואליציה" – כלומר על עוד יום עבודה רגיל. מחלוקת הביצים תחליף כנראה את המחלוקת הקודמת של החודש האחרון - "חוק החשמל".

הפרשות האלה הן מחוללי זמן מסך בלתי נדלים שאפשר לעסוק בהן דקות ארוכות בתקשורת. בסיפור החשמל שמענו בעיקר על המחלוקת בין מנסור עבאס לאיילת שקד. הכתבים היו אומרים משפט או שניים על החוק עצמו, במקרה הטוב, ואז עוברים לדון באריכות במחלוקת. והנה, עולם כמנהגו נוהג, ואנחנו כבר בדרך ל"פשרה". הקואליציה ממשיכה להתקיים, כל הצדדים גרפו קצת תשומת לב ציבורית, עוברים למשבר הבא - ורק אנחנו מפסידים.

הפשרה כמובן הגיעה בסוף. יו"ר רע"מ מנסור עבאס ושרת הפנים איילת שקד במליאת הכנסת, 11.10.2021 (צילום: יונתן זינדל)

ה"מחלוקות" הרועשות והאטרקטיביות ביותר לתקשורת הן גם מחוללות גינויים שגרתיות. כך, במקום הסברים עניינים על חוק החשמל קיבלנו דיווחים על הפוזיציות של המעורבים, כאילו מוטל עלינו לגבש דעה לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.

הנה עוד שתי דוגמאות קטנות שאולי כבר הספקנו לשכוח. לפני כשלושה שבועות סיפר בטוויטר השר לביטחון הפנים עמר בר-לב כי נפגש עם תת מזכירת המדינה האמריקאית שהתעניינה בין היתר בדרכים לצמצום האלימות של מתנחלים.

הציוץ הזה גרם לסערה במערכת הפוליטית. קפצו איילת שקד ויועז הנדל וגינו: "התבלבלת". החזיר להם בר-לב: "שישתו כוס מים". קטטת הציוצים הזו הפכה לשיחת היום. האם היא השפיעה על חיינו? - אולי. אבל במקום לעסוק בסוגיה עצמה, שוב עסקנו בשאלה מי מגנה ומי תומך, ושוב הרכבנו את משקפי הפוזיציה.

הציוץ של בר-לב לא התכחש לאלימות מהצד הפלסטיני, אלא התמקד בבעיה קיימת שגם בה יש לטפל: אלימות מצד מתנחלים. המובן מאליו הזה נעשה נושא לוויכוח.

אבל החלק החשוב יותר הופיע בהמשך הציוץ, כשבר-לב ציין מהו לדעתו הפתרון להפחתת החיכוך: "הגדלת אישורי העבודה לפלסטינים בישראל, הן מאיו"ש והן מעזה, שאנחנו כבר מבצעים, הוא מפתח להפחתת המתח בדיוק כמו מימוש התוכנית להקמת אזור תעשיה משותף בפאתי עזה ועוד. סיוע אמריקאי לפרויקטים כאלו יכול לסייע רבות".

אבל הפתרון הזה, שיכול להשפיע על כולנו, כבר לא עניין אף אחד. השיח התקשורתי עסק בעצם שאלת קיומה של האלימות, ומי מגנה את מי.

הנה עוד דוגמה לסערה בכוס תה תקשורתית. "שערוריית" שירלי פינטו, שנדרשה להגיע למליאה זמן קצר אחרי לידה. הפרשה כילתה דקות שידור רבות בכל הערוצים ומהדורות החדשות. מדוע היתה פינטו צריכה לטרוח להגיע למליאה? כדי להתנגד להצעת חוק פרטית של אורלי לוי אבקסיס (הליכוד), שמחייבת יזמים במתחמי פינוי-בינוי להתקין פאנלים סולאריים על הגגות.

מדוע בכלל נאלצה פינטו להגיע למליאה? כדי להתנגד בקריאה טרומית להצעה שמחייבת יזמים במתחמי פינוי-בינוי להתקין פאנלים סולאריים על הגגות. את ההצעה הזאת אפשר היה להרוג גם אחר כך

אפשר היה לחסוך מפינטו את הספק-מעמסה. גם אם הצעת חוק פרטית עוברת בקריאה טרומית, היא צריכה להגיע לדיונים בוועדות ולעוד שלוש קריאות. בכל שלב אחר היה אפשר להרוג את ההצעה. וגם אם הייתה עוברת - כמה נזק כבר היה נעשה? סמכו על הקבלנים שהיו מחסלים אותה בהקדם.

אלא שפינטו, שזכתה לסיקור תקשורתי נרחב וחיובי, היא הנהנית המרכזית מהסערה. אחריה נהנתה הקואליציה, שהיתה יכולה לגלגל עיניים ולצייר את חברי האופוזיציה כרשעים ששולפים יולדת מביתה בגלל פוליטיקה קטנה. אפיזודה כזו היתה ראויה לאזכור, אבל לא לרעש תקשורתי בלתי פוסק.

* * *

בואו נתערב. פתחו היום מהדורת חדשות, כל מהדורת חדשות, ותשמעו את הביטוי "מתיחות בקואליציה". ואם תטרחו להקשיב כל ערב בשבוע הקרוב (לא מומלץ), תשמעו גם על "מתיחות באופוזיציה". מתיחות היא שגרת חיים - תמיד, ובייחוד בפוליטיקה. בקואליציה דווקא נהנים מהשגרה הזאת, ולכן לידיעות עליה אין לרוב חשיבות בשבילנו. אם כבר צריך להגיע לפשרה, אומרים חברי הכנסת, אז לפחות ידע הציבור שנלחמנו, התעקשנו ואיימנו.

אז מה התפקיד הראוי לכתב פוליטי במשחק הזה? אם באמת קיימת מומחיות בתחום הסיקור הפוליטי, היא מתבטאת לדעתי ביכולת להבין את המחלוקות, לזהות משבר ממשי ולסקר אותו עוד בתחילת הדרך, ולוותר על סיקור משברים מדומים.

בפועל, הפחד להחמיץ את המשבר התורן גורר כתבים פוליטיים לדווח על הכל, בלי להפריד בין עיקר לטפל. הרי צריך למלא את גלי האתר בדרמה פוליטית.