עולם הפוך

"חודשיים לאחר שפרש מתפקידו כקנצלר אוסטריה בעקבות האשמות בשוחד, הפרת אמונים ורכישת סיקור חיובי, הודיע אתמול סבסטיאן קורץ כי הוא פורש לחלוטין גם משאר תפקידיו במפלגה ומהחיים הפוליטיים בכלל", מדווח זאב אברהמי ב"ידיעות אחרונות", העיתון שבעל הבית שלו, נוני מוזס, החליט דווקא לא לפרוש מתפקידיו אחרי שהסתבך בפרשה פלילית שכללה (בין היתר) סחר ב"סיקור חיובי" עם ראש מדינה שמתמודד עם תיק שוחד משל עצמו.

הידיעה על מה שקורה באוסטריה נדפסת ב"ידיעות אחרונות" בפונטים נורמליים, עם תמונה נורמלית של הקנצלר לשעבר, לצד מודעה נורמלית לגמרי לתנור שמצטיין באפיית פיצות נורמליות לחלוטין. וכי למה לא? סתם עוד ידיעה סטנדרטית על מאורע שקרה מעבר לים, בארץ רחוקה, שלא קשורה למה שקורה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ובקיצור: עסקים כרגיל.

"בביזארו וורלד, תאומו המעוות של כדור הארץ שמופיע בחוברות הקומיקס של DC, המציאות הפוכה", כותב ניר יהודאי ב"מוסף הארץ". "מכוער זה יפה, רע זה טוב וסופרמן הוא ארכי-נבל שכוחותיו דווקא מתעצמים כשהוא נחשף לקריפטונייט. שם באטמן הוא בלש כושל, והג'וקר הוא האדם השפוי ביותר".

הכתבה של יהודאי מוקדשת לפודקאסט של סטיב באנון, מאדריכלי ההצלחה של דונלד טראמפ, שמוצג אצלו כ"קול הבולט של MAGA, שני רק לטראמפ". החלק המעניין בכתבה הוא זה שבו יהודאי מתעכב על הגינונים שבאמצעותם באנון ועמיתיו מבקשים לשכנע את מאזיניהם שהמציאות הפוכה ממה שמספרים להם – ושאסור לבטוח בעובדות.

"קשה לזהות מיד את כל מה שהפוך בעולם של באנון. הוא מארח אנשים רגילים, השיחות נשמעות קוהרנטיות. כל פרק נפתח בסקירת חדשות ובכותרות שנוגעות למגפת הקורונה, מה שמשווה לו צביון של תוכנית אקטואליה רגילה", הוא כותב. "הדיבור הסמכותי כמעט מצליח לגרום גם לליברל המשוכנע ביותר להרגיש שהוא הבור, הוא זה שטועה, הוא המטורף". ובכל זאת, הוא כותב, אחרי רגע מבינים שזוהי רק קליפה חלולה.

בישראל, במיוחד אחרי ירידת נתניהו, עיתונות העולם ההפוך ותיאוריות הקשר נדחקת בדרך כלל לקצוות המטורללים של התקשורת ומשגשגת בעיקר ברשתות החברתיות ובמרחב שבין הפה לאוזן. הציבור הישראלי מעדיף את העיתונות שלו כשהיא עטויה בכסות של מכובדות – למשל, כזו שתסתיר את העובדה שחלק מכריע ומכובד מהתוצרת משרתת במקרה את בעל הבית ובעלי בריתו.

ב"ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", הפרשן הבכיר סבר פלוצקר מקדיש היום חטיבה מטורו לשוחד. "בהכירי את שיטות הבחינה ושיקול הדעת של פרקליטות המדינה, תמיד אברך על החלטתה שלא להגיש כתב אישום נגד חשוד", כותב פלוצקר. "הפרקליטות בארץ מחמירה עם חשודים ולא מעניקה לאף אחד תעריף הנחה מוזל", הוא טוען. "אם וכאשר היא כבר סבורה שאין לה ראיות להוכיח בבית-משפט עבירה פלילית, חזקה על כולנו שלא נעברה עבירה כזו – או לפחות לא היתה ברמה פלילית".

הפעם פלוצקר לא מתכוון לכתב האישום שהוגש נגד המו"ל שלו, מוזס, שהתעלם מדרישתו להשעות את עצמו ונאחז בתפקיד. פלוצקר מכוון את הדברים לבעלת ההון שרי אריסון, שנחלצה מהעמדה לדין בפרשת השוחד בחברת שיכון ובינוי, שבה שלטה בעבר הלא רחוק.

לדברי פלוצקר, ההחלטה לא להעמיד לדין את אריסון ואת יד ימינה אפרת פלד מילאה אותו בשמחה. "החברה, ושורה של מנהליה הבכירים, חשודים ש'שימנו' בעבר בשוחד כבד עובדי ציבור במדינות אפריקה כדי לזכות בחוזים רווחיים לחברה", הוא מזכיר. "בפרקליטות מדברים על 'תרבות של שוחד, הסתרה, כזבים והלבנת הון'. החברה וחלק מבכיריה מנהלים מגעים ושימועים במטרה להגיע להסדרי טיעון מחוץ לבית-המשפט. אריסון ופלד לא זקוקות לכך. הן זוכו מראש".

פלוצקר לא מוסר לקוראיו שחברה אחרת שבה שלטה אריסון עד לא מזמן, בנק הפועלים, סייעה למו"ל מוזס להתמודד עם הפסדי עתק בסך של קרוב למיליארד שקל שצבר כשהשתמש בכספי העיתון כדי להמר בשוק ההון. וגם, כמובן, קנתה בשנים האחרונות עשרות ומאות כתבות במוסף שבו פלוצקר כותב.

שרי אריסון בצאתה ממשרדי להב 433 בלוד, 12.8.2018 (צילום: פלאש 90)

שרי אריסון בצאתה ממשרדי להב 433 בלוד, 12.8.2018 (צילום: פלאש 90)

ב"7 ימים", המוסף המגזיני המרכזי של "ידיעות אחרונות", מתפרסמת היום כתבה גדולה על הפרסומאית יפית גרינברג, "ג. יפית", שמתה השבוע – ראיון עם מאיה ישעיהו, שנשואה לאייל גרינברג, בנה של הפרסומאית וממשיך דרכה בעסקיה.

כל כלי התקשורת המרכזיים סיקרו בהרחבה את מותה של גרינברג, במה שנראה כמו שילוב בין הצדעה למקור הכנסה (עם ממשיכי דרך שנשארו בחיים) ועיסוק מתבקש בדמות ישראלית מוכרת שהלכה לעולמה. את עצם העיסוק בה ב"7 ימים" אפשר להצדיק. מה שמעניין הוא ההקפדה לא להזכיר גם כאן את הקשר הכלכלי שלה לבעל הבית מוזס. המראיינת, סמדר שיר, אמנם מזכירה שגרינברג נכנסה לפני שנים אחדות לשותפות ברשת חנויות הספרים סטימצקי – אבל לא מציינת שאחד משותפיה בסטימצקי הוא מוזס. אותו הדבר בדיוק קרה מוקדם יותר השנה כשגרינברג המנוחה התראיינה ל"ממון".

גם כתבת השער של "7 לילות", מוסף הבידור, מתכתבת באגרסיביות עם האינטרסים של מוזס. רז שכניק, החייל הנאמן, מראיין את הזמרת מאיה בוסקילה לרגל השתתפותה בתוכנית הטלוויזיה "גולסטאריות 3". בהתאם לכללי הטקס, בוסקילה מספקת את הסחורה ("נכנסתי למינוס בבנק, שתיתי מלא יין. התחלתי להרגיש שאני ממש עצובה, רציתי לברוח", מצטטים אותה בכותרת), ובעיתון מדפיסים בגדול ומוסרים לקוראים מתי ואיפה תשודר התוכנית.

מה שלא נמסר לקוראים הוא ש"גולסטאריות 3" היא הפקה של ADD, סוכנות הטאלנטים של הבת של נוני מוזס, בשיתוף עם חברת ההפקות של מקורבו חיים סלוצקי. לקוראים כן נמסר שהתוכנית תשודר ב-Hot, אבל לא מוסרים להם ש-Hot שייכת כיום למולטי-מיליארדר פטריק דרהי, שעל-פי פרסומים מהשנים האחרונות סייע למוזס לכסות חובות של מיליונים שצבר בהימורים בשוק ההון.

הנשיא יצחק הרצוג והשרה פנינה תמנו-שטה במוכרחון של "ידיעות אחרונות", 3.12.2021

הנשיא יצחק הרצוג והשרה פנינה תמנו-שטה במוכרחון של "ידיעות אחרונות", 3.12.2021

האינטרסים זולגים גם לעמודי החדשות. בתחתית אחד העמודים נדפסת עוד ידיעת תצלום חסרת חשיבות, "מוכרחון" בעגה המקצועית, שמקדמת את דמותו של נשיא המדינה יצחק הרצוג, האיש שאם וכאשר יורשע מוזס בפלילים יוכל לתת לו חנינה. כתבת המוכרחונים חבצלת דמארי מדווחת לקוראים שאתמול בערב בתל-אביב הרצוג חילק פרס. כבונוס השתחלה לתמונה גם שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו-שטה, שמשרדה שילם לאחרונה מאות אלפי שקלים ל"ידיעות אחרונות" עבור עריכת כנס בין כותלי בניין המערכת – פרט שכמובן לא מוזכר בידיעה היחצנית.

הכסף של אריסון, השותפות בסטימצקי, הבת של מוזס, החנינה של הרצוג והכנס המשתלם של המשרד הממשלתי. כל אחד מהפרטים האלה נראה כמו הערת שוליים שאינה בהכרח קשורה ישירות לנושא הסיקור, ואולי אפילו מעלה חשש לקטנוניות מעצבנת. אבל כשמחברים אותם יחד מקבלים הצצה לדרך המורכבת והחמקמקה שבה "ידיעות אחרונות" משרת את בעל הבית בכל עת ובכל מצב – אבל בלי להכריז על כך, ובלי לעורר מהומה.

במקרה של "ידיעות אחרונות", כוחה של המניפולציה טמון בהתעלמות והשכחה. הטמעת התפיסה שלפיה הקשרים שמאחורי הכתבות כלל לא רלבנטיים, ולכן אין טעם לציינם אפילו ברמז. בניגוד להעמדת הפנים המקצועית של באנון ושות', שכובשת רק את השרופים ורפי השכל, העמדת הפנים של "ידיעות אחרונות" עובדת על כולם.

הכותרות הראשיות

"התבטאות חריגה של ראש המוסד: לאיראן לא יהיה נשק גרעיני לעולם", מוסרת הכותרת הראשית של "הארץ". "ישראל היום", "מעריב", ו"מקור ראשון" מפרסמים כותרות ראשיות שבהן מודגש אותו המסר מתוך ההצהרה הפומבית של דוד ברנע. בשוליים נמסר לקוראים על מתיחות בין הדרגים המדיניים בישראל ובארצות-הברית. רק ב"ידיעות אחרונות" הופכים את ההיררכיה: כאן המשבר (שמוגדר כ"חמור") מגיע לכותרת הראשית ("האמריקאים דורשים: בלי הפתעות ופעולות חשאיות"), וההתבטאות של ראש המוסד נדחקת מטה.

מעבר לקווים

"אני הייתי – פרדון מיי פרנץ' – זונה של סקופים. זה היה הסטנדרט", אומר נדב פרי לגבי בר-חיים, שמראיינת אותו למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". פרי, פעם כתב פוליטי, הוא היום סמנכ"ל רגולציה וקשרי חוץ (יש שיאמרו יחצן) בחברת דלק-קידוחים של יצחק תשובה. תשובה הוא ממקורביו של נוני מוזס, שותף שלו לשעבר לעסקים ומי שנוהג להגיע מדי פעם לבית "ידיעות אחרונות" ומוודא שכולם ייראו שהוא בא לביקור וגם נפגש עם בעל הבית. על-פי דיווחים שפורסמו בעיתונות הכלכלית, תשובה הוא עוד אחד מהטייקונים שסייעו למוזס להחזיר את חובות המיליונים שצבר.

ב"7 לילות" אמנם התמסרו לצורך של פרי במעט יח"צ (העילה: פודקאסט חדש בעל השם המודע לעצמו "הון-שלטון"), אבל גם שלחו אליו את גבי בר-חיים, מראיינת מצוינת שהקפידה לאתגר אותו ולעמת אותו עם הביקורת – כולל שאלה על הנוהג שלו להתראיין בתקשורת כפרשן פוליטי בלי לציין שאולי יש לו דעה וידע על פוליטיקה, אבל הכובע העכשווי שלו הוא מנהל בכיר בחברה של טייקון.

נדב פרי (צילום: פלאש 90)

נדב פרי (צילום: פלאש 90)

הרושם העיקרי שעולה מהראיון הוא שפרי אמנם כבר שש שנים וחצי לא עיתונאי – אבל עדיין לא הצליח להשתחרר מהפער בין מי שהיה פעם למי שהוא היום. המתח הזה הוא הקורה התומכת של הראיון. הזיהוי העצמי של פרי כ"זונה של סקופים" לא נועד חלילה להכות על חטא, אלא כדי להצביע על עליונותו על פני העיתונאים של היום, אלה שעומדים מהצד השני של המתרס וכנראה שכחו את הרמה המקצועית הנאצלת של הדור הקודם. "היום יש יותר שיקולים חוץ-עיתונאיים", מסביר פרי, "היום לא יתנו לך סיפור אם יחשבו שתקבור אותו כי זה לא תואם את עמדתך הפוליטית".

"הוא עדיין מרגיש רדוף", כותבת בר-חיים. "'גם היום מחפשים אותי', הוא יורה. 'אני יודע שאני תחת מעקב, ליטרלי. חודש אחרי שעזבתי את ערוץ 10 מישהו שאני לא רוצה לנקוב בשמו (האקטיביסט והעיתונאי העצמאי תומר אביטל; גב"ח) הצמיד אלי חוקר פרטי, שעקב וצילם אותי יום שלם, והכתבה שודרה במהדורה ששלושה חודשים קודם לכן עבדתי בה. [...] אחרי זה צילמו אותי עיתונאים בעוד כמה הזדמנויות. זו היתה תקופה קצת מסריטה. פיתחתי תודעה של ניצוד".

פרי לא מבין מדוע הוא כה מעניין. הוא לא מציין זאת, אבל הפגישה שתועדה הראתה אותו – הלוביסט של איל הגז תשובה – בפגישה אישית עם מנהל רשות הגז הטבעי ועם מנכ"ל דלק קידוחים יוסי אבו. את התיעוד הוא מגדיר כבעל ערך קלורי נמוך. גם את הביקורת הוא לא מבין. "החוויה האישית שלי היתה של להיות מוקף בתמיכה של חברים ואהבה והכל בסדר. אבל מעבר לזה, במעגל היותר רחב, הכל היה מגעיל. מה, נפלתם על המוח? אז אל תלכו לעבוד אצל תשובה. הכל בסדר. אני הלכתי. מה, לעבוד אצל תשובה זה לא בסדר ואצל נבזלין זה מצוין? מאה אחוז", הוא אומר.

"אני באמת לא מצליח להבין", מוסיף פרי, "נכון, היתה למעבר שלי בולטות שהפכה אותו לסימבול: הוא! הלך! לעבוד! אצל! תשובה! אבל החיים לא דיכוטומיים. אין רע וטוב. זה לא מיתוס יווני. יש מורכבות. [...] אפשר להגיד שיש פה בן אדם שבגיל 35 החליט שמה שהוא עושה מגיל 18 הוא לא רוצה לעשות עד גיל 67. אז אני חושב שלעבוד בגז זה דבר נהדר. ואחר חושב שלעבוד בגז זה דבר לא טוב. זה לא שאני בתפקיד הסייען של ד"ר מנגלה, או כמו שכתבו עלי בטוויטר שאני כמו יוזף פריצל. את מבינה את הטירוף של אנשים?".

פרי אולי באמת לא מצליח להבין, אז הנה הסבר שיעזור לו להפנים: חלק מהציבור הרחב, ובכלל זה חלק מהקולגות שלך לשעבר, תופסים את מקצוע העיתונאי ככזה שתכליתו העיקרית היא לחשוף ולבקר את מוקדי הכוח. מוקדי הכוח אינם בהכרח מרושעים, אך חשיפת המנגנונים שמניעים אותם היא תמיד מעשה שיש בו תועלת לחברה. מדי פעם, העיתונות חושפת פשעים ועוולות ומסייעת בתיקון המציאות השבורה; פעמים אחרות, עצם קיומה של עיתונות חוקרת וביקורתית מרתיע את בעלי הכוח ומונע מהם לנצל אותו לרעה מלכתחילה.

כולם יודעים שאתה לא יוזף פריצל, ויצחק תשובה אינו ד"ר מנגלה. אבל ברגע שחצית את הקווים לצד של הכוח, הצד שהוא היריב המיידי של המחנה שבו רכשת לעצמך שם וכישורים, הפכת לחשוד ובצדק. לעיתונאים מותר לפרוש, בגיל 35 ובכל גיל שרק ירצו. אלא שיש הבדל עמוק בין עיתונאי שמואס במקצוע ופורש כדי לגדל תותים, או סוסים, לבין עיתונאי שמואס במקצוע ועובר לצד שפועל כנגד העיתונות – זה שכדי לשמר את כוחו נדרש לטשטש את המציאות, לשמן את התקשורת ולחולל ספינים, ועל הדרך מפצה את אנשיו במשכורות עתק והזדמנות להזיל דמעות תנין בעיתון סוף השבוע.

משפט המו"לים

"תיק טובות ההנאה התקשורתיות קורס, מתפורר", מצטט דורון רוזנבלום איש פיקטיבי במשבצת הקבועה שלו בירכתי "הארץ". "איפה שמעת?", תוהה איש פיקטיבי שני, והראשון משיב לו: "בערוץ הטלוויזיה הזה, שקנו עבורו". כמה עמודים קודם לכן, כתב המשפט נטעאל בנדל מגיש לקוראים כתבת מגזין שמעלה תהייה מתבקשת לגבי "תיק 4000": איך קרה שלא הוגשו כתבי אישום גם נגד שרה ויאיר נתניהו, ומנכ"ל "וואלה" לשעבר אילן ישועה? בעלי תפקידים לשעבר בפרקליטות המדינה משוחחים איתו ומנסים לפצח את הסוגיה.

המוצר מידרדר, המחיר עולה

בשער "ידיעות אחרונות" נמסר לקוראים שמהיום, ועקב "עלייה תלולה" במחירי הנייר וההובלה, מחיר העיתון בימי שישי וערבי חג יעמוד על 20 שקל – עלייה של שני שקלים מהמחיר הקודם. מחיר הגיליון בימי חול עלה שלשום משישה לשבעה שקלים, בנימוק זהה. זה לא מפתיע. מדובר בתופעה חוזרת שצצה על גבי עמוד השער של "ידיעות אחרונות" כבר שנים – פעם בכמה זמן העיתון פשוט מתייקר. הגליונות אמנם נעשים דקים יותר מיום ליום, המערכת חותכת בבשר, השקל מתחזק – אבל איכשהו המחיר אף פעם לא חוזר אחורה, אפילו לא כשמקצצים את שיעור המע"מ.

סטטיסטיקאי חובב הטרלות יכול היה לייצר גרף שיצביע על חפיפה מסוימת בין העלייה במחיר הגיליון של "ידיעות אחרונות" לירידת קרנו של העיתון, או לצמצום בהיקף עמודיו או משקלו נטו. בשנת 2021 בואכה 2022, שבה אנשים צורכים מידע בעיקר באמצעים טכנולוגיים, עצם הבחירה להדפיס חדשות על גבי נייר ולהפיצן ברחבי הארץ באמצעות בני אנוש רכובים על כלי רכב ממונעים פוגעת באיכות המוצר שמוגש לקוראים. הבוקר מגיעה דוגמה עדכנית.

כל העיתונים מדווחים היום בעמודי החדשות שלהם שהממשלה החליטה לא להאריך את מעקבי השב"כ אחר חולי קורונה מאומתים. "אחרי הסערה הפוליטית, איכוני השב"כ יורדים מסדר היום", כותבים ב"ידיעות אחרונות" יובל קרני ואדיר ינקו. "ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הבריאות ניצן הורוביץ החליטו אתמול להפסיק את השימוש באיכוני הטלפונים לצורך מערב אחר התפשטות הזן החדש אומיקרון".

עמודי החדשות מעודכנים, אבל לא המוספים. כפי שקורה לעתים קרובות כשנושא אקטואלי שנטחן לאורך השבוע נקלע לתפנית בלתי צפויה ביום חמישי בערב, חלק מטורי סוף השבוע איבדו אקטואליות עוד לפני שנחתו על מפתני הבתים.

הטור של עמית סגל ב"מוסף לשבת", למשל, שאחת מחטיבותיו עוסקת בשר אלי אבידר ובמיצובו כטראבל מייקר בענייני קורונה. כשסגל כתב את הטור, הממשלה עוד התעתדה להצביע על הארכת האיכונים. "ההצבעה על איכוני השב"כ מעניקה לאבידר הזדמנות נדירה, גם אם לא בלתי חוזרת, להתפטר על רקע אידיאולוגי", כותב סגל. "מה טוב יותר מלנטוש כשממשלת השינוי ממשיכה בדרכי קודמתה?".

ב"ישראל היום" מעקבי השב"כ הם עילה לביקורת נוקבת על הממשלה. מי שהכניסה אותם למשחק היתה כמובן הממשלה הקודמת, שאת מי שעמד בראשה "ישראל היום" שירת בהכנעה, אבל מי זוכר. "המהירות שבה איכוני שב"כ חזרו לשולחן השבוע, ועוד על-ידי חברי ממשלה שהבטיחו שלעולם לא ישתמשו בכלי, מעידה על התבהלה שאחזה ברה"מ נפתלי בנט – אבל מצביעה גם על הקיבעון המחשבתי השלטוני שכבול שנות דור לממסד הבטחוני", נוזף כותב אלמוני בכפולת העמודים הפותחת של המוסף הפוליטי.

מתוך "ישראל השבוע", היום

מתוך "ישראל השבוע", היום

יוסי ביילין מצטרף וקוצף: "החלטת הממשלה להחזיר את איכוני השב"כ לחולי קורונה היא טעות קשה", הוא כותב בטורו השבועי, וקורא לממשלה "להטיל את רעיון אכיפת הבידוד על-ידי שב"כ לפח האשפה של ההיסטוריה". ועל זה נאמר: אף פעם אל תחשוש לחלום, מי יודע? אולי יום אחד החלום יתגשם.

ובכל זאת, לביילין ולחינמון יש נסיבות מקילות: אצלם, מחיר הגיליון נשמר באדיקות מאז ההשקה ב-2007. המוצר ירוד, אבל התמורה לכסף נשמרת.

צנזורה

יואב לימור מראיין במוסף "ישראל השבוע" את תא"ל (מיל') יפתח רייכר-עתיר, מפקד מערך המבצעים המיוחדים בצה"ל לשעבר. הדיאלוג ביניהם מספק הדגמה למצב האבסורדי שבו מעמידות דרישות הצנזורה הצבאית את אלו הבאים להנגיש לציבור הישראלי מידע על פעולות צבאיות שנעשות בשמו. זה קורה כשהמרואיין נשאל על דילמה מקצועית: האם לעצור מבצע ימי, למשל, במקרה שבו כוח המשימה מקבל דיווח על סירת דייגים טובעת שמשדרת אותות מצוקה?

לרייכר-עתיר יש דוגמה מגוף ראשון, אבל הוא נאלץ או בוחר לייחס אותה למקורות זרים. "פיקדתי על מבצע החיסול של אבו-ג'יהאד, שלפי מקורות זרים הגיעו אליו בספינות של חיל הים", הוא אומר, "ואם במהלכו היתה עולה סוגיה כזאת, אם לשנות כיוון כדי לסייע לספינה במצוקה – התשובה היתה חד-משמעית לא".

איפכא מסתברא

בעלי הטורים הפוליטיים – עמית סגל, סימה קדמון, יוסי ורטר וכו' – שופכים מלים על מצבו של ראש הממשלה נפתלי בנט לנוכח הביקורת שהביא על עצמו כשקרא לישראלים לא לצאת מהארץ מחשש להגברת קצב ההדבקה בקורונה – ואז, כמה ימים לאחר מכן, חזה בבני משפחתו טסים לחופשה בחו"ל. לכל בעלי הטור יש דעה בעניין הסערה הלא חשובה והלא מאוד מעניינת הזאת, אבל רק לבן כספית יש שתיים.

"סיפור נסיעתם של גילת בנט ושלושת ילדיה לחופשה בחו"ל, ימים ספורים לאחר שאב המשפחה שמכהן גם כראש ממשלת ישראל המליץ לישראלים לא לטוס לחופשות בחו"ל, פתח את כל המהדורות ביום חמישי והשתלט על סדר היום הלאומי", כותב כספית ב"מעריב". "זוטות כגון הגרעין האיראני, יוקר המחיה בתל-אביב, המאמץ להשבת המשילות בדרום וצפון הארץ, נדחקו לקרן זווית. כולנו, ימין ושמאל, ליברלים ושמרנים, חילונים ודתיים, נאספנו סביב גילת בנט וחבטנו בה, ובעיקר בו, עד זוב דם".

כספית מסתייג ממחול ההאשמות. "היה צפוי שהביביסטים יחגגו על הסיפור הזה, הרי רגישותם לענייני משפחה הולכת לפניהם. למה הצטרפו למחול הזה גם עיתונאים מקצועיים? כי כולם רצו להוכיח שהנה, גם הם יודעים למתוח ביקורת על הממשלה, כשצריך. לא עושים הנחות לאף אחד. דין גילת בנט כדין שרה נתניהו", הוא כותב.

"ההסתערות הזו היתה מוגזמת, כי גילת בנט, תודה לאל, אינה שרה נתניהו. היא לא נוסעת לחו"ל על חשבונם של אחרים, היא לא מתעללת סדרתית בנשים מוחלשות, היא לא מאמללת את סביבתה, היא לא מתערבת בהחלטות, היא לא מקבלת החלטות שאמור לקבל בעלה, היא לא מאשרת מינויים והיא לא דורשת (ומקבלת) מתנות יקרות ערך בשקיות שחורות. התכשיטים שלה נרכשו על-ידי בעלה, בכסף מלא. היא זכאית לעצמאותה ודעתה, היא לא רכושו של אף אחד, גם לא של בעלה".

זאת הדעה של כספית, אבל אם היא לא נראית לכם – יש לו גם דעה אחרת. "ההסתערות הזו לא היתה מוגזמת. כי משפחתו של ראש הממשלה אינה משפחה רגילה", חורץ כספית מיד אחר-כך, ומשגר נזיפה לראש הממשלה ובני ביתו: "אחריות אישית, דוגמה אישית, נראות ציבורית, כל אלה אינן אותיות מתות. לסמכות נלווית גם אחריות. מי שלא יכול לסבול את הריח, מוזמן לעזוב את המטבח. [...] מישהו צריך להסביר לחבר'ה שהם יקומו או ייפלו על השטויות האלה". אכן חבר'ה, מדובר בשטויות.

עושים לביתם

שיר-לי גולן, כתבת ותיקה ב"ידיעות אחרונות", מפציעה השבוע שלוש פעמים מעל דפי "מוסף הארץ", בטקסטים פרסומיים שנושאים את הגילוי-הלא-נאות "תוכן שיווקי". מוקדם יותר השנה דווח שגולן עזבה את "ידיעות אחרונות" אחרי 27 שנים של עיתונות, אבל הבוקר קוראיה הוותיקים שוב פוגשים את הקרדיט המוכר בידיעה של "ידיעות אחרונות" שבה מובאים ציטוטים מפי ראש המוסד לשעבר יוסי כהן. גם במקרה הזה הרקע שיווקי: פרויקט שמתקיים "בשיתוף" מפעל הפיס ועמותת שווים – מונח מכובס וסתום שמשמעותו היא ש"ידיעות אחרונות" קיבל כסף כדי לפרסם את הדברים.

מפעל הפיס הוא אחד המפרסמים הגדולים במשק הישראלי. "שיתוף הפעולה" עם "ידיעות אחרונות" הוא חלק אחד בפסיפס רחב של "שיתופי פעולה". כאן, באתר "העין השביעית", דווח אתמול על פרטיה של עסקת קניית תוכן עם חברת קשת שנשאה תג מחיר חריג: 5 מיליון שקל. בשבוע שעבר הובאו כאן פרטים על עסקה דומה, אם כי קטנה יותר, עם "מעריב". המכנה המשותף של כולן: שימוש בעיתונות כדי להלבין את גוף ההימורים ולמתג אותו כארגון שהתועלת שלו לחברה עולה על נזקיו. העיתונות לוקחת את הכסף, ומשתפת פעולה.

ענייני תקשורת

ראיון במחלוקת. "שולי רנד בראיון חשוף", מבטיחים בראש שער "ידיעות אחרונות", בהפניה בולטת לכתבה של גבי בר-חיים ב"7 ימים". לפי ידיעה שפורסמה הבוקר ב"וואלה", הראיון התקיים לפני כחצי שנה, הופסק באמצע לבקשת רנד, לא הושלם מאז, ונגנז לבקשתו של המרואיין. "הסיבה לכך היתה חוסר שביעות רצון שלו מהאופי הפולשני, כך לדברי גורמים, של השאלות ושל האופן בו הוא נוהל", כתב דוד ורטהיים. ב"ידיעות אחרונות" הכחישו את הדברים.

שגוי ואף הפוך. בסקירת העיתונות שפורסמה כאן בשבוע שעבר הוזכר טורו של אברי גלעד ב"ישראל היום", ששצף וקצף סביב הנתון המושתק שלפיו נשים פוגעות בבני זוגן פי 11 בהשוואה למצב ההפוך. עוד לפני שיצא העיתון לדוכנים הודיעה המשטרה שמדובר בטעות ושהנתון האמיתי הפוך, כמובן. היום מגיע התיקון, בשולי טורו של גלעד.

לזכותו ייאמר שהוא נושא את הכותרת "התנצלות": "בשבוע שעבר פרסמתי כאן נתון מרעיש על כמות הפגיעות בגברים לעומת נשים. אחרי הדפסת הגיליון התברר שהנתון שעליו הסתמכתי, שהגיע מהמשטרה, היה שגוי ואף הפוך. אני מתנצל שלא בדקתי פעמיים עם המשטרה את הנתון", כותב גלעד, ומוסיף משפט משונה: "אשתדל להשתפר בעבודתי העיתונאית, ולהישאר בדיוק אותו דבר בתמיכה בגברים".

12 מול 14. שלל בעלי טור כותבים השבוע על עליית ערוץ 14 וחולקים את דעתם על הגלגול החדש של ערוץ 20 הביביסטי. "תשאלו, למה להתעכב על השקה של ערוץ טלוויזיה ישן-חדש ולהקדיש לו טור של סופשבוע? יש לזה תשובה", כותב שמואל רוזנר, ואת התשובה שלו ניתן לקרוא ב"מעריב".

רוב הכתיבה בנושא צפויה ואינה מחדשת. בכמה מקרים (לילך סיגן, ירון טן-ברינק) הכותבים אף מצהירים שלא טרחו לצפות בערוץ. מי שבכל זאת רוצים לזקק מעט עניין מוזמנים לעיין בטורים של פובליציסטים מהימין, שחלקם מנצלים את ההזדמנות להתחבטות בין ימין אידיאולוגי לביביזם ומבכים את הרמה הירודה של הערוץ המתחדש. ב"בשבע", רבקי גולדפינגר משוחחת עם שלושה מהמגישים: ליטל שמש, יותם זמרי ויהודה שלזינגר. היומרות צנועות. "אין לנו את התקציבים האדירים, לא של התאגיד, לא של ערוץ 12 ולא של 13. אנחנו יחידת גרילה שמנסה באמצעים שיש לה להרים ערוץ חדשות מקצועי", אומרת שמש.

מנכ"ל חדשות 12, אבי וייס (צילום: אורן פרסיקו)

מנכ"ל חדשות 12, אבי וייס (צילום: אורן פרסיקו)

ברשתות החברתיות הרבו ללעוג השבוע לרצף התקלות בשידורי הבכורה של הערוץ, והוזכר כמובן גם הרייטינג הדל, שאפילו לא נמדד באופן מסודר. אבל נראה שיש כבר מי שמודאג מהעתיד – או אולי רק מעמיד פני מודאג לצורך טקטי חולף. מנכ"ל חדשות 12 אבי וייס, שהוא גם העורך הראשי של גוף החדשות החזק והמצליח במדינה, נתלה באיום שלטענתו נשקף מערוץ 14 בצאתו להילחם במהלך רגולטורי שנועד לקצר את מהדורות החדשות שלו ושל המתחרים מחדשות 13.

"כאשר עוסקים בנושא זה (קיצור המהדורות), לא ניתן להתעלם גם מהעובדה כי בעוד הרשות השנייה דנה בקיצורה של מהדורת החדשות המרכזית שלנו, גוף אחר הנתון לפיקוחה – ערוץ 14 (לשעבר ערוץ 20), שהוא גוף המתחרה בנו באופן ישיר ומציג את עצמו כ'ערוץ החדשות של ישראל' – מקיים לוח שידורים שכל כולו שידורי חדשות החל מהשעה שבע בבוקר ועד חצות הלילה", כותב וייס במכתבו. תוכנו נחשף אצל ענת ביין-לובוביץ', כתבת התקשורת של "גלובס".

לפיכך, וייס מבקש מחברי מועצת הרשות השנייה להיכנס איתו ל"הליך של הידברות", כהגדרתו. "מצב דברים שבו תתקבל החלטה על קיצור מהדורת החדשות שלנו מזה, ומתחרה ישיר ומשמעותי שלנו (ערוץ 14) משדר חדשות מסביב לשעון מזה, הינו בעייתי", הוא מדגיש. ב"הארץ" מצטרף אליו יוסי ורטר, שמסתמך על "בכירים בענף התקשורת" כדי לקשור בין יוזמת קיצור המהדורות ל"מסעו האפלולי, התמנוני, חובק העולם, של בנימין נתניהו בדרך לנסות ולשנות כליל את מפת התקשורת בישראל לטובתו האישית".

על פניו, אבי וייס רק מבקש מחברי מועצת הרשות השנייה להיכנס להידברות. בפועל, גם אם יצליח רק לעכב קלות את המהלך – ייתכן שזה יספיק. "מועצת הרשות השנייה כבר אמורה היתה לסיים את דרכה – ולמעשה, היא פועלת כעת על זמן שאול", כותבת ביין-לובוביץ'. "שר התקשורת, יועז הנדל, כבר בחר מועצה חדשה, שממתינה לאישור ועדת גילאור".

התיקונים. מתי טוכפלד, מהעיתונאים הקרובים ביותר לנתניהו, מכנה ב"ישראל היום" את בן הדוד וספק טובות ההנאה המנוח של ראש הממשלה לשעבר "נתן מילינובסקי ז"ל", ושוכח ששם משפחת אבותיו של נתניהו הוא מיליקובסקי. ב"הארץ", נטעאל בנדל מזכיר את מכירת אתר הלוחות הישראלי "יד 2" ל"איש העסקים הגרמני אקסל שפרינגר". אקסל שפרינגר האיש מת כ-30 שנה לפני ביצוע העסקה. את "יד 2" רכשה קבוצת אקסל שפרינגר, שנושאת את שמו של המו"ל המנוח.

סתוי. "זיסי סתוי, העורך המיתולוגי של מוסף הספרות ב'ידיעות אחרונות', הלך לעולמו בגיל 82", מדווח בעמודי החדשות של העיתון אלעד זרט, העורך הספרותי הנוכחי.