איראן, ז'ה טם

הגרעין האיראני הוא עמוד העשן שלפני המחנה של סוגיות המשמשות את קברניטי הפוליטיקה והתקשורת בישראל להסחת דעת מכל העניינים שהם, איך קרא לזה ביבי? "החיים עצמם". נושא גיאו-פוליטי סופר-מורכב, שרוב רובם של העיתונאים לא מבינים בו כלום, שאין להם דריסת רגל בחדרים שבהם הוא מלורלר, ושהם שמחים לתת לו כותרות ראשיות נבולות מעומס האינטרסים, רק לא לעסוק באחד מעשרות הנושאים האקוטיים לקוראיהם שיעשו כאב ראש לבוסים שלהם.

היום הוא יום כזה, שהחבר'ה ממועדון העיתונאים העליז בדמוקרטיה היחידה בפאתי המזרח התיכון שמחים להקדיש אותו לעוד סבב כותרות אווירה וסיפורי אלף לילה ולילה מתורגמים. סימן היכר מובהק לכך שמדובר בנושא שלכותבים עליו אין מושג אמיתי, נגישות למקורות או מידע בלתי מוטה, הוא תשומת לב אובססיבית שמעניקים לו כתבי העיתונות החרדית, שכידוע מדברים כולם פרסית שוטפת, והם בני בית במסדרונות הכוח בוושינגטון, ריאד ובירות אירופה, ומומחים בצנטריפוגות והסכמים בינלאומיים.

"סבא"א: נכשל ניסיון לחידוש פיקוח הגרעין באיראן", מדווחת הכותרת הראשית של "הפלס", שכתביו נטלו פסק זמן מדיווח על הפגנות נגד ממשלת השמד (כל ממשלה שהיא) כדי להתעמק בענייני גרעין. "חשש בישראל", מתריעה הכותרת הראשית של "המבשר", "הממשל האמריקאי בוחן אפשרות לעסקה חלקית עם איראן". לכתב האנונימי יש מקורות בכירים: הוא מצטט מה"וול סטריט ג'ורנל". מה שנקרא עיתונות חוקרת.

בעיתונות הכללית יש עיתונאים שראו פעם את הבית הלבן מבפנים, אבל גם שם מומלץ לקרוא את הכותרות עם קורט מים כבדים. "נערכים לכל תרחיש", מודיעה הכותרת הראשית של "מעריב". כותרת המשנה, המפנה לידיעה של טל לב-רם, מוסרת כי "על רקע חידוש שיחות הגרעין בווינה, במערכת הביטחון מאיצים את ההכנות לאופציה צבאית מול איראן. בחודשים האחרונים הגדיל חיל האוויר את בנק המטרות, והדגש באימונים הוא על היערכות לאפשרויות מגוונות. החשש: השגת יכולת מבצעית של ממש – לא בשנה הקרובה".

לב-רם הוא כתב צבאי ותיק, הוא ודאי מבין מדוע נמסר לו המידע שנמסר לו, הוא יודע שאין לו אפשרות אמיתית לבדוק את אמיתותו, ובכל זאת מתנדב לשמש כלי משחק בכיפופי ידיים בין-מוסדיים או בין-לאומיים. יותר נכון, לא לב-רם, שבסך הכל סיפק ידיעה חדשותית צנומה, אלא עורכיו, שאולי הסתנוורו מהאפשרות לחזור לשחק בליגה של הגדולים ועשו ממנה כותרת גדולה. חבל, הליגה של הגדולים מסריחה ומסואבת. כלי תקשורת קטן ורזה היה יכול להפוך את החיסרון ליתרון ובמקום להעביר לקוראים את המסר שמשרד הביטחון ביקש להעביר, היה יכול פשוט להסביר להם מדוע משרד הביטחון רצה להעביר אותו.

ב"ישראל היום", כרגיל, רואים הכל דרך הפריזמה הצרה של מורשת נתניהו וטראמפ: אפשרות להטריל את הממשלה (כאן ושם). "המפרציות מתקרבות לאיראן: 'ביידן ערער את הברית האזורית'", נכתב בכותרת הראשית. דניאל סיריוטי מסתמך על "בכירים סעודים ואמירותים". ברכות לסיריוטי, "ראש הדסק לענייני ערבים וכתב אזורי בחיפה ובגליל", שקוצר את הפירות מהעמל הארוך של בניית רשת מקורות במפרץ הפרסי.

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא של נחום ברנע, אולי אחד העיתונאים הבודדים שעוד כותבים בעיתונות הישראלית שמכירים באמת את הסוגיה האיראנית, מהזווית הפוליטית הישראלית שלה, לאורך העשורים שבהם היא מתגלגלת: "ערב חידוש שיחות הגרעין: מתיחות בין ישראל לארה"ב". כותרת אינפורמטיבית, מדודה, שהיתה יכולה להיקבר בתפר שלפני עמוד הספורט. למי אכפת? כבר עשרים או שלושים שנה שפוליטיקאים צינים וכתבי החצר שלהם מנופפים בצנטריפוגות האיראניות מול הציבור הישראלי כמו שמנופפים בעצם מפלסטיק מול כלב רעב. כבר עשרים או שלושים שנה שהשעון של העיתונות הישראלית נתקע ב-1939.

"לישראל, אמר פעם הנרי קיסינג'ר, אין מדיניות חוץ – יש לה מדיניות פנים שחותרת החוצה", מצטט ברנע בטורו ב"מוסף לשבת" בפעם הטריליון את הקלישאה הידועה, "אין להוציא מכלל אפשרות שלא רק איראן הדאיגה את בנט: נתניהו שב והאשים אותו בחולשה, ברפיסות, כלפי איראן וכלפי אמריקה. חולשה היא האשמה שראשי ממשלה מתקשים להכיל. הם רגישים במיוחד כאשר היא יוצאת מפי קודמיהם".

כלומר, "אין להוציא מכלל אפשרות" שמדובר בעוד התרחשות פוליטית מונעת אגו ושיקולי קמפיין. איכשהו, התרחשויות פוליטיות מונעות אגו ושיקולי קמפיין הן כאלו שעיתונאים מתקשים להכיל, ועורכים מתקשים שלא לתת להם כותרות.

ב"הארץ" מדווח על ההתפתחויות יהונתן ליס. הוא מקבל כותרת מעל הקפל ("מנכ"ל משרד החוץ: הסכם רק ייתן לגיטימציה לגרעין האיראני"), אבל הכותרת הראשית היא של עמוס הראל: "באיחור, גם בצה"ל הבינו: משבר האקלים הוא איום, וצריך להיערך לקראתו". באיחור, בטח באיחור. הרי בצה"ל ובכנסת קראו את הכותרות בעיתונים, שאיראן מעל הכל, והאמינו. אחרי הכל, הם אלו שמכרו אותם לעיתון.

הון-עיתון

"מאז נפילתו של דנקנר מנסרת השאלה", כותב גיא רולניק בטורו ב"דה-מרקר", "אם העידן השחור יחזור: אם ומתי תקום שוב בישראל קבוצה קטנה של אילי הון שיחזרו לשלוט ברוב המוסדות הדמוקרטיים, תוך שהם מקבלים שירותי פרוטקשן מהעיתונות כפי שקיבלו דנקנר וחבריו. השבוע הגיעה תשובה ראשונה, כאשר אלפרד אקירוב, בעל השליטה בחברת הנדל"ן אלרוב, הודיע לבורסה על מינויו של מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר ציון קינן לדירקטוריון החברה".

קינן, מזכיר רולניק, עזב את תפקידו בבנק על רקע תלונות של עובדת שתקף אותה מינית, "אבל כמו הרצת המניות של דנקנר, גם פרשיית המין בבנק הפועלים היתה רק קצה הקרחון: קינן מונה לתפקידו על-ידי היו"ר דני דנקנר, שנחשב בובה של בן דודו נוחי, בתקופה שבה האחרון היה האיש החזק במשק.

"דו"ח ביקורת של בנק ישראל חשף שרשרת מחדלים וסטיות מנהלים במתן אשראי בתקופה שקינן היה אחראי על החטיבה העסקית בבנק. רשות ניירות ערך תפסה בביתו של נוחי פתק בכתב ידו שבו ערך את רשימת הנכסים האישית שלו, שכללה הלוואה סודית של 59 מיליון שקל שהעניק לדני. הפתק נראה כמו חומר נפץ למה שיכולה להיות פרשיית השחיתות הפיננסית הגדולה בישראל, אבל בנק ישראל ורשות ניירות ערך החליטו לקבור את הפרשה ולהסתפק בכך שדני הודח מבנק הפועלים, נוחי איבד השליטה באי.די.בי – ושניהם נשלחו לכלא לאחר שהורשעו בשרשרת עבירות פליליות".

אקירוב, כותב רולניק, "מחכה בימים אלה להחלטתו של יו"ר רשות שוק ההון משה ברקת, אם להתיר לו להשתלט על חברת הביטוח כלל. כלל, שהיתה בעבר בשליטת קונצרן אי.די.בי ונוחי דנקנר, נהפכה לפני ארבע שנים לחברת ביטוח ללא גרעין שליטה בעקבות חוק הריכוזיות, שאסר על טייקונים בעלי עסקים גדולים לשלוט במוסדות פיננסיים. בתום מאבק ציבורי מהאלימים והדרמטיים שידע המשק כפה חוק הריכוזיות, שחוקק בסוף 2013, על הקונצרנים הגדולים במשק להיפרד משליטתם במוסדות הפיננסיים הגדולים – והפריד בין אי.די.בי לכלל ביטוח, בין דלק להפניקס ובין פז לבנק הבינלאומי.

"אקירוב, שהתרכז בעיקר בנדל"ן ומלונאות, לא היה בליגת-העל של הטייקונים של עידן נוחי דנקנר, אבל בכל הקשור לחיבורים פוליטיים הוא לא נפל מהם. אקירוב היה במעגל הקרוב ביותר של אנשי העסקים המקורבים לאהוד אולמרט, נהג לרכוש ציורים של רעייתו עליזה ולבלות איתו תכופות באירועים חברתיים. במהלך משפטו של אולמרט נחשף כי אקירוב שילם למנהל לשכתו של ראש הממשלה לשעבר, שולה זקן, שכר חודשי. זקן, שקיבלה תשלומים מחברת הנדל"ן, בחרה לשתוק עד שנהפכה לעדת מדינה שסיפקה את הראיות ששלחו את אולמרט לכלא.

"נפילת אולמרט הרחיקה את אקירוב מהקִרבה לשלטון – והוא המתין בכיליון עיניים להזדמנות להכתיר יורש לבנימין נתניהו. במרץ 2019 הגיחה לעולם מפלגת כחול-לבן של בני גנץ, והתברר שמי שביצע את השקעת ה'סיד' של 2 מיליון שקל שאיפשרה את הקמתה היה אקירוב. שנתיים לאחר מכן, כשהתברר שגנץ מתקשה להיות חלופה לנתניהו, רשם אקירוב צ'ק דומה לגדעון סער. ההשקעה בשניים השתלמה כאשר הם חברו לנפתלי בנט וליאיר לפיד והקימו לפני חמישה חודשים את 'ממשלת השינוי'.

"עם הקמתה של הממשלה הגיע הזמן של אקירוב להחזיר לעצמו את ההשקעה בממשלה החדשה, בריבית דריבית, כמו שהוא יודע לעשות: לפני ארבעה חודשים קיבל אקירוב ממשרד האוצר אישור להגדיל את השקעתו בכלל ביטוח ל-15%. כשעבר את המשוכה הזאת, הוא המשיך להשלמת המהלך כולו וביקש ממשרד האוצר להיהפך לבעל השליטה בחברה.

"ההיסטוריה הקצרה של המשק הישראלי מלמדת שהעברת השליטה במוסדות פיננסיים המנהלים מאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור לידי טייקונים בכלל, וטייקונים עתירי חובות בפרט, מועדת לכישלון. שליטת דנקנר בכלל ביטוח, אריסון בפועלים ובאחרונה שלמה אליהו בחברת הביטוח מגדל התבררו כמתכון לשערוריות ומשברי משטר תאגידי מהגרועים שידע המשק".

ובינתיים, ב"כלכליסט":

קורונה

שרית רוזנבלום מראיינת את ד"ר שרון אלרעי-פרייס – "אדריכלית הקורונה של משרד הבריאות" הוא התואר הלא מוצלח שהיא מדביקה לה – לכתבת השער של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". הראיון, שמתרכז כמובן בחיסוני הקורונה בכלל ולילדים בפרט ונפתח בתיאור חיסון ילדיה של פרייס עצמה, נפרש על פני כמה עמודים, אולם אפשר לסכם אותו בחלק הדיאלוג הבא: "רוזנבלום: לך עצמך יש ארבעה בנים. לפחות שניים מהם, בני 15 ו-17, נמצאים בסיכון לפתח דלקות בלב בגלל גילם והמין שלהם. לא חששת לסכן אותם? אלרעי-פרייס: תמיד יש חשש. אתה לא רוצה לעשות משהו שתהיה לו השפעה רעה. אבל החשש שלי מהקורונה יותר גדול".

גברים רעילים, נשים מרעילות

"אברי גלעד שם לב", נכתב בהפניה האחרונה בעמוד התוכן של מוסף "שישבת" של "ישראל היום". "'לגברים האומללים הנופלים קורבנות לנשים אלימות חייבים להיות קול, ותמיכה', אברי משמיע קול אחר". אכן, קול אחר. אפילו "ישראל היום" הריאקציונרי, מכחיש משבר האקלים וחובב העבשות המחשבתית, מכיר בכך שיש דבר כזה, "אלימות נגד נשים". בשער העיתון אפילו נדפס הלוגו "המאבק למניעת אלימות נגד נשים" מעל שתי כותרות חדשותיות (פרשת הסוהרות ורצח אשה דרוזית בידי הגרוש שלה), ועל השער נדפסת הפניה נוספת, למוסף "ישראל השבוע", שלשונה "לא רק קורבנות: נועה קלנר איירה באור חדש נשים שנרצחו – 'החזרתי להן כוח'".

אם כן, הקול שמשמיע אברי גלעד, מהעמוד הסוגר של המוסף השבועי של "ישראל היום", הוא קול אחר. לא רק אחר מזה של בעלי שכל בריא ורגישות אנושית, אלא גם אחר מזה של העיתון שבו הוא כותב. הוא לא רק אחר, אלא גם שקרי ומופרך.

"ומה עם אלימות נשים כלפי גברים?", שואלת כותרת הטור של גלעד. "יש פה מסע תעמולה אנטי-גברי בלתי פוסק, שמנסה לצייר את הגברים כמנועי האלימות היחידים במשפחה", נכתב בכותרת המשנה. את העמוד מעטר איור של אשה המכה בכל הכוח באגרוף היישר בפניו של גבר המנופף בדגלון לבן (באמת) ומעיפה את משקפיו. ברקע מתנוסס לוח שעם ועליו הכיתוב "תיקים נגד נשים 2068, תיקים נגד גברים 177". אותו נתון שקרי שעליו מבוסס הטור.

אברי גלעד שם לב לאלימות נשים כלפי גברים. פחות שם לב לעובדות, שכל ישר ועבודה עיתונאית

המאייר, יהודה נוני, בפרץ של חתרנות בוטה או של חוסר מודעות בוטה עוד יותר, הניח גיליון של "ישראל היום" לצד האשה והפך את הסימבול האלים בקריקטורה לקוראת העיתון. העורך כנראה לא שם לב לקומפוזיציה הלא מחמיאה של האיור, כשם שלא שם לב לחוסר ההיגיון המשווע של הנתון שהוא מציג. לא העורך, ולא הכותב.

"השבוע צוין יום המאבק באלימות נגד נשים. לא היתה תוכנית שלא עסקה בנושא. מה שדובר הרבה פחות היה 'יום הגבר', שצוין בסוף השבוע שעבר", פותח גלעד בתלונה, וממשיך במחמאה לעצמו, בכובעו כמגיש תוכנית בוקר, "נסו להיזכר בתוכנית אחת, חוץ מתוכנית הבוקר של רשת, שעסקה בו. האם שמעתם איזשהו דיון באלימות כלפי גברים? ברור שלא. האלימות הזאת ממשיכה להיות מטואטאת אל מתחת לשטיח בסלון".

התשובה לתהייה שגלעד מותח לאורך הטור והקריירה פשוטה: בעוד שאכן יש נשים אלימות, כשם שיש גברים אלימים, הרי שגברים אלימים יש פי כמה וכמה, "בסדרי גודל", כמו שנוהגים להגיד הסנגורים במשפט המו"לים. לא צריך להיות סטטיסטיקאי מדופלם או אנתרופולוג חובב, מספיק קצת שכל ישר.

אבל אל גלעד הגיעו נתונים אחרים, מפתיעים: "הנה מספר מטלטל: 2,068 תיקים על חבלה חמורה נפתחו השנה נגד נשים שפגעו בבעליהן, לעומת 177 תיקים נגד בעלים שפגעו בנשותיהם. פי 11 נשים פוגעות. הידעתם? ברור שלא. הנתון מועלם ומושתק, כי יש פה מסע תעמולה אנטי-גברי בלתי פוסק, שמנסה ומצליח לצייר את הגברים כמנועי האלימות היחידים במשפחות. וזאת עלילת דם, כפשוטה".

מסע תעמולה, עלילת דם, עוד רגע גלעד יגרה את עצמו לרמה כזו שיאשים ארגונים פמיניסטיים ברצח עם. מה לעשות שהאמת הפשוטה היא שהנתונים של גלעד פשוט לא נכונים. הם לא סתם לא נכונים, הם הפוכים. כן כן. גם אתם הופתעתם מכך שפי 11 (!) נשים פוגעות בגברים מאשר גברים בנשים? הופתעתם בצדק. לא משום שהתקשורת המטריאכלית, הנשלטת בגאון בידי פמיניסטיות רבות כוח (ובעלות זנב לטאה, מיינד יו), אלא משום שמדובר בטעות הקלדה של עובד במדור תלונות הציבור במשטרת ישראל.

"בהמשך לפניות כתבים, נבהיר כי מדובר בטעות אנוש של אחד העובדים ביחידה שתוקנה. אנו מצרים על התקלה, הנושא יתוחקר ויופקו הלקחים", נמסר מהמשטרה אחרי שחרור המסמך עם הנתון השגוי, שבו הוחלפו בטעות המספרים: 2,068 תיקים נפתחו בשל אלימות של גברים כלפי בנות זוגם, ו-177 תיקים בשל אלימות של נשים כלפי בני זוגן.

לא רק גלעד מיהר לחגוג על הנתון השגוי, ולא חשב לעצור רגע מול המופרכות הזועקת שלו ולבדוק שוב. גם חברים אחרים במעגל האולטרה-שמרני, כמו עלון בית הכנסת הפופולרי "עולם קטן", האתר הביביסטי "מידה" והצייצן גדי טאוב. מהיכן הלהיטות הזו לעמוד לצדו של החזק ולחבק את התוקפן? אילו רגשי נחיתות קמאיים או יצרים אפלים מביאים לכך שקבוצה מסוימת של אנשים, מקצוות שונים של החברה, מתקבצת סביב אוסף הרעיונות המכוערים והמזיקים ביותר רק בגלל שהחברה הכללית הצליחה, אחרי אלפי ועשרות אלפי שנים, להתנער מהם?

מה שבטוח, לא מדובר בנטייה גברית. לא ידוע אם העובד הזוטר במשטרה הוא עובד או עובדת, אבל מי שאחראי למהומה השוביניסטית הן, מה לעשות, נשים. את הנתונים השגויים שמסרה המשטרה ביקשה והפיצה עמותה בשם "שוברות שוויון".

אגב, דוגמה בולטת נוספת, חמורה וקטלנית פי כמה, לשני המינים, היא היחס למשבר האקלים. החרדים לזכויות הגבר, שונאי המהגרים, חסידי האוטוריטרים הפופוליסטיים, מתעבי מערכת המשפט, סלחני עבירות הצווארון הלבן, תומכי עונש המוות ודומיהם, יהיו גם לרוב ידידי חברות הנפט והגז. היום מתנדב למשימה אלי ציפורי ב"מעריב". הוא מסתמך על "עבודה שהכינה ג'ינה כהן בעזרת מיקי קורנר".

מי הזמין את העבודה? מי מימן? ציפורי לא מסגיר. השורה התחתונה: צריך להפיק ולייצא את הגז כמה שיותר מהר. איכשהו, האופציה שהכי תזהם את העולם (כן, מה שנמצא שם בחוץ, כש"מייצאים") והכי תעשיר קומץ בעלי שליטה (ד"ש מקרן העושר) היא האופציה הכי טובה.

את מי שסבורים אחרת ציפורי מכנה "פופוליסטים". טוב שלא כינה אותם "שכירי חרב מקציפים מהפה עם קומפלקסים רגשיים ובעיות אונות".

סימנייה

לאוהבי תחקירים: עסקת נדל"ן בשווי כמה עשרות מיליוני שקלים משמשת את גור מגידו לצלול ב"דה-מרקר" לסבך הון-שלטון של חבורת מקורבי נתניהו. בונוס: הופעת אורח של וולטר סוריאנו, האיש והתביעות.

סייבר סייבר

"משרד הביטחון קיצץ בשני-שליש את מספר המדינות שחברות הסייבר יכולות למכור להן", נכתב אתמול בכותרת של מאיר אורבך ב"כלכליסט". "הרשימה הקודמת כללה 102 מדינות שמותר לייצא אליהן סייבר, וכעת היא כוללת רק 37 מדינות. הרשימה העדכנית מתחילת נובמבר לא כוללת מדינות כמו מרוקו, מקסיקו, ערב-הסעודית ואיחוד האמירויות", השלימה כותרת המשנה.

גם אסף גלעד מ"גלובס" קיבל את המסר היחצני ממשרד הביטחון, אבל בניגוד לעמיתו מ"כלכליסט" לא הגיש אותו כמו שהוא לקוראים אלא הסביר להם מדוע מדובר בקשקוש: "נראה שגל התביעות, האזהרות והסקנדלים שסובב את NSO בעת האחרונה הולך וגובר עם הזמן", כתב גלעד, "סדרת התחקירים של מעבדת הסייבר סיטיזן לאבס, תכנית התחקירים '60 דקות', תחקיר הענק של ארגוני אמנסטי ופורבידן סטוריז ולאחרונה, הכנסתה של החברה הישראלית לרשימת השחורה של משרד המסחר האמריקאי – נדמה שאירוע רודף אירוע, ואלה מזינים אחד את השני לכדי כדור שלג שיש ביכולתו לשנות חברת הסייבר ההתקפי הישראלי לעד.

"מוקדם יותר החודש הצטרף אף משרד הביטחון הישראלי לתמונה, אך מדובר יותר באקט סמלי מן השפה אל החוץ מאשר במהלך מהותי; עבור יצואניות נשק או טכנולוגיות סייבר התקפי ביטל משרד הביטחון את הפטור על פתיחה במשא-ומתן למכירת טכנולוגיות סייבר ליותר משישים מדינות והותיר רק מעל לשלושים מדינות – כולן דמוקרטיות מפותחות – תחת הפטור.

"אין זה אומר ש-NSO או מי ממתחרותיה לא יכולות למכור למדינות שהוסרו מרשימת הפטור. מעתה הן ייאלצו לבקש רישיון מיוחד כדי להתחיל במשא-ומתן למכירה מול מדינה מאגף פיקוח הייצוא במשרד הביטחון, דבר המהווה עבורן פתח למכירה עבור מדינות אלה. אולם ברשיונות היצוא אין כל שינוי: אם הבשיל המשא-ומתן לכדי עסקה חתומה, נזקקות חברות הסייבר ההתקפי לרישיון יצוא נפרד, אשר בו דן משרד הביטחון בכל מקרה לגופו, כפי שהיה תמיד".

ובקיצור, דבר לא השתנה: חברות הסייבר ההתקפי ימשיכו להזדקק לרישיון ממשלתי כדי למכור את המוצרים שלהן לרודנים ולשליטים מושחתים, משרד הביטחון ימשיך במדיניות המעודדת מכירת נשק לכל דכפין, ועיתונאים ימשיכו להירתם למסעות היח"צ של שניהם.

משפחה

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נחום ברנע כותב על עדותו של ניר חפץ על מעורבותם של שרה ויאיר נתניהו בשירקעס הנתניהואי בעולמות התקשורת. ברנע מצייר תמונה היפותטית: עובד ציבור מעניק טובת הנאה לגורם עסקי, הגורם העסקי מעניק טובת הנאה לאשתו של עובד הציבור. מושחת, לא? "הגיע הזמן להסדיר בחוק את מעמדן של אשת הנשיא ואשת ראש הממשלה", הוא מסכם. איפה היית, ברנע, כשאשתו של אהוד אולמרט מכרה ציורים ל"גורמים עסקיים"? הכל כשר כמובן. אמנות. ככה זה. לא נתניהו, לא מעניין.

ענייני תקשורת

אליטה. מה ההבדל בין כלי תקשורת שמעצב סדר יום ודעת קהל לבין כלי תקשורת שלא? הקמפיין של ערוץ 20 קונה מודעת עמוד ב"הארץ".

פרסום. הרבה מגבונים לחים כבר נשטפו לאוקיינוס מאז כתבות גד בירון וג. יפית ועד להשתלטות הנוכחית של הפרסום הסמוי – תוכן שיווקי/שיתופי פעולה/שקר אחר – על העיתונות הישראלית. וכמו שאת ההתפתחויות הטכנולוגיות החלוציות מאמצים קודם בתעשיית הפורנו, כך את ההמצאות היצירתיות או הבוטות ביותר של גניבת דעת ניתן למצוא בעיתונות החרדית והדתית. והיום, במוסף "אתנחתא" של "בשבע": פרק ראשון, כלומר מודעה ראשונה בסדרה, מ"יומן בהמשכים" של "אב משפחה שמבין שהוא בתסבוכת כלכלית".

אגב פרסום סמוי ו"בשבע", כתבה-מודעה אחרת בעיתון, לסוג של משרד שדכנות, מודיעה ש"הגיע הזמן למגר את הרווקות". קצת אלים לא? מה יהיה הסלוגן שלכם לקמפיין של מכינים לבר-מצווה, "מיגור הילדות"?

הסיקור הפוליטי בישראל, קווים לדמותו. "זה אולי נכון, אבל עם תחושות קשה להתווכח" (זאב קם, כתב הכנסת של התאגיד, מסכם בטורו ב"בשבע" הפרכה של ספקולציה פוליטית שעליה בזבז כמה מאות מלים, ואת הסיקור הפוליטי בעיתונות הישראלית באופן כללי).

מסימני התקופה. פעם היו לנו "הראיון הראשון" או "הראיון הראשון מאז" (הקאמבק, התאונה, שינוי המין, המאסר), או אולי "הראיון הכי נועז" או "הכי חשוף". היום על שער "7 לילות" מופיע ראיון עם הזמרת נועה קירל (20), המקודם בסופרלטיב "הראיון הכי בוגר". ככה זה כשאייטם של ynet על שתי זמרות בנות 18 ו-19 יכול לקבל את הכותרת "חצופה, עוקצנית ורומנטית: אוליביה רודריגו היא היורשת של בילי אייליש".

כשהעובדות צועקות. עפרה לקס מקדישה את טורה במוסף "אתנחתא" של "בשבע" לפרשת חיים ולדר, הסופר והמטפל החרדי ש"הארץ" חשף טענות קשות נגדו על תקיפות מיניות של נשים ונערות. לקס משבחת את החברה החרדית, "חברה שהיא חדשה יחסית בעסקי 'וביערת הרע מקרבך'. חברה שיש בה אנשים ששילמו מחירים אישיים על האומץ לפוצץ פרשיות כאלה לפני כמה שנים וחוללו מהפכה".

לקס משבחת גם את הרשתות החברתיות שאִפשרו "דיונים נוקבים ושיתוף עדויות מהשטח, בלי צנזורה של עסקנות ואינטרסים, בלי צורך לרצות את בעלי השררה", וגם את "מגזין 'אותיות וילדים', הפסיקה של הרב אייל ורד וההתבטאות של הרב שמואל אליהו. כולם לקחו צד, את הצד שמאמין לנפגעות. העובדות צעקו הצילו".

דברים כדורבנות, וכל הכבוד גם ל"בשבע" שלקח את הצד שמאמין לנפגעות. מה שכן, באופן יוצא דופן כמעט חצי מהטקסט מופקע לטובת מסגרת עם הכותרת "תגובת חיים ולדר", ובה שוטח ולדר את טענותיו: לא יהיה כלום כי לא היה כלום, הכל שקר וכזב, מעלילים עלי, גורמים נסתרים וכו' וכו'. כבר בקריאה ראשונה זיהיתי הטעיה בוטה אחת. אם, כפי שכתבה לקס, העובדות צעקו הצילו, מדוע להקדיש מקום נכבד כל-כך למי שמספק עובדות אלטרנטיביות? כנראה שהן לא צעקו מספיק חזק.

איפה ביסמוט. משה ויסטוך מראיין ב"שביעי", מעיתוני המגזר הדתי, את בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", מעיתוני המגזר האוליגרכי. בציטוט שנבחר לשער מסתייג ביסמוט מהזיהוי בין העיתון לבין הפוליטיקאי בנימין נתניהו, וטוען שהעיתון מונע מאידיאולוגיה ימנית. הא ראיה: "כשנתניהו נפגש עם רע"מ, אנחנו התנגדנו, להבדיל מריקלין. אז מי פה הימין?".

ריקלין הוא שמעון ריקלין, שלקח את השילוב המיוחד של עיתונות גרועה ומגויסת והביא אותו לאקסטרים בערוץ 20. לאחרונה יצא ריקלין, וחברים אחרים מחסידות נתניהו, למתקפה על "ישראל היום" שנטש, לטענתם, את ראש הממשלה לשעבר ועבר לשרת את ראש הממשלה הנוכחי. בניגוד לדבריו של ביסמוט, ריקלין דווקא מתח בעבר ביקורת על נתניהו. בניגוד לדבריו של ביסמוט, העובדה שחסיד נתניהו מתח אי פעם בהיסטוריה ביקורת על נתניהו לא הופכת אותו לעיתונאי.

בועז ביסמוט על שער "שביעי"

כך או כך, חיפשתי את הביקורת הנוקבת שהעביר "ישראל היום" על נתניהו כשהלה ניסה להישען על רע"מ. הנה השערים שפורסמו בעיתון כשהקומבינה היתה רלבנטית. המחאה הנמרצת של העיתון חורכת את הדפים ומגיעה כמעט עד התשבץ; ב"ישראל היום" פשוט סירבו להתיישר עם האינטרס הפוליטי של נתניהו וקראו: "רק לא עבאס!". הנה.

ביטול הביטול. ציפי שמילוביץ כותבת ב"7 לילות" על "תרבות הביטול": "בכל פעם שמל גיבסון מקבל פרויקט הוליוודי חדש, הוא רק מזכיר ש'תרבות הביטול' היא לא דבר אמיתי אלא קמפיין גזלייטינג מהמוצלחים במאה ה-21. 'תרבות הביטול' זו המצאה של אנשים בעמדות כוח, שלראשונה בהיסטוריה נאלצים לשלם פה ושם מחיר חברתי על עמדות גזעניות, הומופוביות ומיזוגניות, ולפעמים אפילו משלמים – אבוי – מחיר של ממש על הטרדות מיניות. אבל הם לא מבוטלים. לא באמת. לא מל גיבסון, לא דונלד טראמפ ולא אייל גולן". וטראמפ בטח היה אומר: מה זה גזלייטינג?

רוצים ביטחון? תמותו. "לא תהיה פה רמת ביטחון גבוהה עם אפס מחירים, אין דבר כזה. יהיו נפגעים ויהיו הרוגים, גם בעורף" (עורך שער מוסף "שישבת" של "ישראל היום" מצטט מראיון עם אלוף פיקוד דרום).