ראניה רשואן היא צעירה בת 21 המתגוררת באל-כחכ, כפר בלב הפריפריה הכפרית של מחוז אל-פיום במרכז מצרים. בתחילת חודש יוני 2021 היא העלתה לפייסבוק סרטון ובו סיפרה בדמעות על ההתעללות שעברה בידי בני הכפר שלה לאחר שהחליטה להפסיק להסתובב עם חיג'אב מחוץ לביתה. בסרטון נראית רשואן הבוכייה, פניה חבולים מהמכות שקיבלה, מספרת על ההשפלות שעברה ועל כך שנעלו אותה למשך כמה שעות באחד מבתי הכפר. זו רק חוויה קיצונית אחת במסכת הסבל היום-יומית של צעירה שיוצאת נגד המוסכמות בפריפריה הכפרית של מצרים.

סיפורה העצוב של רשואן מתואר בכתבה שפורסמה לאחרונה באתר הפמיניסטי "דרג'". העיתונאית המצרית אימאן עאדל נסעה לכפר של רשואן כדי לסקר מקרוב את סיפורה הנועז, שהוא במידה רבה סיפור סבלן של צעירות מצריות רבות. אולם סיפורה של רשואן יוצא דופן, שכן נשים כפריות שבוחרות לשנות את אורח חייהן ולהסתובב מחוץ לבית בראש גלוי מעדיפות בדרך כלל לעבור לקהיר, שבה נוח יותר לנהל חיים כאישה עצמאית, ומתנתקות ממשפחותיהן ומסביבתן. רשואן בחרה להמשיך לחיות בכפר שלה למרות הקשיים.

החלטה זו אף כרוכה בסכנת חיים, שכן הכפר שבו מתגוררת רשואן איננו ככל הכפרים במצרים. בכפר זה, מספרת עאדל בכתבתה, התגבש בשנות התשעים תא רדיקלי של אסלאמיסטים תומכי ג'יהאד שאימצו אידיאולוגיה ואורחות חיים שאינם שונים בהרבה מאלו של דאעש. כוחות המשטרה אומנם הרגו את מנהיג התא ופירקו את ההתארגנות החמושה, אבל האידיאולוגיה הרדיקלית עדיין מקובלת בקרב רבים מתושבי האזור, שכופים על נשותיהם ללבוש ניקאב, מחתנים את בנותיהן הצעירות בכפייה, מחייבים אותן לנשור מהלימודים ולצאת לעבודה, ותומכים בגלוי בפעולות אלימות ורצחניות נגד המיעוט הקופטי הנוצרי.

נשות הכפר הלבושות ניקאב מקבלות את פניהן של עאדל ורשואן במבטים מלאי זעם וחשד, ונועצות עיניהן בשיערה הקצר והחשוף של רשואן, בבגדיה הספורטיביים, ובמצלמה שהביאה עימה עאדל. "גם אני לבשתי ניקאב כמוהן מגיל צעיר מאוד", מספרת רשואן. "הייתי לובשת את הבגדים של אימא שלי, ולפני הניקאב הייתי מחויבת להסתובב עם חיג'אב, עוד בתקופת בית הספר היסודי". לדבריה, לא הייתה לה ברירה אחרת, שכן אביה ומוריה היו מכים אותה אילו העזה להסתובב ללא חיג'אב בבית או בבית הספר.

אלא שרשואן, למרות החינוך הנוקשה שקיבלה והמוסכמות שכפתה עליה סביבתה, בחרה אחרת. היא סיפרה על הרגע שבו החליטה בפעם הראשונה להסיר מראשה את החיג'אב בפומבי: "ישבתי מול האגם [הסמוך לכפר], הסרתי מעל ראשי את החיג'אב, הנחתי לשיער שלי לנשום, נעמדתי וחזרתי הביתה בלי חיג'אב. הרגשתי שאני מלאת כוחות, לא פחדתי, וגם עכשיו אני לא מפחדת כי אני לא עוברת על החוק ואני לא פוגעת באיש". רשואן גם הדגישה בסרטון שהעלתה לרשת שהיא אינה מנסה לכפות את דעתה על איש, ושהיא פעלה מרצונה החופשי.

זו לא הפעם הראשונה שרשואן החליטה לצאת נגד המוסכמות בכפר שלה. היא מספרת שבכפר, כמו בכפרים רבים במצרים, עדיין רווחת התופעה המזעזעת של מילת נשים (ختان). בנות רבות בכפרים אלה, היא מספרת, נלקחות בידי הוריהן באמצע יום שגרתי לחלוטין אל מיטתן, ללא כל התרעה מוקדמת, ושם אישה מבוגרת או גלב מקומי מלים אותן בתער חד "כדי לשמור על טוהרתן", כפי שטוענים אסלאמיסטים רדיקלים דוגמת אלו שחיים בכפרה של רשואן, שתומכים באקט נפשע זה.

רשואן, בעודה נערה צעירה, סירבה בכל תוקף שימולו אותה, ועמדה על כך בנחרצות נגד אביה, דבר שכלל איננו מובן מאליו בנסיבות שבהן היא חיה. היא מספרת שבמסגרת המרד שלה במילת נשים היא התעמקה בנושא ונחשפה לכתביה של ההוגה הפמיניסטית המצריה נוואל א-סעדאווי, שנפטרה לאחרונה. את כתבי א-סעדאווי על מילת נשים היא הורידה לטלפון החכם שלה (שאותו היא מכנה "הספרייה שלי").

רשואן סובלת על בסיס יום-יומי מהשפלות ומאלימות, לעיתים משליכים עליה אבנים ברחוב, מסיתים נגדה, מפיצים שמועות שקר ומספרים שהתנצרה או שהיא מקבלת תמיכה כספית מהכנסייה המקומית כדי לעורר מהומות בקרב המוסלמים. בשנה שעברה התאבד אחיה הגדול עבדאללה בשל היחס המשפיל שספג מבני הכפר, שכן גם הוא כאחותו הביע התנגדות לדעות הרווחות בכפר, בראש וראשונה היחס הקיצוני והאלים כלפי הקופטים.

אולם במקביל לכך, רשואן מספרת שהיא מקבלת הודעות מנשים אחרות בכפר שמביעות בסתר תמיכה בה ובמעשיה, מכנות אותה אמיצה, ומפצירות בה לדבוק בעמדתה. ואולי דווקא משום כך, כותבת עאדל, רשואן סובלת מהתנכלות מצד בני הכפר שלה, שכן במעשיה היא מעודדת נשים נוספות בכפר לעמוד על זכויותיהן ולצאת נגד המוסכמות בכפר - סביבה שמרנית שבה נשים סובלות מדיכוי יום-יומי.

בזכות הנשים האלה, מספרת רשואן, היא בחרה להישאר בכפר שלה למרות הכל. "כל אותן הנשים זקוקות לי, ואני לא מתכוונת לעזוב את המקום הזה עד שישימו סוף לנישואי קטינות [...] ועד שההורים יפסיקו לכפות על בנותיהן לנשור מהלימודים".

און דגן הוא מתרגם וכותב בצוות פרויקט אופק במכון ון ליר בירושלים

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון-ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום