פונדקאות, ענייני קואליציה, עמדות מפלגת העבודה, וגם תרומת משרד התחבורה לפקקים שסותמים את כבישי המדינה - כל אלה עלו כמובן בראיונות המקיפים שהעניקה שרת התחבורה מרב מיכאלי לשלושת ערוצי הטלוויזיה המובילים: חדשות 12, חדשות 13 וחדשות כאן 11. אולם מכל הראיונות נפקד הפיל הגדול שבמרכז החדר, ולמעשה במרכז העולם: משבר האקלים.

כשמיכאלי דיברה על "המשבר החמור ביותר של ישראל", היא התייחסה לפקקים. כן, היא הזכירה בחטף את חלקה הגדול של התחבורה בזיהום האוויר, בהקשר לאובך שאפף את המדינה בשבת, ואמרה משהו על החלטת הממשלה לקדם תחבורה חשמלית ונקייה יותר. אבל למרות שפסגת גלזגו הסתיימה ממש סמוך לראיון, ולמרות שרק לפני שבוע ראש הממשלה, נפתלי בנט, נשא נאום על בימת הוועידה שבו הבטיח לאפס את פליטות הפחמן עד שנת 2050 - שרת התחבורה לא התייחסה במילה אחת למשבר הגלובלי הגדול ביותר שעומד בפני האנושות. כאילו שהדבר החשוב היחיד הוא הזמן שלוקח לנו לנסוע אל ומהעבודה, ולא הבריאות שלנו או העתיד של ילדינו.

והבעיה העיקרית היא שגם אף אחת ואחד ממראייניה - דנה ויס, הילה קורח ודב גיל-הר - לא שאל את מיכאלי על המשבר ועל חלקו של משרד התחבורה בעמידה ביעד של איפוס פליטות.

מגזר התחבורה אחראי לרבע מפליטות גזי החממה בישראל, לפי דו"ח מרשם הפליטות לסביבה של המשרד להגנת הסביבה לשנת 2020. במקרה של מזהמי אוויר כמו תחמוצות חנקן, התחבורה היבשתית אחראית ל-40% מהפליטות הלאומיות, והתחבורה הימית לעוד 8%, וזו הערכת חסר. גם במקרה של תרכובות אורגניות נדיפות, שחלקן מסרטנות, חלקה של התחבורה היבשתית (לרבות תחנות הדלק) עומד על 23% מסך הפליטות. והנה, למרות המספרים הגבוהים הללו, המראיינים לא טרחו לדבר על השפעת התחבורה על משבר האקלים או על בריאות הציבור.

תחבורה ימית ויבשתית אחראית ל-48% מפליטות תחמוצות החנקן בישראל. מתוך דוח מרשם פליטות לסביבה לשנת 2020 של המשרד להגנת הסביבה

הם גם לא שאלו את השרה מדוע הממשלה לא קידמה כלל את אחד היעדים המרכזיים שישראל התחייבה להם בהסכם האקלים שנחתם בפריז ב-2015, הפחתת 20% מהנסועה הפרטית, יעד שהיישום שלו עד היום עומד על אפס עגול וגדול; ואפילו לא שאלו שאלה אחת על התשתיות לתחבורה חשמלית בישראל, שנמצאות בפיגור גדול אחרי העולם כולו. כלום.

צריך לומר ביושר: אחרי שנים ארוכות של בניית כבישים ומחלפים, מיכאלי מציגה תקציב יותר סביבתי, בריאותי ואקלימי מקודמיה, אם כי מגמת השינוי התחילה לפניה. הנוסח שהוגש לכנסת מצהיר על "הקצאת תקציבים משמעותיים לפיתוח תשתית תחבורה ציבורית, בדגש על הקמת מערכות הסעת המונים בשלושת המטרופולנים הגדולים", ובעיקר רכבות קלות. הוא מתייחס לשדרוג מערך הרכבות הכבדות הבינעירוניות, ונותן "עדיפות לתחבורה הציבורית גם בתקציב פיתוח הכבישים", על מנת לאפשר "קיצור משמעותי של זמני הנסיעה בתחבורה הציבורית ושירות טוב יותר למשתמשים בה". בנוסף מקודמים נתיבים מהירים נוספים לתל אביב, כולל חניוני חנה וסע, ו"לכל אלה תתווסף גם אגרת גודש, שמטרתה להפחית משמעותית את מספר הרכבים שנכנסים ללב המטרופולינים ולהוריד את עומסי התנועה".

אלה תוכניות יפות וחשובות, ואני בטוח שמיכאלי היתה שמחה לפרט על כל אחת ואחת ולהסביר לכולם שמדובר בפתרונות כלכליים, חברתיים וסביבתיים יותר וגם אקלימיים יותר, ושהפקקים הם רק התירוץ למהפכה שכל כך דרושה בתחבורה בישראל. אבל בשביל זה המראיינים היו צריכים לשאול אותה.

במקום לנצל את ההזדמנות ואת שעת הרצון כדי להסביר לציבור בישראל את חשיבות המעבר לתחבורה ציבורית וחשמלית, קידום רכיבה על אופניים, הליכה ברגל או עבודה מהבית, הם התמקדו בפקקים ובשאלה כיצד המכוניות יוכלו לנוע מהר יותר. במילים פשוטות, במקום לדבר על העתיד ועל הקושי שיעמוד בפני ילדים כמו אורי, בנה של מיכאלי, לחיות כאן בעוד 30 או 40 שנה, הם עסקו בקושי של אמא ואבא של אורי ושל ילדים אחרים להגיע לעבודה היום. זה חשוב, אבל לא מספיק.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)