הגל העולמי של ביקורת נגד הרשתות החברתיות שוטף בחודשים האחרונים גם את ישראל, ומעודד שורה ארוכה של נבחרי ציבור - מגלית דיסטל-אטבריאן, דרך מאיר יצחק הלוי, ועכשיו גם שר התקשורת יועז הנדל - להציע חקיקה "נגד פייסבוק". המשותף לכל ההצעות הוא היעדר הבנה של עומק הנושא ומורכבותו.

הנדל, שמרכז את המאמצים מטעם הממשלה, הודיע לאחרונה על הקמת ועדה לבחינת הרגולציה על רשתות חברתיות. הוא אף נסע לסבב פגישות בארה"ב כדי להראות שהוא לוקח את העניין ברצינות. הנדל הבטיח שכאשר הוועדה תשלים את עבודתה בעוד שלושה חודשים, ישראל תהיה חלוצה עולמית בטיפול ברשתות החברתיות. באינספור ראיונות הוא סימן את היעד המרכזי מבחינתו: מאבק בפייק ניוז.

יש רק עובדה פשוטה אחת שהנדל מתעלם ממנה במופגן. המאבק בפייק ניוז הוא מלחמה אבודה, אם לא מזיקה, שהתמקדות בה תבטיח את כישלון הוועדה.

כלי צנזורה בידי פוליטיקאים

פייק ניוז, מידע כוזב שמופץ ברשת, שייך לקטגוריה רחבה יותר של תוכן המכונה "חוקי אך בעייתי" (Lawful but Awful). תוכן כזה משתרע מקריאות גנאי כלפי נבחרי ציבור, דרך מחקרים מפוקפקים על יעילות החיסונים, ועד פרסומים המעודדים הפרעות אכילה בקרב ילדים. המשותף לכל התכנים האלה הוא שלמרות ההשפעה השלילית העמוקה שיש להם על החברה, הבעתם אינה עבירה פלילית, ולכן קשה מאוד לאסור עליהם בחוק בלי לפגוע אנושות בחופש הביטוי.

לאור הקושי הזה, רבים סבורים שפתרון הביניים המושלם הוא להטיל את האחריות המשפטית למיגור התוכן על הרשתות החברתיות. מחד גיסא, הסדר כזה לא יגביל במישרין את חופש הביטוי של הפרט, שכן האחריות המשפטית לא מוטלת עליו אלא על הרשתות. מאידך גיסא, הוא ידרוש מהרשתות החברתיות להבטיח שהתפוצה הרחבה של התוכן לא מיתרגמת לפגיעה גדולה מדי בערכים חברתיים בסיסיים.

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי (צילום: פלאש 90)

אולם במבחן התוצאה, חוקים ברוח זו שקודמו או מקודמים בעולם בימים אלו מציבים תמרור אזהרה ברור. הסכנה הראשונה נובעת מההשפעה הישירה של החוקים. חוקים שמחייבים את הרשתות למגר תוכן "חוקי אך בעייתי" הם במהותם כלי צנזורה בלתי מרוסנים שעומדים לרשות נבחרי הציבור. הם או נציגיהם מקבלים סמכות לסווג תוכן חוקי אך בעייתי - משימה פוליטית מעצם מהותה, הטבולה בסט הערכים ותפיסות העולם של הגורם המכריע.

נסתכל לדוגמה בחקיקה למניעת פייק ניוז בנוגע לקורונה, מטרה ראויה בבסיסה, אם כי כמעט בלתי ישימה. ביולי האחרון הגישה הסנאטורית האמריקאית איימי קלובשר, יו"ר ועדת המשנה להגבלים עסקיים של הסנאט המובילה את המאבק בפלטפורמות דיגיטליות מטעם המפלגה הדמוקרטית, הצעת חוק שתטיל אחריות פלילית על הרשתות החברתיות במקרה של הפצת מידע כוזב על חיסונים בעת מצב חירום רפואי. לפי החוק, מי שיגדיר מהו מצב חירום רפואי ומה נחשב מידע כוזב יהיה מזכיר הבריאות ושירותי האנוש האמריקאי הממונה על ידי הנשיא ומאושר בסנאט.

אפשר רק לדמיין מה הייתה אומרת הסנאטורית קלובשר לו אותו חוק בדיוק, מילה במילה, היה מקודם אך לפני שנה, כשמזכיר הבריאות היה מינוי של הנשיא הקודם דונלד טראמפ. אפשר גם לנחש מה עמדתה של הסנאטורית על החוק המקביל בהודו, אשר משמש את ראש הממשלה מודי כדי להשתיק ביקורת כנגד ממשלו.

אפקט הצינון הכפול

גם אם ננטרל את ההתערבות הפוליטית בהגדרת התוכן הבעייתי, ונתעלם מכוונת המחוקק או מניעיו, בהטלת אחריות פלילית לתוכן על הרשתות טמונה סכנה נוספת. די להסתכל בבריטניה שמנסה לקדם חקיקה ברוח זו כבר שנתיים, או בפרלמנט האירופי בבריסל, שם מנסים לאחרונה לרבע את המעגל באמצעות Digital Services Act - חבילת חקיקה שתחייב את הרשתות החברתיות למנות גורמי פיקוח חיצוניים, לא ממשלתיים, שיקבעו האם הפלטפורמה עושה מספיק כדי למנוע הפצת תוכן חוקי אך בעייתי. בשני המקרים נתקלים המחוקקים בהתנגדות הולכת וגוברת של ארגוני זכויות דיגיטליות, שמזהירים מאפקט צינון כפול שיוביל בפועל לפגיעה בחופש הביטוי של משתמשים, גם אם המחוקק לא התכוון לכך.

מארק צוקרברג, מנכ"ל ומייסד פייסבוק, בשימוע בסנאט האמריקאי (צילום מסך)

אפקט הצינון הכפול מתחיל בזה שהחוקים נגד תוכן בעייתי גורמים לרשתות החברתיות לאכוף כללי צנזורה מחמירים יותר משנדרש בחוק כדי להימנע מהליכים משפטיים סבוכים ומחקירות ארוכות. כידוע לכולנו היטב, הרשתות החברתיות מונעות בראש ובראשונה משיקולי רווח ושווי שוק. כשתעמוד בפניהן הדילמה אם לתת במה לתוכן ולהסתכן בסנקציה פלילית או כספית, או להסיר אותו מראש - הן יעדיפו לנקוט משנה זהירות, ויסירו כל תוכן שעלול להתפרש כבעייתי גם אם הוא אינו בהכרח כזה.

השלב הבא באפקט הצינון הוא שהסיכוי לסנקציות מטעם הרשת החברתית, למשל הקפאת חשבון, מרתיע את המשתמשים, שחלקם תלויים ברשתות החברתיות כמקור פרנסה. הם יעדיפו לא לפרסם תוכן שעשוי לנחות על הצד הלא נכון של האלגוריתם. צינון המשתמשים מכפיל אפוא את אפקט הצינון שפועל על הרשתות. הם מסגלים צנזורה עצמית שמגבילה את חופש הביטוי שלהם אפילו יותר מכללי האכיפה המורחבים ממילא של הרשת החברתית.

התוצאה היא שחוק נגד פייק ניוז, שנועד במקורו למנוע שמועות ארסיות ובלתי מבוססות נגד פוליטיקאי פלוני, עלול לגרום לכך שכמעט כל מילת ביקורת נגדו, לגיטימית ככל שתהיה, תסווג כאסורה בידי הפלטפורמה או תישאר בדף הטיוטות של המשתמש.

כישלון ידוע מראש

צריך לומר, אינני מתנגד לחקיקה שתסדיר את פעולת הרשתות בישראל. להיפך, טוב עשה השר הנדל כשהקים ועדה לבחינת הנושא, וטוב עשה כשמינה אליה את מיטב המומחיות כגון פרופ' קרין נהון וד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר. אולם ההתמקדות בפייק ניוז תסתיים בכישלון, במקרה הטוב, או בחקיקה מסוכנת, במקרה הרע.

בנסיעתו האחרונה לארה"ב התגאה הנדל במפגשים שקיים עם ראשי כל פלטפורמות האינטרנט הגדולות. הוא לא הבין שהמנהלים לא נפגשו איתו כי הם מפחדים ממנו, אלא כדי לוודא שהוא ממשיך למקד את המבט במטרה הלא-נכונה.

הנדל בוחר לרכז את המאבק שלו בפייק ניוז כי זו סוגיה שמייצרת כותרות פופוליסטיות ומחמיאות, ולרשתות החברתיות קל יותר לבלוע אותה. אבל בכך הוא תוקע מקלות בגלגלי הוועדה שהקים ומבטיח מראש שהיא תיכשל. מוטב לו לשר אם יירד מהעץ הגבוה שטיפס עליו ויאפשר למומחים האמיתיים שהוא עצמו מינה להתמקד בהיבטים שהם אולי קצת פחות פופולריים בציבור, וקצת יותר קשים לעיכול לרשתות, אבל יכולים להניב הישגים: חוקי פרטיות עדכניים, וחיוב הרשתות בשקיפות ובאחריות כלפי הלקוחות-משתמשים.

אייל זילברמן הוא סטודנט למדיניות ציבורית באוניברסיטת סטנפורד החוקר רגולציה ממשלתית וגלובלית על רשתות חברתיות וגופים טכנולוגיים