לפני עשור וחצי, באחד ממשדרי האקטואליה של ערוץ 2, זיהתה המגישה סיון רהב-מאיר "ריטואל קבוע" שהתחבב על מראיינים בערוצי הטלוויזיה בישראל. טקס תקשורתי שלדבריה חוזר על עצמו כשמתיישב מולם מרואיין ערבי שאינו שותף לתפיסת עולמם. בשיחה עם שותפה להגשה, גידי גוב, רהב-מאיר הגדירה את התופעה כ"מין שעשוע כזה קבוע, שהשדרן אומר [לעצמו]: אני זה שאצליח לחנך אותו", ואז מטיח במרואיין שאלה ניצַחַת: "האם אתה מגנה את הפיגועים?" (ערוץ 2, 19.7.2006).
טקס דרישת הגינוי לא שמור רק למרואיינים מהחברה הערבית. מגוון מרואיינים שאינם מיישרים קו עם הקונצנזוס – אנשי שמאל תומכי חרם, אנשי ימין קיצוני, חרדים ועוד – נדרשים להתמודד עם אותה שאלה בהטיות שונות.
בשיאים הראשונים של התפשטות מגפת הקורונה, למשל, הועלו לשידור מרואיינים מהמגזר החרדי והתבקשו לגנות התכנסויות רבות משתתפים. במקרה אחד כזה, ששודר בערוץ 12 ועד מהרה גלש למחוזות האבסורד, הטיחה המגישה יונית לוי בראש העיר החרדי ישראל פרוש: "אתה מגנה את החתונה עם מאות המוזמנים שהיתה בבני-ברק? יש סיבה שאתה לא עונה לי הרי, כי אתה לא יכול לגנות אותה". פרוש יכול היה לגנות את החתונה שהתקיימה בבני-ברק, אבל לא היה בכך יותר מדי טעם שכן הוא בכלל מכהן כראש עיריית אלעד (ערוץ 12, 20.1.2021).
המשא-ומתן על הצהרת הנאמנות לערכים המשותפים שהמראיין מייצג, שבמסגרתו מתקיים טקס דרישת הגינוי, נפוץ בארץ בראיונות פוליטיים – ובמיוחד בעתות של מתח ועימותים בין מגזרים. בראיונות עם דמויות שמשתייכות לקונצנזוס האידיאולוגי, דרישות הגינוי בדרך כלל נעדרות. ראיונות "רגילים" מתנהלים במסגרת של ויכוח לגיטימי שבו המרואיין נשאל שאלות ומשיב עליהן בתוך מרחב שיחתי שבו מתאפשר לו לנמק את תפיסת עולמו לצופים בבית.
ראיונות עם דמויות שאינן מיישרות קו עם הדעות הפופולריות מתנהלים במסגרת של סטייה. המרואיינים נשאלים שאלות סגורות – "האם אתה מגנה?" היא אחת מהן – וכל התחמקות או שלילה הופכת אותם לחשודים בהזדהות עם האויב, בהפצת מחלות וכיוצא באלו.
המחקר העלה שמראיינים ישראלים נוטים לדרוש גינוי לפעולות שמתאפיינות באלימות פיזית, למשל מעשי טרור או הפרות סדר. בארצות-הברית, לעומת זאת, המגישים מבקשים מהמרואיינים לגנות התבטאויות גזעניות או כאלה שחורגות מכללי התקינות הפוליטית
אפשר להבין מדוע עיתונאים כה מחבבים את פעולת הגינוי. השאלה "האם אתה מגנה?" היא טקס נאמנות לקונצנזוס מדומיין שנבנה על-ידי המראיינים. הטקס הזה מציב אותם בעמדה ביקורתית כלפי רעיון או התנהגות חריגים, ומממש בצורה מובהקת, גם אם שטחית, את תפקידם כנציגי ציבור. הדרישה בונה ומתַחזקת את המרכז האידיאולוגי הרצוי בעיני המערכת באמצעות יצירת מודל התנהגות מקובל. כל חריגה ממנו זוכה לביקורת, וכל תמיכה בו מניבה תשואות.
דרישת הגינוי מאפשרת לעיתונאים לממש את תפקידם המקצועי כשומרי הנורמות הציבוריות וכדמויות האחראיות על חשיפת סטיות אידיאולוגיות. הסיטואציה מבטאת את העוצמה הזמנית שיש לעיתונאים על אורחיהם באולפן החדשות. אם תשובת המרואיין במקרה חורגת באופן ניכר מהציפיות ממנו, הראיון יזכה להד תקשורתי נרחב והסירוב לגנות יהפוך לשיחת היום – כפי שקרה לראש עיריית אלעד במקרה שהוזכר לעיל, וגם לח"כ סמי אבו-שחאדה ממפלגת בל"ד, שבמהלך מבצע "שומר החומות" סירב להשיב לשאלה "האם אתה מגנה את מעשי הלינצ'ים?" בראיון לשרון גל (ערוץ 13, 23.5.2021).
כשלעצמה, דרישת הגינוי אינה תופעה ישראלית. היא חביבה על עיתונאים בכל העולם. מחקר שערך הח"מ, שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Journal of Pragmatics, בחן באמצעות דרישות גינוי פומביות את ההבדלים בתפיסות המוסריות במרחב הציבורי ובפתיחות העיתונאית להצגת דעות לא פופולריות בישראל ובארצות-הברית.
המחקר ניתח 215 דרישות גינוי מהשנים 2006–2018 שהופיעו בראיונות חדשותיים במגוון רחב של ערוצי טלוויזיה ורדיו בשתי המדינות (בישראל נותחו ראיונות ששודרו בערוצי הטלוויזיה המרכזיים ובתחנות הרדיו האזוריות, על בסיס מאגר המידע של יפעת Digger; בארצות-הברית נבדקו ראיונות מערוצים המבטאים את מגוון הדעות, למשל CNN, פוקס-ניוז ו-ABC).
במרכז המחקר עמדו הנושאים שנתפסים כדורשי גינוי במדינות השונות (טרור, חרם, אלימות בהפגנות, התבטאויות גזעניות או לא הולמות ועוד), הדרך שבה נוסחו דרישות הגינוי (רמת האגרסיביות, כמות הידע השלילי שהוצג בשאלה וכיוצא באלו) והאופן שבו המראיינים הגיבו לאי-גינוי או התחמקות מגינוי מצד המרואיין.
השאלה "האם אתה מגנה?" היא טקס נאמנות לקונצנזוס מדומיין שנבנה על-ידי המראיינים. הטקס הזה מציב אותם בעמדה ביקורתית כלפי רעיון או התנהגות חריגים, ומממש בצורה מובהקת, גם אם שטחית, את תפקידם כנציגי ציבור
ממצא אחד שחזר על עצמו בישראל וגם בארצות-הברית הוא שדרישת הגינוי צצה בדרך כלל בראיונות עם מרואיינים שאינם שותפים לתפיסת העולם של המראיינים.
ההבדל בין הזירות מתבטא באופי המעשים שעליהם נדרש גינוי. העיתונאים הישראלים נוטים לדרוש גינויים על "הפרות פיזיות", כלומר מעשים שמערערים את הביטחון או הסדר הציבורי – למשל פעולות טרור או, להבדיל, אלימות בהפגנות של פלגים חרדיים. לעומתם, עיתונאים אמריקאים נוטים לדרוש גינויים על "הפרות מילוליות", כלומר התבטאויות שנתפסות כגזעניות או כאלה החורגות מכללי התקינות הפוליטית. כך למשל תומכי הממשל הרפובליקאי נדרשו לא פעם לגנות דברים שנאמרו על-ידי מגישי רדיו קונסרבטיביים – למשל גלן בק, כשטען בתוכנית של פוקס-ניוז מ-2009 שלנשיא דאז ברק אובמה יש "שנאה עמוקה לאנשים לבנים".
המחקר העלה גם שבהשוואה למראיינים אמריקאים, מראיינים ישראלים נוטים לנסח יותר שאלות חוזרות לאחר סירוב או מענה לא ישיר של המרואיינים לדרישת הגינוי. העיתונאים האמריקאים הפגינו סבלנות רבה יותר לדעות חריגות מאשר עיתונאים ישראלים, ובכך אִפשרו לקהל הצופים והמאזינים להיחשף לעמדות מגוונות יותר. המראיינים הישראלים, לעומת זאת, דוחקים במרואיינים בעלי עמדות שאינן בקונצנזוס הישראלי ליישר קו עם הדעה הרווחת בעזרת שאלות סגורות של "כן" ו"לא".
בסיכומו של עניין, דרישות הגינוי מקבעות תפיסה פשטנית לגבי מקומם של שחקנים חברתיים בציבוריות הישראלית. השאלות האלה מחייבות מענה מיידי וברור לשאלת הנאמנות – "הלנו אתה אם לצרינו" – ומאלצות את המרואיינים לסכם עמדה מורכבת בתשובה פשטנית. אפשר לצפות ממראיינים לנקוט עמדה סבלנית יותר ביחס לסוגיות הבוערות שעל סדר היום, כזו שלא מציגה את המציאות בשחור ולבן אלא בגוונים של אפור, ולהכיל את השוני הקיים בחברה הישראלית.
זוהר קמפף הוא פרופסור במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית. במחקר המלא ניתן לעיין כאן