בשנים האחרונות גוברים הקולות הקוראים להכריז על מצב חירום אקלימי. מהלך כזה לא יכול להסתכם בהכרה ממלכתית בקטסטרופה מתקרבת, הוא מוכרח להניע תהליכים קונקרטיים כדי לפתוח פרק חדש עבור החברה הישראלית.

מאז אפריל 2019, קרוב ל-40 מדינות – כולל איטליה, בריטניה, דרום קוריאה, יפן ואוסטריה – כבר הכריזו על מצב חירום אקלימי כדרך להביע מחויבות להתמודדות עם משבר האקלים. בדצמבר האחרון דחק מזכ"ל האו"ם בכל המדינות להכריז על מצב חירום אקלימי, עד שהעולם יגיע לנטו אפס פליטות גזי חממה.

גם בארץ פעילות ופעילי אקלים קוראים כבר תקופה לקובעי וקובעות המדיניות להצטרף אל המגמה העולמית, בפרט לאור העובדה שממשלות ישראל כבר שנים גוררות רגליים בכל מה שנוגע להתמודדות עם המשבר הגדול ביותר שניצב בפני האנושות.

בחודש שעבר פנתה השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג אל ראש הממשלה נפתלי בנט בבקשה לקדם הכרזה רשמית על מצב חירום אקלימי. עוד קודם לכן, ב-2019, חברת הכנסת דאז סתיו שפיר ניסתה לקדם חקיקה של מצב חירום אקלימי. אבל צעד כזה, גם אם יקרה, לא יכול לבוא רק מתוך רצון להצטרף לטרנד בינלאומי.

הכרזה של מצב חירום אקלימי יכולה להיות יותר מאקט סמלי אם הממשלה והרשויות בישראל באמת ישימו את משבר האקלים בראש סדר היום שלהן, כפי שצריך להיות הטיפול בכל משבר

העולם כבר נמצא במצב חירום עם או בלי הכרזה רשמית של הכנסת. האופציה של עסקים כרגיל לא באמת קיימת, ולא רק בגלל טרנדים. כבר לפחות 30 שנה שאנחנו חיים בעידן חדש. העשור האחרון היה החם ביותר מאז שהחלו המדידות, וכך גם העשור שלפניו. ואם נשלה את עצמנו שעברנו את פרעה אז נעבור גם את זה, ניאלץ לגלות שהמציאות מכתיבה לנו כיוון גרוע בהרבה ממה שרובנו כרגע מסוגלים לדמיין.

בהסכם פריז התחייבו ממשלות העולם להגביל את עליית הטמפרטורה העולמית לפחות מ-2 מעלות, בעדיפות למעלה וחצי, זאת ביחס לממוצע העולמי שלפני המהפכה התעשייתית. ההצפות המסיביות בגרמניה ובהודו, שריפות הענק בארצות הברית ובאוסטרליה, גל החום הקטלני בקנדה ועוד הרבה אירועי מזג אוויר קיצוניים שכבר שכחנו, או לא קישרנו עם משבר האקלים, הם תוצאה של עלייה של מעלה אחת.

ישנם גם תהליכים הרבה פחות פוטוגניים, או כאלה שפשוט לא מגיעים לכותרות בארץ, כמו צמד סופות ציקלון במוזמביק, בצורת חסרת תקדים במדגסקר, שריפות נרחבות בסיביר או עלייה עקבית במפלס הים שמאלצת תושבי איים קטנים לחפש מקום מגורים חדש.

הכרזה של מצב חירום אקלימי יכולה להיות יותר מאקט סמלי אם הממשלה והרשויות בישראל באמת ישימו את משבר האקלים בראש סדר היום שלהן, כפי שצריך להיות הטיפול בכל משבר. המשמעות צריכה להיות הטמעה של משבר האקלים כאלמנט מרכזי בכל תהליכי קבלת ההחלטות הרלוונטיים – ממדיניות משרד החקלאות ועד הנחיות המפקח על קרנות הפנסיה או יחסי החוץ של ישראל.

אין די בהיערכות להשלכות של משבר האקלים בישראל. בראש ובראשונה ישראל מוכרחה להפסיק להיות חלק מהבעיה ולהיפרד מעידן הדלקים הפוסיליים. הכרזה רשמית על מצב חירום אקלימי מוכרחה לבוא עם ביטול של כל התכניות לתחנות כוח גזיות חדשות שנמצאות כרגע על הפרק, ביטול הפרויקט ההזוי של צינור הגז איסטמד וביטול הסכם שינוע הנפט עם איחוד האמירויות. זה הזמן גם לקבוע תאריך יעד לסגירה של בז"ן, קצא"א ותש"ן, אבל חשוב שאת התכניות ליום שאחרי יובילו העובדים והעובדות בתעשיות האלה ותושבי היישובים שבהן הן ממוקמות.

הכרזה על מצב חירום אקלימי צריכה ויכולה להיות הרבה יותר מרק היערכות לאסון מתקרב. זו מוכרחה להיות גם יריית הפתיחה לדיון ציבורי מעמיק על פניה של החברה הישראלית, מה אנחנו מייעדים לילדות ולנכדים שלנו. זו תהיה טעות לחשוב שכמה שיפצורים טכנולוגיים יאפשרו לנו להמשיך את החיים שלנו כרגיל, שה"היי טק ניישן" תסדר.

לאורך ההיסטוריה, קהילות וחברות שלמות הראו שהן מסוגלות להתארגן ולהתגייס במהירות, אפילו להמיר תעשיות למען מטרה נעלה, כשהחליטו להגדיר משימה מסוימת כבעלת עדיפות קולקטיבית דחופה

גם בארץ וגם ברחבי העולם בני ובנות נוער יוצאים לרחובות מפני שברור להם שמקבלי ההחלטות של היום מפקירים לחלוטין את העתיד שלהם. ישראל היתה חלוצה עולמית בהקמת נציבות הדורות הבאים – וגם הראשונה לבטל אותה. עכשיו זה זמן טוב להחזיר את נציבות הדורות הבאים לחיים, ולו מתוך ההכרה בעיקרון המובהק ביותר של משבר האקלים – מי שנפגעים, ובעיקר נפגעות, ממנו בצורה הקשה ביותר הם אלו שהכי פחות אחראים לו.

כחברה יש לנו מחויבות כלפי הדור הצעיר וכלפי הקשישים והקשישות שלנו, כלפי חסרי הבית ומבקשות המקלט, כלפי תושבי הכפרים הבלתי מוכרים וגם כלפי הפלסטינים והפלסטיניות – כל מי שייפגעו הכי קשה במקרה של גלי חום, שיטפונות, שריפות, פגיעה בחקלאות או התפרצות של מחלות חדשות.

הכרזה על מצב חירום אקלימי לא אמורה להיות רק גיוס של כלל מנגנוני המדינה כדי להתמודד עם איום קיומי שבפתח. כן, משבר האקלים הוא האמא של האיומים הקיומיים. אבל אי אפשר לחשוב על התגובה למשבר האקלים באותם מונחים שאנחנו רגילים אליהם ממלחמות או אפילו מהמערכה מול הקורונה.

לאורך ההיסטוריה, קהילות וחברות שלמות הראו שהן מסוגלות להתארגן ולהתגייס במהירות, אפילו להמיר תעשיות למען מטרה נעלה, כשהחליטו להגדיר משימה מסוימת כבעלת עדיפות קולקטיבית דחופה.

משבר האקלים הוא יוצא דופן בדיוק מפני שהוא מצריך את שני הדברים – רתימת משאבים ותושייה רדיקלית. המטרה היא לבלום את האיום הגדול ביותר שהאנושות אי פעם התמודדה איתו ובמקביל להמציא מחדש את החברה שלנו, ולא במתכונת של משטר צנע אלא דווקא כדמוקרטית, הוגנת ומשגשגת יותר עבור כולן וכולם.

לכן, כדי שהכרזה על מצב חירום אקלימי תהיה בעלת משמעות, היא צריכה לבסס את ההתמודדות הישראלית עם משבר האקלים על ערך הערבות ההדדית. זו הדרך היחידה, לא רק כדי לשים מאחורינו את עידן הדלקים הפוסיליים ולצלוח את משבר האקלים, אלא כדי להצמיח מתוכו את העתיד שמגיע לנו ולילדים שלנו.