בתגובה לברכה ששמע מוטי קירשנבאום, מנכ"ל רשות-השידור, עם פרסום דו"ח הפרקליטות והיועץ המשפטי בפרשת בר-און, הוא השיב שלא היה כל מעשה גבורה בהחלטתו להתיר לאיילה חסון ולרפיק חלבי לשדר את הידיעה. כל עורך, הסביר, שהיה נופל לידיו המידע שהיה ברשות הערוץ הראשון, היה ממהר להביאו לידיעת הציבור. כל עורך שהוא מתוודע לטיב המקורות ולרמת הבטחונות שהושגו בטרם שודרה הידיעה לא היה מהסס לשדר אותה.

דבריו של קירשנבאום אינם הצטנעות מתחסדת; הם מעידים כי בניגוד לספקנות של רבים מאיתנו, היה הערוץ הראשון מצויד בראיות המקובלות בפרקטיקה העיתונאית כאשר יצא עם הידיעה המרעישה. בכל זאת מגיע לקירשנבאום ולראשי חטיבת החדשות צל"ש: לא רק על הפרסום הראשוני, אלא גם על כושר העמידה בלחצים. מאז פרסום הידיעה נחשפו אנשי הערוץ הראשון למסכת של איומים חמורים ואף הפכו ליעד למעשי אלימות, עם סיום חקירת המשטרה. הם לא נבהלו ומילאו את שליחותם מול קהילת עמיתים אדישה למדי, יש להודות.

צר לשוב ולהדגיש כי את האור הירוק להשתלחות בערוץ הראשון, ובציבור העיתונאים הישראלי כולו, נתן לא אחר מאשר ראש הממשלה. במסגרת תכסיסיו הפוליטיים, שנועדו לחלץ אותו מהמבוכה שגרמו לו מסקנות הפרקליטות, לא היסס בנימין נתניהו לתקוף את העיתונאים, במיוחד את אנשי הערוץ הראשון ואת הנהגתו המקצועית, ולשסות בהם את מחנה בוחריו. לשם כך הוא לא נרתע מלעוות את ממצאי החקירה ולטעון שכביכול לא היה שחר לידיעה שפירסמה איילה חסון. והרי המצב העובדתי היה הפוך: הן פרקליטת המדינה והן היועץ המשפטי לממשלה איששו את עיקר סיפורה של חסון ועמדו על החשיבות הגדולה שבפרסומו. אנשים ישרים, תהא השקפתם הפוליטית אשר תהא, צריכים להתקומם נגד חוסר ההגינות שבגרסה שהפיץ ראש הממשלה (באמצעות ערוצי התקשורת!) ולהתריע מפני השלכותיה המסוכנות.

בניגוד חריף, מאלף להיווכח בגישתם ההוגנת והמתחשבת של עובדי הציבור למקצוע העיתונות ולאילוציו: הן המשטרה והן הפרקליטות נמנעו מלתבוע מהערוץ הראשון לחשוף את מקורותיו, ועמדו בסיכומיהן על החשיבות שבשמירת כללי המשחק הרווחים במקצוע זה.

נתניהו התוודה על טעות שעשה בפרשת מינוי היועץ המשפטי; מיניה וביה עשה טעות חדשה ותקף את העיתונות. מתי יכיר בה?

גיליון 8, אפריל 1997