ראש הממשלה אהוד אולמרט (מימין) וראש האופוזיציה בנימין נתניהו, אתמול בטקס אזכרה לז'בוטינסקי (צילום: פלאש 90)
עידן חדש
העיתונים היום עוסקים ב"סוף עידן" אולמרט, ומחככים כבר ידיים מעל ראשי מחליפיו העתידיים. הכותרת הראשית של "הארץ" ושל "ידיעות אחרונות" היא תוצאות סקר: "לבני בראשות קדימה צמודה לנתניהו בבחירות" ("הארץ", כותרת ראשית); "לבני: 51%, מופז: 43%" ("ידיעות אחרונות", כותרת הגג. הכותרת עצמה היא "קרב הירושה". לא באמת חשבתם שייתנו שם כותרת ראשית ארוכה יותר משתי מלים). גם ב"מעריב" יש סקר על השער, אם כי לא ככותרת ראשית: "הבריחה מקדימה לנתניהו".
כל עיתון, אם כן, ערך סקר לגבי העידן הפוליטי של אחרי אולמרט. די בכותרות כדי להבחין בהבדל בין תוצאות הסקרים. בעוד ב"הארץ" מקבלות קדימה (בראשות לבני) 26 מנדטים והליכוד 25, אצל "מעריב" מקבלת קדימה (בראשות לבני) 20 מנדטים והליכוד 33. זהו אינו הבדל של סטיית תקן, אלא פער עצום. אם פערים כאלה יתמידו גם כשנתקרב להכרעה אמיתית (בבחירות מקדימות או בבחירות כלליות), הרי שיצרני הכובעים ירוו נחת (ויוכלו להעתיק את בתי-החרושת שלהם לקרבת מכוני הסקרים).
לא רק לגבי ליכוד/קדימה נחלקים הסקרים, אלא גם לגבי לבני/מופז. בידיעה הפותחת על שער "הארץ" כותב יוסי ורטר: "נראה שהציבור הישראלי הכריע: שרת החוץ ציפי לבני היא היורשת היחידה והבלעדית של אולמרט בראשות קדימה". ואכן, לפי סקר "הארץ", קדימה בראשות מופז מקבלת 19 מנדטים לעומת 29 של הליכוד. אלא שכפי שוורטר מציין, לא הציבור הרחב יכריע מי יהיה המנהיג הבא של קדימה, אלא מתפקדי המפלגה, שם יש כנראה יתרון דווקא למופז. ב"מעריב" כותבת מיה בנגל בניתוח הסקר כי לבני נחלשת גם בקרב הציבור הרחב וגם בקדימה. הסיבה להיחלשות, לפי בנגל, היא "לא בגלל שמופז מתחזק, אלא בגלל שהתמיכה בלבני נחלשת. בקדימה צריכים להיות מודאגים".
ומה אומרים גיבורי העונה החדשה עצמם? בעמ' 2 של "הארץ" מצטט כתב "הארץ" את נתניהו, שאמר לערוץ 2 כי לא יצטרף לממשלת אחדות עם קדימה; בעמ' 4 של העיתון מצטט שלמה שמיר את ציפי לבני, שהתבטאה בפומבי כי תפעל להקמת ממשלת אחדות. באופן אירוני, צירוף שתי הידיעות מחזק דווקא את תוצאות הסקר של "מעריב", ולא את זה של "הארץ".
סוף עונה
לפי "מעריב", שער הדולר זינק ל-3.51 שקל בעקבות הודעת ההתפטרות של אולמרט. אבל לא רק הדולר התרגש. עכשיו, אחרי יממה של עיכול, מתייחסים הפובליציסטים בהרחבה להצהרתו של אולמרט (אגב, מי שלא התרגש, לפי רז שכניק ב"ידיעות אחרונות", הוא הציבור: "הצופים לא ממש התרגשו מאולמרט [...] מהדורות החדשות רשמו רייטינג רגיל לעונה"). לא נסכם כאן את אלפי המלים ששפכו כולם, מנחום ברנע ועד אמנון דנקנר. נביא רק שני קווי קיצון:
קובי אריאלי כותב בעמודי החדשות של "מעריב" מאמר שכותרתו "הקורבנות הבאים": "כולכם על הכוונת: לבני, מופז, שטרית, ברק ונתניהו. את המסע הזה, לחרדתנו, ולאסוננו, אי-אפשר להפסיק". המסע הזה, לפי אריאלי, הוא מסע המלחמה בשחיתות של הפרקליטות, המשטרה והתקשורת. ובמאמר המערכת של "הארץ" נכתב: "מה שנראה בשנים האחרונות כרדיפה צדקנית וטהרנית מדי של מבקר המדינה, התקשורת, המשטרה, התביעה ובתי-המשפט יתברר בסופו של דבר כאיפוס של המערכות".
ראש הממשלה אהוד אולמרט אתמול בטקס בהר הרצל (צילום: פלאש 90)
איזה עידן חדש ואיזה סוף עונה
אולמרט עצמו, כך נראה, אינו מתרשם מההספדים הנרגשים, מלאי השנאה או מלאי האהבה, שנושאים לכבודו העיתונאים. הוא עסוק, למרות הצהרת הפרישה, בהטבעת חותמו על ההיסטוריה של האזור. כך הכותרת הראשית של "מעריב" היום" היא: "סוריה הסכימה: התנתקות מאיראן". תחת הלוגו "מתווה ההסכם: חשיפה", מביא בן כספית את "מסקנתם של שליחי ראש הממשלה למשא-ומתן עם הסורים: הסכם שלום היסטורי בין ירושלים לדמשק נמצא בטווח השגה". בקיצור, אולמרט אינו מתכוון להיות ברווז צולע (וזאת אף שאת הידיעה על התפטרותו של ראש הסגל שלו, יורם טורבוביץ', מלווה בכל העיתונים עקיצה בנוסח "הכוורת מתפוררת"). בטור פרשנות ב"מעריב" קובעת פרופ' סוזי נבות כי אין שום הגבלה משפטית על ממשלת אולמרט מלבצע צעדים מדיניים כלשהם, אף שמדובר ב"כמעט" ממשלת מעבר. בן כספית טוען כי מערכת הביטחון תומכת, כולה, בחתירה להסכם עם סוריה. ש"ס, לעומת זאת, מתנגדת. גם לפי הסקר (עוד סקר) של "מעריב", רוב הציבור (55%) חושב שלאולמרט אין כעת סמכות להוביל משא-ומתן מדיני.
ראש הממשלה אהוד אולמרט (צילום: פלאש 90)
ב"הארץ" התקבלה הפעילות המדינית של ראש הממשלה בחיוב גם כשהעיתון התאמץ לחשוף עוד ועוד פרשיות שחיתות לכאורה הכרוכות באיש. אמנם בשבועות האחרונים התגבר הקו המיליטנטי, עד שגם אחרון תומכיו של אולמרט ב"הארץ", יואל מרקוס, הפסיק לחזק את ידיו. עכשיו, אחרי הודעת הפרישה, יכול ה"ארץ" לחזור לתמוך במהלכים המדיניים המתאימים לתפיסת העולם של העיתון. כותרת הידיעה הראשית בעמ' 5 היא ציטוט של "מקורב לראש הממשלה" שמביא ברק רביד: "אחרי הנאום - הלגיטימציה להתקדמות מדינית גברה". רביד מונה ארבעה מסלולים של משא-ומתן שאולמרט ממשיך לנהל: מול חיזבאללה לסיום עסקת השבויים, מול חמאס לשחרור שליט, מול הסורים ומול הפלסטינים.
איתמר אייכנר מ"ידיעות אחרונות" מביא את דבריו של הסוס עצמו: "זה יהיה חוסר אחריות לעשות את זה", אמר אולמרט בתגובה לטענות כי אין לו מנדט להמשיך בתהליך המדיני, "דווקא המשך המו"מ הוא הוכחה שאני משוחרר מכל שיקול פוליטי". ויש גם מקורבים שמבטיחים שאולמרט לא יעשה "טריקים מאחורי הגב" ויביא דברים להכרעת הציבור (כזכור, מדובר באותו ציבור שבחר את אולמרט. לא ברור מה זה אומר על כושר ההכרעה שלו).
הפרופסור החשוד בעבירות מיניות נלכד ברשת
הידיעה על מעצרו של פרופ' אייל בן-ארי מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, החשוד בשורה של מעשי תקיפה מינית, מגיעה היום לשער "הארץ" אף שכבר הוזכרה בעיתון אתמול. עפרי אילני ויהונתן ליס מדווחים כי המשטרה חושדת שבן-ארי התנה מתן מלגות וקידום מקצועי לעשר סטודנטיות לפחות בקיום יחסי מין עימו. לפי הכתבה, אחרי שתלונות של סטודנטיות להנהלת האוניברסיטה לא הועילו (ב"ידיעות אחרונות" כותרת הידיעה בעניין היא "כולם ידעו ושתקו"), נחשפה הפרשה בזכות האינטרנט: "לבסוף, לפני כשלושה חודשים כתבה המתרגלת בלוג באינטרנט על הפרשה [...] התיאור עורר סערה בחוג לסוציולוגיה [...] בעקבות הדיון שהתעורר בעניינה העבירו מרצים באוניברסיטה את התלונות על בן-ארי לידיעת המשטרה והתקשורת". ה"בלוג באינטרנט" (ואגב, המתרגלת לא כתבה בלוג, אלא כתבה בבלוג. לתשומת לב הכותבים על הכותבים בבלוגים) נשאר אנונימי ב"הארץ" משום מה, אחרי שאתמול שמו פורסם. מדובר בבלוג ותיק למדי ובעל עניין, "העוקץ", שמפעילים הדוקטורים יוסי דהאן ואיציק ספורטא. הנה הפוסט שעורר את הסערה.
ענייני תקשורת
מדור "הארץ והעולם" של "הארץ" מביא ידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" שלפיה סין מפירה את התחייבותיה לדיווח חופשי מהאולימפיאדה, ותטיל "סייגים נוקשים" על הגלישה באינטרנט בבייג'ין, גם במרכז התקשורת של העיתונאים.
מאמר מעניין של זיוה שטרנהל ב"הארץ" על האחריות של אנשי האקדמיה לרידוד ולוולגריזציה של התקשורת כורך יחדיו את גדי סוקניק, רם לנדס, אידיאולוגיה פשיסטית ושתיקת האינטלקטואלים.
ליאור אל-חי ואיתן גליקמן מדווחים ב"ידיעות אחרונות" על חקירה משטרתית נגד יוסי רביבו, תושב טירת-הכרמל, שמוציא מקומון בשם "פוקוס". ראש העירייה אריה פרג'ון התלונן כי רביבו איים עליו שיכפיש אותו בעיתונו אם לא יפרסם אצלו מודעות בעלות גבוהה מזו שבמקומונים המתחרים. רביבו מכחיש.
באותו עמוד ב"ידיעות אחרונות" מדווחים בוקי נאה וזוהר שחר לוי כי העבריין המורשע זאב רוזנשטיין, שהיה היעד לפיגוע הפלילי בתל-אביב שבו נהרגו שלושה בני-אדם, מאיים בתביעת דיבה נגד ניצב בדימוס יוסי סדבון, שהזכיר את שמו של רוזנשטיין בראיון עיתונאי בקשר לרצח מרגריטה לאוטין השבוע בבת-ים.
במוסף של עיתון "ידיעות ירושלים" מסכמת הילה רגב יובל שנים ל"פי האתון", עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, "שהצמיח את בכירי העיתונות, האקדמיה והפוליטיקה בישראל", כטענת כותרת המשנה. בין הכותבים בעיתון מונה הכתבה את נחום ברנע, עובד יחזקאל, תום שגב, אבי כצמן, דוד אוחנה, דן כספי, דן אלמגור, ברוך לשם, טל בשן, קובי ניב, חנוך מרמרי ואחרים. בכתבה מספרת רגב על תחילת דרכו של העיתון, שהוקם ב-1958 על-ידי יוסי ליבוביץ', בנו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ועל-ידי ראובן מרחב, שניצחו את מפא"י במאבק על הנהגת התאחדות הסטודנטים בירושלים. העורך הראשון היה ההיסטוריון יגאל עילם, את השם "פי האתון" הציע ליבוביץ' האב. תום שגב מספר כיצד ריאיין לעיתון את בן-גוריון, שאמר כי הוא מעדיף שלום על פני ארץ ישראל השלמה, וכך צוטט "פי האתון" ב"ניו-יורק טיימס"; אבי כצמן נזכר כיצד ריאיין את משקיף אש"ף באו"ם במשרדו בניו-יורק, וכך היה "פי האתון" לכתב-העת הישראלי הראשון שערך ראיון רשמי עם נציג אש"ף. אבל הכתבה נקראת ככתבה נוסטלגית, ופותחת ומסיימת בקביעה כי ימיו הגדולים של העיתון הרחק מאחוריו. "המלה הכתובה שלהם", אומר פרופ' דן כספי על הסטודנטים, "שמורה היום רק לעבודות סמינריוניות".