קריקטורה של עמוס בידרמן שפורסמה בעיתון ה"ארץ" ב-3 בפברואר השנה היטיבה לתאר את מצב דורשי ראשו של ראש הממשלה אהוד אולמרט עם הגשתו הסוערת של הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד והתאיידותו התקשורתית המהירה: נראים בה העיתונאי דן מרגלית והשופט בדימוס אליהו וינוגרד. מרגלית, חברו הקרוב לשעבר של אולמרט, שהפך עורו והיה לקורא העקבי ביותר להתפטרותו, יושב לפני שולחן, מחזיק מזלג וסכין. וינוגרד נראה כשהוא חומס ממרגלית הנבוך את הארוחה ומשאיר אותו חסר אונים מול צלחת ריקה.

כעת, עם פרסומה של פרשת אולמרט-טלנסקי, נדמה כאילו שבה והתמלאה צלחת העיתונאים הקוראים להתפטרותו של אולמרט. כנגדם ניצבים עיתונאים האוחזים, איש איש וסיבותיו, בשולי גלימתו של ראש הממשלה. עד כמה משפיעות העובדות על העיתונאים משני המחנות ואלה שבתווך? הוויכוח סביב היחס התקשורתי לראש הממשלה הטיל לזירה סוגיות רבות וכבדות משקל: היחס למערכת המשפט, החשיבות של יציבות שלטונית, אופן התנהלותה של המערכת המשטרתית, וגם שאלות של נאמנות חברית מול נאמנות מקצועית ותלות במקורות עיתונאיים. אולם האם העיתונאים נותנים לשיקולים מעין אלה להאפיל על עובדות ונאמנות לאמת, מאתרגים את ראש הממשלה או לחלופין אוחזים בעמדה עוינת, דוגמטית ועיוורת? פרשת אולמרט החדשה מאפשרת לבחון באופן השוואתי כיצד היא משפיעה על הפרשנים המרכזיים בעיתונות המודפסת והמשודרת.

"ישראל היום" – פרשה אחרת, אותן דעות

משה (מוריס) טלנסקי (צילום: פלאש 90)

פרשת אולמרט-טלנסקי הפיחה רוח חיים במפרשים המנופחים ממילא של ביקורת אולמרט בעיתון "ישראל היום", ובפרט באלה של כתביה המרכזיים דן מרגלית ומרדכי גילת (שעבר ל"ישראל היום" מ"ידיעות אחרונות" במאי האחרון). הנחת היסוד הקבועה והברורה של שני העיתונאים הללו היא שאולמרט אינו ראוי לכהן בראשות הממשלה ושיש להביא לבחירות מוקדמות במהירות המרבית. הדימויים שבהם משתמשים השניים חריפים ומציגים את אולמרט לא רק כעבריין לכאורה, אלא כראש מאפיה המשבש הליכי משפט וכמנהיג לא לגיטימי שאיבד את סמכותו למשול.

גם כשהפרשה היתה תחת צו איסור פרסום גורף, דעתו הדוגמטית של מרגלית לא היתה זקוקה לתמריץ כלשהו כדי לבוא לידי ביטוי. הקריאה להתפטרות אולמרט נשארה עקבית ונכתבה בטונים גבוהים:

"אהוד אולמרט, אתה החזרת למילון הציבורי את המלה חמלה. יפה. חמול אפוא על משפחתך וקרוביך וחבריך, ואפילו עליך עצמך, ופרוש. לך לך מבית ראש הממשלה [...] כאשר יוסר צו איסור הפרסום כולם גם יידעו לפרטי פרטים. הסתלק בשמה של הנבצרות הזמנית מלנאום בעצרות הזיכרון ובחגיגות העצמאות. חסוך לאוהביך את הבושה הנפרשת בראש חוצות. הנח לישראל. אל תתחייב בשמה. אל תחייבה למענך. עניינים אסורים עדיף לסיים בצנעה. אנא, היכנס לצל. ככל שתקדים הרי זה משובח" (6.5)

מרגלית ממשיך בקו הביקורתי הנוקשה גם לאחר הסרת הצו. הוא טוען כי התנהלותו של אולמרט לאחר החקירה דומה ל"שיבוש הליכי חקירה – שאינו פלילי, אך מפוקפק מבחינה ציבורית – בתקווה כי עד לרגע ההכרעה [...] תהיה התערבות משמים. אולי הפריץ ימות, אולי הכלב, והחקירה תגווע" (15.5). האם היחס השלילי של מרגלית נשאב מעובדות החקירה הידועות? לדעת מרגלית יש אמנם לפעול בדרכים המקובלות ולהשיג כתב אישום מבוסס ומשכנע במהירות המיידית, אבל למעשה "אין טעם להמתין לאיסופו המלא. כתב האישום יכול להיות חלקי, אך איתן וחזק, ומסתמן מצב שבו יש כבר לחוקרי המשטרה יסוד להתחיל בסיכומים" (15.5).

גם מוטי גילת רואה באולמרט מושחת עד לשד עצמותיו. גילת אינו מתייחס ללגיטימיות של ראש הממשלה כנבחר ציבור לקבל החלטות מדיניות, אלא מתמקד בהתנהגות המושחתת שהוא מייחס לו. הוא נעזר בדימוי של אולמרט כמאפיונר; דימוי שנולד מפיו של אולמרט עצמו בתגובה לדברים שאמר מוריס טלנסקי, לפי פרסומים בעיתונות, כאילו הוא חושש שאולמרט יפגע בו (דברים שהוכחשו על-ידי טלנסקי בראיון לערוץ 10 ב-11.5):

"'מה, אני טוני סופרנו?', שאל אהוד אולמרט את מקורביו, על-פי פרסום ב'ידיעות אחרונות', והתשובה שצריך היה לקבל: 'כן, אתה מזכיר בהתנהגותך את טוני סופרנו. אתה אמנם לא סופרנו הרוצח, לא המאפיונר ש'חייליו' מרוצצים בכדורי אקדח ראשים של יריבים, לא האיש ששולח לטמון גופות נקובות כדורים בבורות סיד או ביציקות בטון – אבל אתה מתנהל כבריון ומזכיר אנשים מסוכנים. אתה לא יודע לעצור באדום'.

ואכן, האיש שבידיו נתון גורל המדינה הוא אדם דורסני, רודף בצע, שמתרועע שנים עם עבריינים ועם יעדי מודיעין של המשטרה. הוא עוסק ברצח אופי של יריביו על-פי דפוס ההתנהגות של המאפיה האיטלקית: הוא מבודד את האויב התורן שלו באמצעות השתלחות אישית והתקפות של מקורבים עליו בתקשורת, יוצר חוסר אמון כלפיו, ואחרי שהאחרון מתחיל לאבד את האהדה הציבורית – ראה מקרה החשב הכללי ירון זליכה – קם לחסל אותו סופית. הוא מבקש להפחידו, לחסום את פיו, לקשור את ידיו – לגרום להתפטרותו או להדחתו באקלים ציבורי נוח" (14.5)

ראש הממשלה מכחיש את החשדות נגדו, בנאום ראשון לאחר פרסומן (צילום: פלאש 90)

"מעריב" – ביקורת מעורבת, זהירות מתחטאת

בחודשים האחרונים, מאז מינוים של דורון גלעזר ורותי יובל לעורכי העיתון, הציג "מעריב" קו ביקורתי (אם כי מתון מזה של "ישראל היום") ביחס לאולמרט ולממשלתו. בשונה מב"ישראל היום", במאמרי הפרשנות ב"מעריב" נשמעו גם קולות המסתייגים מקריאה להתפטרות אולמרט וכאלה התומכים בלפחות חלק ממדיניותו (למשל, מאמריו של בן דרור ימיני בזכות מדיניות שר המשפטים פרידמן, מאמרים של טומי לפיד בעד אולמרט ועוד). ביחס לפרשת אולמרט-טלנסקי, כמה מן הפרשנים הפוליטיים של העיתון יוצאים בצורה גלויה ובוטה נגד אולמרט, ואחרים שומרים על זהירות מסוימת ונמנעים מקריאה מפורשת להתפטרותו.

שלום ירושלמי ורינו צרור הם הסמן הקיצון של עיתונאי "מעריב", הקוראים באופן מפורש ואף בוטה להתפטרות ראש הממשלה. ירושלמי גילה איפוק כשפרטי החקירה טרם פורסמו והתייחס גם לאפשרות של התנהלות לא נכונה של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, אך עם הסרת צו איסור הפרסום נקט עמדה ברורה:

"ראש הממשלה מרגע זה הוא ברווז צולע וקיטע, שממיט בושה גדולה על המדינה והממשלה כפי שהנשיא קצב המיט קלון על מוסד הנשיאות. את חגיגות ה-60 שלנו והמפגש עם הנשיא בוש מוביל ראש ממשלה שחשוד בהלבנת כספים שלא כדין. זהו, הגיע הזמן להיפרד, בעצם להפריד בינינו ובינו" (9.5)

רינו צרור מעמיק את הביקורת ודן בלגיטימיות של ראש הממשלה לקבל החלטות מדיניות גורליות:

"האם במצב כזה הוא רשאי להמשיך במשא-ומתן מדיני? לא ולא. ואולי כדאי שיחזור ויקשיב לאותה הצעה שקיבל מידידיו במהלך מלחמת לבנון. נתק מגע. נתק מגע, אהוד, הרישיון המוסרי שלך לשלוט פקע במוצאי יום העצמאות ה-60" (9.5)

לעומתם, טוריו של בן כספית היו אמביוולנטיים. כאשר צו הפרסום היה בתוקף, נמנע כספית מלחרוץ דעה על מצבו של ראש הממשלה והקפיד לומר כי "בשלב הזה אי-אפשר, למרבה הצער, לדעת או לגלות מה נכון ומה לא, וכל מה שנשאר זה לשרטט את האפשרויות הפוליטיות" (4.5). גם לאחר שצו הפרסום הוסר, כספית אינו חד-משמעי. הוא מקפיד להציג את עמדת ראש הממשלה ואת הטיעונים להצדקתו, עומד לצדו מול דימוי המאפיונר, אך מקפיד להדגיש את חומרת המצב:

"אולמרט. הוא כבר שמע את נביחות הכלבים יותר מפעם אחת, אבל מעולם לא קרוב כל-כך. הבל פיהם של הרודפים כבר חורך את עורפו. הוא ממשיך לנוס מתוך אינרציה, שואל את עצמו אם זה נגמר. מה שפוצץ את ראש הממשלה (כן, ראש ממשלת ישראל, עד שיוכח אחרת) בסוף השבוע זה הטענה של מדינת ישראל שהעדות המקדמית של מוריס טלנסקי נדרשת כי הוא חושש ש'אולמרט יפגע בו'. קשה לתאר את זעמו של אולמרט אל מול הדברים. ואפשר גם להבין אותו" (11.5)

כספית ממתין להתפתחויות נוספות כשהוא מציין כי אף שסיכויי ההישרדות הפוליטית של אולמרט נמוכים, מרחפת גם הנחה, שיש לה על מה להיסמך מנסיון העבר, כי הפרשה הזו עשויה להתמוסס ואף לחזק אותו.

"ידיעות אחרונות" – סדקים בגילויי האהדה

פרשת אולמרט-טלנסקי משרטטת קו של מבוכה מעל דפיו של "ידיעות אחרונות": לצד המגמה המוכרת של תמיכה במהלכי ראש הממשלה ובעמדותיו, עולים גם קולות אחרים, הגורסים שמדובר במקרה שונה וחמור יותר מהחקירות הקודמות נגד אולמרט.

עם חשיפת הפרשה, עירבב הפרשן המשפטי של העיתון, בעז אוקון, שני פתגמים כשכתב "עד היום שמענו המון קריאות 'זאב, זאב' שלימדו שיש עשן בלי אש. אבל זה לא אומר שאין זאבים" (2.5). לפי אוקון, אם כן, החשד הנוכחי הוא חמור מאוד, כזה המחייב יחס ביקורתי אל ראש הממשלה: "חזקת החפות איננה מסתדרת עם כיבודי השלטון. אצל נבחר ציבור החזקה היא הפוכה [...] אם יתברר שבחשדות יש ממש [...] השכל הישר, חפץ החיים הקולקטיבי, המובן מאליו, יחייבו את ראש הממשלה לעשות זאת (להתפטר; ע"ע)" (2.5). יחד עם זאת, אוקון מפנה את חצי הביקורת גם לצו איסור הפרסום שעלול ליצור "ציפיות לא מציאותיות" (6.5). הכותב נאחז בפרשת קצב כדוגמה לאירוע שבו "הפרומו של הבטחה לאונס שיגע את המדינה, וכתב אישום חמור נתפס כלא כלום בגלל הקדימון המפוצץ".

שינויים בשפה שבה משתמשים עיתונאי "ידיעות אחרונות" ניכרים גם אצל הפרשנית הפוליטית סימה קדמון, שתיארה בעבר את חקירות אולמרט כ"ענני נוצה", ועתה כותבת כי "העבירה שבה חשוד אולמרט שייכת למגרש אחר לגמרי ומשנה לחלוטין את כללי ההתייחסות" (9.5). קדמון קובעת כי את "האירועים הממלכתיים של יום העצמאות הוא כבר עשה כראש ממשלה לא לגיטימי" (9.5). קדמון מציגה סקר דעת קהל שערך העיתון ומגדירה את תוצאותיו כהבעת אי-אמון בראש הממשלה ש"קשה להגזים בדרמטיות" שבה.

נחום ברנע, הפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות", נותר זהיר ומאוזן מכולם. הוא מבקר את צו איסור הפרסום והתנהלות התקשורת בצלו: "לא רק עיניהם קשורות, אלא גם ידיהם (של העיתונאים; ע"ע). צו האיסור מונע מהם לגולל את פרטי החקירה האמיתיים. מה שהם מספרים באתרי האינטרנט ובשידורי הטלוויזיה הוא לעתים קרובות שקר, לעתים מתוך בורות, לפעמים שקר ביודעין" (4.5). גם ברנע מציג את חומרת העבירה המיוחסת לראש הממשלה לעומת חשדות קודמים:

"נושא החקירה רציני, בכך אין ספק, אם יתברר שהחשדות נגד אולמרט מבוססים, אחת דינו ללכת הביתה, ואולי לא רק הביתה. אלא שהניסיון המצטבר בחקירות מהסוג הזה מלמד שמוטב לא למהר ולהסיק מסקנות [...] יותר מדי פעמים קראו יריביו הפוליטיים של אולמרט 'זאב, זאב', וזאב לא היה באופק. עכשיו, כשהחקירה נפתחת על רקע רציני יותר, קשה לדעת האם יש כאן עוד מניפולציה של מיליונרים אמריקאים מהימין [...] או בשר אמיתי" (4.5)

ברנע אינו חוסך את שבט לשונו גם מהתנהלות המשטרה והפרקליטות: "קשה לדעת מה מביך יותר, העובדה שראש הממשלה בישראל חשוד בפלילים או הדרך שבה חוקרות את החשדות המשטרה והפרקליטות" (9.5).

לדידו של ברנע, לראש הממשלה אין בעיה של לגיטימיות כל עוד הוא מצליח לתפקד. השאלה המוסרית משנית לעומת השאלה המעשית של מידת היכולת של ראש הממשלה להמשיך בתפקידו: "ישראל זקוקה לראש ממשלה מתפקד. אם אולמרט יכול לתפקד, אדרבא. החקירה עוד תימשך זמן רב, ובינתיים יש מדינה שצריך לנהל אותה והחלטות שצריך לקבל; אם הוא לא יכול לתפקד, חבל על הזמן" (9.5).

"הארץ" – חובט כערבה, עוטף כאתרוג

בעיתון "הארץ" נשמר קו פלורליסטי הנותן מקום למגוון של דעות. מייצגים של שני הקטבים המנוגדים הם אמיר אורן ויואל מרקוס, ששומרים על עקביות ביחסם לראש הממשלה.

אורן מתמיד בקריאתו להתפטרות אולמרט, ואילו מרקוס נשאר הנציג היחיד והנאמן של קונספציית האתרוג. לפי אורן, החשדות החדשים נגד ראש הממשלה רק ממחישים את הצורך בהתפטרותו: "אולמרט, בגבהות לב, המשיך להסתבך. אופי זה, לא פחות מחומרת החשדות, מחייב להרחיק אותו ללא דיחוי מראשות ממשלת ישראל" (4.5).

הקריאה להתפטרות ראש הממשלה ממשיכה קו עקבי (או דוגמטי) של אורן, שהחל בו כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה ולא חדל מעמדתו עד היום. הסרת צו איסור הפרסום לא שינתה את דעתו, אלא חיזקה אותה וקירבה אותה לתפיסתו של דן מרגלית:

"אולמרט, אודי חשודי של הפוליטיקה הישראלית, מבייש את מדינת ישראל בהתעקשותו לדבוק בראשות הממשלה. היום שבו יאולץ לפנות את התפקיד הביצועי הרם ביותר יהיה יום טוב, יום של תחילת היטהרות. היום הרע היה יום הגעתו לתפקיד [...] זו גם סכנה בטחונית. עמי אילון ואבי דיכטר, כראשי השב"כ, לא היו משאירים בתפקידו ראש אגף, רכז או מאבטח אישים כאשר מעליו מרחפים החשדות המרחפים מעל אולמרט" (12.5)

לעומת אורן, יואל מרקוס הוא הדובר המובהק של אסכולת האתרוג. מעט לפני חשיפת הפרשה קרא מרקוס לאולמרט לפתוח מיד במשא-ומתן עם סוריה ("לך על זה, אולמרט" 29.4). כאשר התפרסם דבר החקירה, קבע מרקוס כי "רק כשיוסר צו איסור הפרסום יגלה הציבור אם היה מוצדק לערוף את ראשו של ראש הממשלה בכיכר השוק. רק אז גם נדע אם העיתוי של חקירת אהוד אולמרט בידי המשטרה היה כה דחוף וכה קריטי שלא היה יכול לחכות עד שנעבור את אירועי חג ה-60. לא תמיד מוצדק הכלל 'ייקוב הדין את ההר'" (6.5). לאחר שצו האיסור הוסר, נמנע מרקוס מנקיטת עמדה לגבי צדקת החקירה.

מרקוס מעלה את החשש מפני בחירות חדשות כנימוק לתמיכה בראש הממשלה. הוא מציג את אולמרט כמי שלמד את לקחיו ופניו לשלום, ולכן יש להימנע מקריאה להתפטרותו:

"אם אפשר להבין מדוע המתנחלים משפשפים את ידיהם בהנאה, לא ברור מדוע שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון וכפיליהן הגבריים מאיצים בעבודה להפיל את ממשלת אולמרט. אל יהיו בטוחים איך מימוש דרישותיהם עלול להסתיים ומי בסופו של דבר יעלה לשלטון. קואליציית השלום הצטמקה ל-64 מנדטים, וכל עוד לא הוכח שאולמרט חטא, אין זה העיתוי המתאים להדיח עסקן פוליטי שהבשיל באקראיות היסטורית למנהיג של שלום" (12.5)

מרקוס, בדומה לברנע, מכיר בחומרת החשדות נגד אולמרט, אבל מציג אותם כעבירה על חוקי המפלגות בלבד. אגב כך הוא משווה בין המעשים המיוחסים לאולמרט לעבירות על הוראות מימון מפלגות שהוטחו בראשי ממשלה אחרים, ומציין את הפגמים המובנים שבשיטה. הוא גם מבקר את ה"לינץ'" שמבצעות המשטרה והפרקליטות בראש הממשלה ומזכיר את חזקת החפות העומדת לו. כמו ברנע, גם הוא מתייחס בעיקר לשאלת היכולת של ראש הממשלה לתפקד, אך מוסיף על כך ומדגיש את התנגדותו להקדמת הבחירות.

ערוץ 2 מול ערוץ 10 – קרא ודרוקר נועצים שיניים, אברמוביץ' סוגר מעגל

בעוד ערוץ 10 המשיך את הקו הביקורתי נגד ראש הממשלה, ערוץ 2 בעל המזג הממסדי החל להשמיע גם קולות אחרים. בערוץ 10 דיווחו הפרשנים על חומרת העבירות המיוחסות לאולמרט ומתחו ביקורת נוקבת על טענותיו שמדובר בעבירות לכאורה על חוקי המפלגות בלבד. מנגד, הם התייחסו באהדה רבה לגורמי החקירה והפרקליטות (ובמיוחד כתב הערוץ לענייני משפט, ברוך קרא). הפרשן הפוליטי רביב דרוקר נעזר בתקופה זו בעיקר בסקרים ששיקפו חוסר שביעות רצון מראש הממשלה (12.5) ותמיכה של מתפקדי קדימה בציפי לבני (14.5). דרוקר ממשיך בקו ביקורתי מאוד כלפי אולמרט ורוחש אמון מועט מאוד למערכת הפוליטית בכלל ולראש הממשלה בפרט.

לעומתם, פרשן ערוץ 2 אמנון אברמוביץ', מי שטבע את המושג "אִתרוג", סגר מעגל והתייחס לפרשה החדשה כאל חקירה שונה מקודמותיה. ביחסו הכללי לאולמרט דומה אברמוביץ' לנחום ברנע וליואל מרקוס.

הוא רואה באולמרט "ראש ממשלה לא רע. לאחר שהתעשת ממלחמת לבנון, שביגרה אותו ועימעמה קצת את שחצנותו, הוא למד לאזן, לבלום ולשקול נכון. לא לאבד שליטה מול הטרור המתריס של החמאס ולא להיענות להזמנה הממולכדת לפלוש לרצועת עזה. ליטול סיכון גדול מאוד אך מבוקר ומתחייב בעניין שנודע בפרסומים זרים ככור גרעיני בסוריה. לבדוק ברצינות אפשרות להסדר מדיני עם בשאר אסד והסכם עקרוני עם אבו-מאזן" (טור פרשנות ב"גלובס", 4.5).

אולם לצד זאת, אברמוביץ' הגיע למסקנה שימיו של אולמרט ספורים. בעוד עיתונאים כמו גילת התייחסו לאפשרות של הגשת כתב אישום כמובנת מאליה; בעוד עיתונאים ככספית, ברנע ומרקוס העמידו בסימן שאלה את האפשרות שיוגש כתב אישום – אברמוביץ' מביע עמדה שלפיה ברור כי אין דינה של חקירה זו כדין חקירות קודמות. הוא משתמש בביטוי "אם וכאשר" לגבי הגשת כתב האישום, ומביע כך ביטחון רב שאכן יוגש בסופו של דבר כתב אישום (גם אם לא יהיה על שוחד) שיוביל להתפטרות ראש הממשלה.

לפי אברמוביץ', הפור נפל. הוא מבחין בין אולמרט לבין שרון, בין יחסם לנאמניהם, בין סיכוייהם הפוליטיים לשרוד ובין יכולותיהם להכריע וליישם החלטות מדיניות גורליות:

"אולמרט איננו אריאל שרון. בית הגידול שלו איננו צה"ל, מלחמות ישראל וחווה חקלאית בנגב, אלא משרדי עורכי-דין ונוטריון והרבה חו"ל. בתי גידול מקנים זכויות ציבוריות וחסינות. אשר על כן, למשל, יכול היה שרון לפנות את כל גוש קטיף פלוס ארבע התנחלויות בגדה תוך שלושה ימים וללא נפגעים, ואילו אולמרט התקשה לפנות מאחז אחד קטן ושמו עמונה".

באופן זה נסגר מעגל האתרוגיות על-ידי מנסח המושג. החקירה החדשה חשפה כי גם לאתרוג יש תאריך תפוגה, וכי דין שרון איננו דין אולמרט לא רק בשיפוט הגורל או החלטות הפרקליטות, אלא גם ביחס העיתונות אל ראש ממשלה שדבק בו רבב. אברמוביץ' מסכם: "כיצד באמת יסתיים הדבר? ציבורית, הוא כנראה סיים. משפטית, לפי שעה רק אלוהים יודע, לא מזוז, לא לדור ולא דנינו" (4.5).

בדברים אלה נשקפת המודעות לכך שלא רק כוחה של העיתונות מוגבל, אלא גם שייתכן שתפקידה המאתרג נגמר, ופרק לא מחמיא במיוחד בתקשורת בישראל עומד להסתיים.