בדיקה מקיפה של הופעות הפוליטיקאים הישראלים בכלל התקשורת המשודרת, שהתפרסמה כאן באתר "העין השביעית", מלמדת שוב על הכשל המרכזי של הסיקור הפוליטי בישראל: העורכים והכתבים המכסים את הזירה הפוליטית מכורים לגימיקים ופרובוקציות, מזניחים את סיקור העבודה הפרלמנטרית ומתמסרים למנהלי הקמפיין של המפלגות השונות.
עוד עולה מהבדיקה כי אבן הבוחן לחשיפה תקשורתית כלל אינה תלויה בעמדות אידיאולוגיות ופוליטיות, "שמאלניות" או "ימניות", וכי התקשורת המרכזית מדירה חרדים, ערבים ונשים - גם בסיקור הפוליטי.
הממצאים המרכזיים מהבדיקה שערכה חברת יפעת, והניתוח של מנהל יפעת מחקרי מדיה שחר גור, כפי שהובאו בכתבה של אורן פרסיקו שהתפרסמה כאן באתר "העין השביעית", מעלים כי לצד בנימין נתניהו, כוכב התקשורת הפוליטי ללא עוררין, ישנו כוכב נוסף, מפתיע. פוליטיקאי משולי המפה הפוליטית, הזוכה לעדנה תקשורתית שפוליטיקאים ותיקים ומרכזיים ממנו יכולים רק לחלום עליה. זאת למרות שהוא מייצג עמדות קיצוניות, שבעבר הלא רחוק היו נחשבות מוקצות מחמת מיאוס בתקשורת הזרם המרכזי: איתמר בן-גביר, הכהניסט חבר מפלגת הציונות הדתית.
הבדיקה, שכללה את כלל ערוצי הטלוויזיה והרדיו, עיוורת לאופיו של הסיקור - שלילי, חיובי או נייטרלי, ומתייחסת רק להיקף החשיפה של הפוליטיקאים. היא מלמדת על המוטיבציה התקשורתית לעיסוק הבלתי פוסק בנתניהו. בניגוד לנטען בעבר ע"י עורכים וכתבים, שהסבירו את האובססיה של התקשורת לנתניהו בכך שמילא את התפקיד הפוליטי הרם ביותר, בדיקה של היקף הסיקור לו זוכה נתניהו גם כשהפסיד בבחירות וחדל למלא כל תפקיד מיניסטריאלי - מעלה כי התקשורת הישראלית מעוניינת בנתניהו עצמו ולא בראש הממשלה נתניהו. אם תרצו - במיסטר ביבי, ולא בד"ר נתניהו.
מודעת קמפיין של כחול-לבן, שקשרה בין נתניהו לבן-גביר, מרץ 2021 (צילום: יונתן זינדל)
החיבור בין שני הממצאים הללו, בדבר הדומיננטיות התקשורתית של נתניהו, גם כשאינו ממלא תפקיד ממשלתי, ושל הדומיננטיות התקשורתית של בן-גביר, למרות היותו פוליטיקאי שולי, יכול ללמד על הסיבה לחיבה המיוחדת של העיתונאים לשניהם. בעוד נתניהו ובן-גביר אוחזים בעמדות אידיאולוגיות פוליטיות שונות ובאים מרקע שונה בתכלית, שניהם מצטיינים בגימיקים ופרובוקציות, מתמחים בתמרון תקשורת ומהווים מגנטי רייטינג מסיבה ספציפית מאוד.
אם נידרש לזקק את הפרסונה התקשורתית של שני האנשים הכה שונים הללו למילה אחת, יתכן שהיא צריכה להיות "קיטוב". גם נתניהו וגם בן-גביר מעוררים תגובה אמוציונלית במהותה, הנובעת פחות ממה שהם עושים ויותר ממה שהם אומרים. ולא רק מהתוכן של דבריהם אלא גם מהסגנון בו הם מוגשים. למרות שהאחד הוא מי שאחז בתפקיד ראש הממשלה במשך הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה של ישראל, והשני ממלא רק עכשיו לראשונה תפקיד פוליטי זוטר באופוזיציה, שניהם בולטים בכך שהם שנויים במחלוקת בצורה קיצונית.
ההתאהבות התקשורתית בהם לא נובעת מכוחם הפוליטי אלא בדיוק להיפך: מסערת הרגשות שהם מעוררים בקרב מתנגדיהם, המפעילה בתורה סערת רגשות נגדית בקרב תומכיהם. הן נתניהו והן בן-גביר מומחים בשבירת מוסכמות מילולית ובפריצת גבולות השיח. בשדה זה, אין להם מתחרים. הסחורה ששניהם מוכרים, באופן מובהק, היא שנאה. זו הסחורה ששוק התקשורת הישראלית שומר עבורו את המדפים הקדמיים בבאסטות שלו.
הסיקור העודף שניתן לפוליטיקאים מקטבים ומסיתים, מגביר את כוחם הפוליטי, ללא קשר לאופיו של הסיקור
האופי הקלוקל של הסיקור הפוליטי לא רק גורם לכך שהציבור מקבל מוצר תקשורתי נחות ומזיק, הוא גם מעצב את הזירה הפוליטית. ההעדפה שהתקשורת מעניקה לפוליטיקאים המתמחים בגימיקים ובפרובוקציות מדרבנת את נבחרי הציבור לשים דגש על גימיקים ופרובוקציות, במקום על העבודה הפרלמנטרית בגינה נבחרו למשרותיהם. לצד זאת, הסיקור העודף שניתן לפוליטיקאים מקטבים ומסיתים, מגביר את כוחם הפוליטי, ללא קשר לאופיו של הסיקור - שלילי או חיובי. זוהי בדיוק התבנית התקשורתית שהביאה באופן מובהק לניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות המקדימות ב-2016 ותרמה לניצחונו בבחירות לנשיאות.
לא מבינים את הזירה; מדירים ערבים, חרדים ונשים
ממצא נוסף עליו עמד פרסיקו הוא חוסר ההלימה בין כוחם הפוליטי האמיתי של חלק מהפוליטיקאים המסוקרים לבין הנפח התקשורתי של הופעותיהם. הדבר בולט במיוחד בכל הקשור לסיקור המפלגות המייצגות את הציבור החרדי והערבי. באופן ישיר לתת-הסיקור הכללי המאפיין את שתי קבוצות האוכלוסייה הללו, המונות קרוב למחצית אוכלוסיית המדינה, כך גם נבחרי הציבור שלהם סובלים מהדרה והזנחה תקשורתיות.
הדבר מלמד על הניתוק ואוזלת היד של התקשורת המרכזית, שאינה מבינה ואינה מנסה להבין את תמונת המצב האמיתית והמלאה של החברה הישראלית. כך עולה מהיקף הסיקור העלוב של יהדות התורה וש"ס, ושל הרשימה המשותפת ורע"מ. במקרה של המפלגה האחרונה, הבורות והשאננות התקשורתיים בוטים במיוחד. המפלגה שהיתה ללשון מאזניים בזירה הפוליטית קיבלה היקף סיקור השווה למנדט אחד בודד.
החיבה של העורכים והכתבים לפרובוקציות וגימיקים, הניתוק של הסיקור הפוליטי מעמדות אידיאולוגיות ועבודה פרלמנטרית, וההדרה הבוטה של ציבורים שלמים באוכלוסיה הישראלית, מצטרפים לממצא אחר העולה מבדיקת הסיקור הפוליטי בתקופה שלפני בחירות 2021: הדרת הנשים בזירה הפוליטית.
מבדיקה שביצעה חברת יפעת מחקרי מדיה עבור שדולת הנשים בישראל והתפרסמה ב"עין השביעית" בתקופת הבחירות, עלה כי הסיקור הפוליטי בארבעת השבועות שהובילו לבחירות 2021 הדיר את הפוליטיקאיות, אף ביחס להדרה החריפה שממנה סובלות נשים בכנסת.
בכנסת היוצאת 31 חברות כנסת, כ-26% מכלל חברי הכנסת, אך השיעור הממוצע של הופעות של פוליטיקאיות בתקשורת המשודרת עמד בארבעת השבועות האחרונים של מערכת הבחירות, עיצומה של המערכה, על 14% בלבד. במילים אחרות, שיעור ההופעה שלהן בבימות האקטואליה המרכזיות עמד על כמחצית משיעורן בכנסת.
תקשורת מהונדסת תודעה
רעה חולה נוספת המאפיינת את העיתונות הישראלית היא הכניעה להנדסת התודעה של הקמפיינים הפוליטיים. נקודה זו באה לידי ביטוי בכמה מן הממצאים. ניתן להבחין בה בתת הסיקור הבולט של יש-עתיד: המפלגה השנייה בגודלה בכנסת קיבלה סיקור השווה כמעט למחצית מכוחה הפוליטי בפועל. במקרה זה לא ניתן גם להסתתר מאחורי הטענה כי הצלחתה של המפלגה בבחירות היתה בגדר הפתעה. ההתעלמות התקשורתית מוסברת פשוט בכך שמנהלי הקמפיין של יש-עתיד החליטו באופן אסטרטגי, כמענה לקמפיין הליכוד, לשמור על שתיקה תקשורתית. התקשורת הישראלית לא ניסתה לאתגר החלטה זו אלא התמסרה לה.
השרה מירי רגב וחבר הכנסת מיקי זוהר בכנסת (צילום: הדס פרוש)
דוגמה נוספת היא היעלמותם של פוליטיקאים מהליכוד מהסיקור הפוליטי בתקופת מערכת הבחירות. מיקי זוהר ומירי רגב הם כוכבי תקשורת בזמנים רגילים. גם עובדה זו מלמדת על האופי הקלוקל של הסיקור הפוליטי, שמעדיף פוליטיקאים צעקניים ומחוללי פרובוקציות, אולם ההידרדרות שלהם במורד טבלת ההופעות בזמן מערכת הבחירות תואמת באופן הדוק את החלטת מנהלי הקמפיין של הליכוד.
העובדה כי העיתונאים השלימו עם היעלמותן של דמויות כזוהר וכרגב בתקופת הבחירות מלמדת גם כי המוטיבציה לסיקור הנרחב שקיבלו בזמנים אחרים לא היתה עניינית, וגם כי לעיתונאים נוח לרקוד לפי חלילי הקמפיינים המפלגתיים.
מפלגת ההון-שלטון
לבסוף, הנתונים מלמדים אותנו משהו גם על המיתוס הגדול בדבר היותה של התקשורת הישראלית "שמאלנית". צמרת טבלת ההופעות התקשורתיות של הפוליטיקאים הישראלים מלמדת באופן חד-משמעי: התקשורת הישראלית סיקרה את הליכוד, מפלגת השלטון, ואת נתניהו, העומד בראשה, בהיקף אדיר, שחרג באופן בוטה הן מהכוח הפוליטי שקיבלו בפועל, לאחר התבררות תוצאות הבחירות, והן מהכוח הפוליטי שניבאו הסקרים לכל אורך המערכה.
כך הליכוד זכה לסיקור השווה ל-44 מנדטים, בניגוד למספר המנדטים להם זכה בפועל (30) ולאלו שחזו הסקרים (גם סביב ה-30 ואף למטה מזה). ואילו נתניהו זכה למספר הופעות עצום, שהיה גדול יותר לא רק משל יו"ר המפלגה היריבה העיקרית נגדה התמודד, אלא משל אלו שלושת ראשי המפלגות היריבות גם יחד: סער, בנט ולפיד.
מליאת הכנסת, מימין לשמאל: שר המשפטים גדעון סער, רה"מ נפתלי בנט, שר החוץ יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ. מאחור: שרת התחבורה מרב מיכאלי, 6.7.21 (צילום: יונתן זינדל)
ניפוץ מיתוס ה"שמאלנות" של התקשורת המרכזית בישראל נמשך גם בתת הסיקור של מפלגת השמאל המובהקת ביותר: מרצ. זו זכתה לסיקור ששווה למחצית מכוחה הפוליטי בפועל. לעומת זאת, מי שנהנו מסיקור מוגזם באופן מובהק, לצד נתניהו והליכוד, היו גדעון סער ותקווה-חדשה ובני גנץ וכחול-לבן. האחת מפלגת ימין והשנייה מפלגת מרכז. גם הציונות הדתית זכתה לסיקור עודף, שיכול להיזקף לזכות החשיפה התקשורתית הגדולה של בן-גביר.
אם מחפשים את המפריד בין מי שסבלו מתת סיקור: המפלגות החרדיות והערביות ומרצ, ומי שנהנו מסיקור מוגזם: הליכוד, תקווה חדשה וכחול-לבן, ברור כי הוא אינו תלוי בעמדה אידיאולוגית או בהשתייכות לארכיטיפ "שמאלני" או "ימני", אלא בקירבה לעמדות כוח תקשורתיות וכלכליות. מה שזכה לכינוי "הון עיתון". שלושת המפלגות הללו ומנהיגיהן, מקורבים ומחוברים לאנשי העסקים והמו"לים החזקים בישראל, ולכוורות המאעכרים השונים הסובבות אותם: לוביסטים, יחצנים, עורכי דין וברוקרים אחרים של כוח - ושל שחיתות.
* * *
