מתקפות טילים על אוכלוסייה אזרחית בישראל, ובכלל זה פגיעות בנפש וברכוש, אינן, לצערנו, דבר חדש. סיקור אירועי מלחמה בזמן אמת הוא אתגר מורכב: האירוע "מתגלגל", המציאות כאוטית, יש קשיים טכניים ולחץ עצום באולפן ובשטח לשדר, לדווח, לעדכן. ברור שגם העיתונאים שנמצאים שם בחוץ חווים מצוקה אישית, חרדים ליקיריהם ולעצמם. זו סיטואציה קשה, אבל הקושי הזה לא פוטר את הכתבים בשטח ואת העורכים באולפן מהפעלת שיקול דעת.
הקלישאות הנכונות תמיד גורסות שטוב מראה עיניים, ושתמונה שווה אלף מלים – ואכן, למצלמות יש תפקיד חשוב בתיווך המציאות עבור הצופים בבית. התיעוד המצולם נותן לאזרחים אפשרות להבין "מה קורה שם". המצלמה הופכת את הצופים בבית לעדי ראייה של האסון בעת התרחשותו, ולעדות הזאת יש תפקיד ציבורי, מוסרי והיסטורי חשוב. אבל המצלמה לא פועלת בכוחות עצמה. עיתונאים מפעילים אותה, והם עצמם עדי ראייה. יש להם תפקיד חשוב בתיווך המציאות האיומה, והתפקיד הזה דורש הכשרה וכאמור גם שיקול דעת.
בימים האלה, של מבצע "שומר החומות" והכאוס שמתחולל בתחומי מדינת ישראל, אירעו כמה מקרים שבהם צוותי טלוויזיה נשלחו לדווח ממקום נפילת טילים ונכנסו לבתים דקות אחרי שנפגעו, חמושים במצלמות, בעת שבני ובנות הבית משוטטים שם מבוהלים עד כדי התקף חרדה, בלבוש ביתי, מנסים להבין מה קרה. "אנחנו בשידור חי", הודיעו הכתבים לנוכחים כאילו היו כרוז בבית "האח הגדול", וכפו את עצמם על הדיירים מוכי ההלם. כך למשל עשה אתמול (12.5) כתב חדשות 12 גלעד שלמור, בשידור שעורר גינויים וביקורת.
בכמה מקרים התבקשו העיתונאים לצאת ולהפסיק – אבל המשיכו, ונכנסו בכל זאת. במקרים אחרים, עיתונאים חדרו למרחב ביתי מוגן של אזרחים בזמן אזעקות, עם מצלמה פועלת, והודיעו לנוכחים שהם בשידור. באחד המקרים, כתב חדשות 13 אור הלר ניסה לדובב ילדות קטנות בפיג'מה בעודו עומד מעל מיטתן בממ"ד שאליו נקלעו זרים רבים שניות אחדות לאחר פרוץ האזעקות.
מול הצורך העיתונאי לדווח, להציג את תמונת המצב ה"אמיתית" ואת הקולות מהשטח, לשדר את המצוקה ואת ההתרחשויות, לממש את זכות הציבור לדעת, ניצבו – וקרסו – פרטיותם של בני הבית וכבודם, במיוחד בעת מצוקה כה קשה. האזרחים שפתחו את ביתם כדי לספק מקלט לעוברי אורח במנוסתם מצאו עצמם, לכאורה, מאפשרים לעיתונאים להיכנס למרחב הפרטי שלהם ולהופכו לרשות הרבים.
אור הלר משדר ממיטה בממ"ד בשדרות, כשמאחוריו שתי ילדות קטנות. חדשות 13, אתמול (צילום מסך)
מתן מקלט אינו הסכמה לעיתונאים לפנות לילדים בעיצומו של אירוע מחולל טראומה, ולבקש מהם לומר דברים לצופים שמעבר למסך. פגיעת טיל בבית מערערת את כל מי שנמצא בו ובקרבתו. נוסף לפגיעה הפיזית והנפשית, קירות הבית רועדים, ולעתים גם נופלים. המרחב המוגן הנפשי והגשמי, המבצר שהוא הבית – נפרץ. הגבול הפיזי בין הפרטי לציבורי מופר. ודווקא משום כך העיתונאים צריכים לשמור על הגבול הזה.
לא צריך להמציא פה את הגלגל. ההתנגשות בין האינטרס הציבורי לזכותם של המצולמים לכבוד ולפרטיות אינה חדשה. היא מוסדרת בכמה מקומות, ובדיוק לשם כך: כתב בשטח לא אמור לנהל סימפוזיון עיוני ודיון פילוסופי. הכללים כבר עשו את זה עבורו.
סעיף 11 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע כי "בדיווחים על אסונות, תאונות, אירועי אלימות או מלחמה, יש לאזן בין העניין הציבורי שבדיווח מלא לבין המחויבות לנהוג ברגישות ובחמלה כלפי קורבנות, נפגעים, מעורבים ובני משפחותיהם". כללי האתיקה של הרשות השנייה (שחלים על הערוצים המסחריים) קובעים, בין היתר, כי "לא ישדר בעל זיכיון לשידורי טלוויזיה צילום מזהה של נפגע באסון ללא הסכמתו... אלא אם כן קיים עניין ציבורי מובהק בכך" (סעיף 17ג').
כללי האתיקה מבקשים לאזן בין האינטרס העיתונאי לבין פרטיות המצולמים, והמבחן הוא "עניין ציבורי". בעת אסון, הרף עולה ל"עניין ציבורי מובהק". על רקע זה, כדאי להזכיר את מושכלות היסוד שלימדנו פרופ' זאב סגל המנוח: משמעות המונח "עניין ציבורי" אינה "מה שמעניין את הציבור". המשמעות של "עניין ציבורי" היא "אינטרס ציבורי".
חוק הגנת הפרטיות אוסר על צילום ברשות היחיד ללא הסכמה, ואוסר גם על פרסום ברבים של צילום משפיל או מביך. סעיף 2(4א) בחוק מתייחס גם לשידורים מזירות אסון: הוא אוסר על פרסום תצלום של אדם שנפגע "בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה, באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל, שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה 'נפגע' – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין". כלומר, החוק אוסר על שידור צילומים מזירת אסון, אלא אם מדובר בשידור חי – וגם אז הפגיעה צריכה להיות "סבירה".
כאשר המצולמים – נפגעי האסון – מראים לעיתונאים את דלת היציאה ומבקשים במפורש שלא יצולמו, והעיתונאים ממשיכים לשדר – זו פגיעה לא סבירה בפרטיות ובכבודם. קורבנות האסון, שביתם שהוא מבצרם קרס – פרטיותם מופרת מעצם הפגיעה הפיזית בבית. אבל קריסת קירות הבית, שהיא גם קריסת החיץ בין המרחב הפרטי לציבורי, לא מעניקה הרשאה גורפת לפגיעה בפרטיות. כשאדם שבבירור שרוי בהתקף חרדה גורר את הכתב בין הריסות ביתו ואומר לו "צלם פה, צלם פה", זו לא הסכמה. כשעיתונאי מבקש לדובב ילד קטן שיושב מבוהל במיטתו תחת מתקפת טילים, קשה לנו הצופים להסיר את המבט מהאימה. אבל שידור כזה לא מממש שום אינטרס ציבורי.
כשם שבשנות התשעים למדו צלמי העיתונות כיצד לדווח מזירות פיגוע בלי לפגוע בכבוד המתים, כך כתבי השטח צריכים לזקק לעצמם את התכלית של עבודתם העיתונאית. יש דרך לתווך את האימה ולדווח על המצוקה גם בלי לפגוע בפרטיות ובכבוד של הקורבנות. ויש עורכים באולפן, שצריכים לברור משטף החומרים את אלו שיש בהם עניין ציבורי. לשידור החי יש חשיבות בחיבור הצופים לאירועים, אבל לעתים שיהוי קל, לצורך הפעלת שיקול דעת, משרת טוב יותר את האינטרס הציבורי.
נסיים במה שפתחנו בו: סיקור עיתונאי תחת אש הוא אתגר. אבל אסור שתיווך המציאות עבור הצופים בבית ומימוש זכות הציבור לדעת יפגעו בפרטיות ובכבוד האדם. מעבר לחוק ולאתיקה, יש פה עניין אנושי פשוט: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך; איש מאיתנו לא היה רוצה שיצלמו אותו בזמן מצוקה כה קשה. כך מנחה החוק, וכך מורים גם כללי האתיקה העיתונאית. אבל לא צריך חוק או כללי אתיקה בשביל להימנע מזה. צריך שכל ישר, ובעיקר צריך להיות אנושי.
מיכאל בירנהק הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספר "מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה". טל מורס הוא מרצה בחוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה בירושלים, מחבר הספר The Mourning News: Reporting Violent Death in a Global Age